אהרון יגודז'ינסקי

אהרון יגודז'ינסקי

נולד: 1907

נפטר: מרץ 2009

שיר לזכרו, כתב נכדו אמנון יוגד

נולדת עם תחילת המאה למשפחה מורחבת בת 1000 נפשות,

שבט יגודז'ינסקי חיי בפולין במזל טוב כבר 4 מאות.

מינה היפה חבקה אותך בחום, בן זכר לא גדול במיוחד,

אח למוישה סיטונאי העור ושמו ליק חייט הצמרת שטרם נולד.

חיים ברווחה בנים לאב גובה המטפל באדמות הפריץ,

תגידו לאהרון הקטן אושר כזה מי לא יעריץ.

אך ערבות פולין מזרות איימה כמורסת-מוגלה רוחשת.

תחת רגליכם נשמטת הקרקע הטובענית ולתהום הופכת.

 

ישי אביך חשב עצמו לדויד ואל גוליית הקוזאקי נסע בביטחון

את פרותיו ביקש לתבוע ולבוא עימו חשבון.

הוא הוכה במקלות וסוסו הביאו הביתה פשוט רגל ועור

אחרי סבל רב נאלצתם אותו לקבור.

זה קרה שנה לפני שסבך אברהם יצחק נפרד מ 11 ילדיו

ובנותיו שהיו היפות באיזור.

 

אמך התחתנה בשנית עם צבע, שמימנו היו לה ילדים מתבהר,

חצאי אחיך שאת שמם כבר שום תחקיר לא יברר.

כשוליות נשלחתם אתה והם אל בעלי מקצוע להתמחות

כי מקצוע נידרש היה דבר מציל חיים לא פחות.

מאביך החדש קיבלת את אמנות המברשת

שאותה כאות מסדר כבוד העברת לבינך לרשת.

 

היית ילד שובב, שלא הסכים להפסיד את נעוריו

"כשרצו לגלח ראשו לתפילין לא היסס לברוח מדודיו".

חטפת בקבוק בפרצוף כשעל זאטוטים שמרת

וכשחור בראשך נוצר בלחם וקורי עכביש אותו סתמת .

כשסולם מכבי האש נחצה לשניים ונותרת תלוי בין ארץ ושמיים

לגינת השכן קפצת בנג'י בלי לחשוב פעמיים.

עכבר הוכנס לחולצתך וחתול שיוציא לו את הנשמה,

נתלית משערותיך ולגרונך הוחדר צינור השקיה.

כשבטנך מכוהל התנפחה רצית לנקב בה חור עם מרצע

ורק חבריך שאותך תפסו מנעו ממך את זממך לבצע.

 

אימת המעבידים היית, כל עבודה לבידור הפכת

ועל האומלל הראשון בזריקת מגהץ התאמנת.

כשלבלבוסטה נפלה מחט דרכת עליה עם הנעל

והנחת לה לחפש שעות על כל שעל.

 

תמיד היית בעל מזל גם בזמן ההפגזות,

כשנחרב ביתך, סבתא שמעה את בכיה של הילדה בין ההריסות.

באותו הזמן לגרמניה עם שיירה של גברים נשלחת לעבוד,

כשהרגליים דיממו הבנת כי בכך לא ניתן לעמוד

בהזדמנות הראשונה נמלטת לתוך שדה בזיגזג בלי למעוד.

באסם של איכר פולני הסתתרת

ובזכות כעסו על הגרמנים שוב בחיים נותרת.

חזרת לשדלץ וניסית לשכנע שצריך לברוח,

חבריך היהודים חשבו שהשתבש אצלך המוח.

אל יער העד בגבול רוסיה הלבנה להתאחד עם אשתך רכבת

וכששוטר פולני החרים את אופניך, לשם ברגל המשכת.

 

שמוליק אחיך כאשת לוט פנה אל התופת לאחור,

ניסית להניאו, אך הוא לא שעה, לא עמד בפיתויי ומיהר לחזור.

ילדו הקטן נישרך מאחור ואיש לא היה לידו,

עכשיו יהיה מישהו בשמיים שיוכל לאחוז בידו.

 

כשהלשינו כי עבדת בצבא פולין הוגלתה המשפחה לסיביר,

שאם לא כן הכובש הנאצי היה גם אתכם לעולם הבא מעביר.

המרדנות וההסתפקות במועט עזרו לך לשרוד

כשבקור מקפיא במינוס 40 מעלות נשלחת לעבוד.

כלום לא בא לך בקלות והרווחת בזיעה כל פרוסת לחם

וכשיום אחד טעית בשלג מקומי עליך ריחם

"אורח בבית אלוהים בית" אמר ואותך הפשיר

ומצויד בגוש קרח של חלב קפוא אל אשתך אותך החזיר.

 

לחיים חברך הטוב קראת "הגיס" ואת כוונותיך הסגרת,

לשדכו לטובה – גיטל אחותה של סבתא חתרת.

יחד חטבתם עצים, עם מכסת אוכל שבועית שביום אחד אכלתם

אבל נתתם לגוי לספור אותה ערמה פעמיים והסתדרתם.

גרתם בישוב פליטים בבלוק כשביניכם מפריד סדין,

שרדתם כקומונה שאיש מחבריה להיכנע לא הסכים.

סבתא רקמה חולצות לנשות הסגל הרוסי,

ואשתו של שמעון, אסתר הסתובבה בחגורה עם גרזן גברי.

 

כשהוצבתם בגדוד העבודה למלא את מקום הפועלים שנשלחו לחזית

עבדתם בפריקת אוניות משא יום ולייל כאחוזי תזזית.

על הבטן לבשת חגורה, שתחזיק הכל במקום

אך הרגליים התנפחו ממאמץ ועלה החום.

הרופא אמר "רק מנוחה היא התרופה,

אך אנו במלחמה ולא אסכן למענכם את ראשי בעריפה".

כשרצית לחזור הביתה לראות את בינך שנולד, מצאת תירוץ

ביקשת שיקשרו אותך לכיסא ויעקרו את כל שיניך ללא היסוס.

בסוף המלחמה לקווקז החלטתם לעקור, 

באמצעות נחל שחודש וחצי בשנה זרם ואיפשר לעבור.

סבתא שיחדה את אשתו של הקפטן ברקמות יפיפיות.

השמדתם את הניירות והגעתם לארץ הפלאות.

 

חברמן נותרת תמיד, כשבמפעל הספירט צבעת

את צינור הדוד קרעת ולחבריך שיכחה מהמציאות הענקת.

לאות תודה לבעל המיפעל הצהרה על כמות כפולה ומכופלת

של נוזל עבור כספי הביטוח סיפקת.

הוצבת ככבאי בכוננות של 24 ש' שלאחריה ל 48 ש' חופש נשלחת

לא הבנת למה צריך לנוח ממנוחה, אז סוליות נעליים מצמיגים הכנת

ואותם בשוק מכרת, כהכנסה טובה וכתרפייה.

כשעם הכבאים חבריך נשלחת למשימה במפעל הספירט,

החלטת אותם לפנק בכוסית.

בלית ברירה את הנוזל לקופסת צבע טרי שפכת

ובתור כוסות, כפות לערבוב גבס הגשת.

 

במטה האן.ק.וו.דה התייצבתם כפליטים שלמולדתם שבים,

בינתיים פולין הוכרזה כקומוניסטית ולכן הרוסים לא הערימו קשיים.

התיישבתם בשלזיה התחתונה בדירות של גרמנים מקושטות בקרניים

ובמלאכת חיפוש הקרובים התחלת עם דוד שמעון וחיים.

נסעתם לשדלץ שם חיו כאילו אין בעולם מיתון ועוני,

נערים שיכשכו וקירצפו בנהר סוסי פוני

ופרות אדומות נתנו חלב משובח בצבע מהגוני.

על משקוף הדלת גילית שקע מזוזה שנזרקה לפח

תלישתה הברברית נותרה כעדות היחידה לכך.

הגטו חוסל, במכרים יהודים לא נתקלת

אך למולך צהל השכן הפולני שהתגורר כעת בבית הסבתא.

בידו האחת אחז בשטר הבעלות ובידו השנייה נבוט.

"תעביר אלי בטאבו את רכושך", ביקש.

אך ענית "לצערי, אין לי כסף לטפסים אני חושש".

"אני אשלם" הגוי התעקש, "רק את חתימתך על הטופס אבקש"

הוא קבע איתך למחר אך לא הגעת עד היום,

כי הוזהרת מפני הרוצח האיום, שביקש גם בך להיתנקש.

 

יחד עם הפרטיזנים, אספתם במשך 6 שבועות כל עצם ושריד אפשרי

והטמנתם אותם בארגזים בחורבות בית הקברות היהודי.

מעליהם הקמתם מצבת זיכרון עגולה, שעליה נכתב דומם

בפולנית, יידיש ועברית –  "השם ייקום דמם".

בלילה ישנתם במיקווה ששימש מחסן

ויירו עליכם מכל עבר ירי מכוון.

קולונל רוסי שהגיע עם חייליו הציל את המצב.

הקצין היהודי פנה אליכם ביידיש והגן עליכם,

מפני הפולנים שחששו שיאלצו להשיב לכם את רכושכם.

מכל הקהילה היהודית העניפה פגשתם רק ניצול בודד,

שנותר כרובינזון קרוזו בלב ים השינאה על האי הבודד.

 

כשעברת עם הדוד חיים ליד הבית של אמך, בית פרטי עם גינה מטופחה.

הדוד הלץ קטף תפוח מהעץ והגויה יצאה אליו את גולגלתו לרוצץ.

כשהתקרבה לגדר מיד זיהתה אותך,

זו אותה גויה שהייתה מדליקה אש בשבת בביתך.

מיד הכניסה אתכם פנימה וישבתם עם בעלה שתיקן נעליים,

הזמינה אותם לכוס תה ויצאה להביא זרדים בינתיים.

ואז בעלה סיפר "אני החזקתי את אחיך שמוליק פה במרתף כל המלחמה

והיא גרשה אותו לרחוב ושם הוא נורה".

 

אחד הניצולים שפגשת בישר לך מרה,

שבאושוויץ את אחיך הבכור מוישה שם ראה.

איך עמד שם כשידיו קפואות ואינו מסוגל יותר לעבוד,

בדרכו לסלקציה, ללא עתיד ורוד.

יש עצמים בעלי מסה אדירה אומרים הפיזיקאים,

בגופך גילמת עיירה שלמה, שהיתמרה בעשן לשמיים.

 

סבתא עבדה כעוזרת לגננת בגן ילדים של יהודים

ואתה כצבעי במפעלי פחם, נבחרת לוועד העובדים

ואח"כ אף ליו"ר האיגודים המקצועיים.

מטעם הג'וב הזה קיבלת רכב צמוד עם נהג ווילה מפוארת,

אבל היא ידעה שכשעיר לעזאזל אחריתך תהייה אחרת.

כחברת השומר הצעיר ביקשה לעשות עלייה וכך נעשה

הצטופפתם בחצי צריף ב"מצקין" משפחה על משפחה.

 

כבר למחרת בבוקר יצאת לעבודה כצבעי בתוך אותה שכונה,

שהכילה נציגות של כל העדות חוץ מילידי המדינה.

ללא פרידג'ידר וחשמל, האוכל היה בהקצבה ובתלושים,

התאורה והבישול היו על נפט, שלא הרחיק את הזבובים והיתושים.

התחלת לבנות מחדש את עתיד משפחתך בשלהי גיל 50.

 

בנך הצעיר החל ביסודי את חוק לימודיו

כשכל בוקר קם, אכל דייסה, ניפח את אופניו

וזכה בבית סיפרו למקלחת בוז מהצברים אחיו.

במערכת החינוך לעמוד לצידו וללוותו איש לא חשב,

בלית ברירה נפלט, נבעט, הושלך לשוק העבודה כמוך לפניו.

 

זכורה היטב עבודה אחת בקיבוץ "גבעת ברנר" בקטיף,

כשאחרי יום עבודה גשום נזרק בנך עם עוד עולים לצריף.

בלי חלונות, בלי שמיכה בבגדי העבודה התכסה,

קיבל צ'ק ללא כיסוי כשכל מבוקשו לעזור לך.

 

"האבנים המתגלגלות" שגילם המשותף כמחצית שנותיך,

כתבו בשימך את "אנדז'י", המספר אודותיך.

קרבות היאבקות מבויימים אהבת לראות,

למרות שדווקא בך הפליא העולם – מכות אמיתיות.

מוקף אהבה תמידית, של כל מכריך אוהביך,

"גולדענע נעשומה", היית אומר עליהם והם עלייך.

 

"הוא עכשיו שומר עלינו מלמעלה", כך אומרים

בכל מיקרה אתה בזה לא האמנת.

חוסר אמונתך הביא אותך עד הלום

ובזכותו פעם אחר פעם ניצלת.

שוב ושוב כגלאדיאטור מאומן הלמת במוות

שבא אותך לקחת,

התמקחת איתו כמו סוחר ויצאת כשידך המנצחת.

 

כשנחת מת ליטפתי את שערך הקר

וידך השחומה החלה אט אט להלבין על הכר. 

כלוחמי המופת של הסאגה, האיליאדה והאודיסיאה

הלכת אל מותך שלם ללא פצע וחבורה,

מצטרף לדור הנפילים גיבורי העל

כשווה בן שווים, אחד מהחבורה.

 

אהבת-החיים המדבקת שלך לרגע לא רפתה

בכל כוחך נאחזת בחיים ואחיזתך לא הירפתה.

"את שרוכי הנעליים בעצמי קשרתי", התגאית

לא נאנחת, לא התלוננת ואת צלילותך הבוהקת

בצוק חייך כקרדום מטפסי הרים בעוז נעצת.

כל תקוותך לעוד יום שמש תחת השמש

אל הפיסגה המזהרת לבדך העפלת.

 

על מחזיק המפתחות שלך אותו הכרנו מילדות

נכתבה הספרה 120 שהסגירה את יעדיך בוודאות.

הולך שלוב זרועות צרוב בתודעה, כחלק מהנוף נותרת,

תמיד עם אפטרשייב ריחניי מכופתר ומגוהץ למישעי

את העולם בנוכחותך כיבדת.

 

שליו ללא חיות, אל עולמך דעכת.

נספגת באוויר הצלול, לענן קטן הפכת.

המכונה המושלמת הלכה אל מותה,

זו שהיום כבר אין מייצרים כמותה.

 

נסיך-הלב נדם והסדין מעט פתוח,

החיוך התמידי על שפתיך שוב אינו מתוח.

מסתכל בראי, איך מהעץ נפל כל כך רחוק התפוח.

האוויר מלא דברים לא הגויים,

היוצא מין הכלל המעיד על הכלל, איננו לעולמים.

 

"אם היו רוצים לספר היו מספרים לך" נהגת לומר.

עכשיו כבר לא נשמע לעולם את ניגון קולך המוכר:

"זה מיצויין, מיצויין. תיפתח הדלת" בשימחה לקראתנו יצאת

ובהיתול אין-סופי ממעיין נעורים ניצחי יינקת.

 

הושטת יד ו"מאמע עסן" מתוך שינה טרופה מילמלת

על משכבך התהפכת וכילד קטן ועזוב התכרבלת.

זקן מעולם לא היית, גבר מוקפד נשארת

וכנער היישר אל עולם האמת בדילוג קליל עברת.

 

מכשיר השמיעה יצא מהאוזן אבא מנסה להחזירו

אתה נאבק, אתה תחזיר. לא צריך את עזרתו.

בעיניים עצומות, במיומנות של שען מסדר ת'מנגנון.

אפילו עכשיו ברגעים, שכבר לא נותר כבר חול בשעון,

נותן לנו עוד שיעור עצמאות אחרון.

 

דיברנו על גילך יותר מידי, חגגנו, עשינו גלים,

עד שהקמנו עלייך את מלאכי המוות

שכיבו את לפידך, בזה הם מורגלים.

השבט אמר את דברו, עכשיו קדיש אומרים.

 

"אחרי מות קדושים אמור" נוהגים אצלינו.

רק לא ברור זכותו של מי עכשיו תגן עלינו.

בגופך חסמת את נהר הזמן, מגלה ומסתיר אור ואפלה,

בשיטפון נשטפת ואנו הושלכנו אל התעלה.

כעת הפיקוד העליון אותנו בדרגה העלה:

כל טוראי-רב"ט, כל רב"ט-סמל וכן הלאה,

כל נין-נכד, כל נכד-בן, כל בן-אבא, כל אבא-סבא,

אבל כבר אין לנו יותר את "סבא רבא".

 

לכהן אסור להיכנס לבית הקברות,

לבסוף בכוח גדול לכאן נמשכת.

נישא באלונקה, מכוסה בטלית

אל הקבר העמוק אחר כבוד הורדת.

אצילי, חטוב, גנרל מנצח,

בקרב מעולם לא הובסת.

 

מה היה סודך: שלוותך, ילדיך, נכדיך וניניך.

בביטחון נסעו עמך לים, עולה על קו 29 ואתה שם.

כשמביטוח לאומי לביתך פרצתי כרוח סערה

ראיתיך במטבח מטגן קציצות כאילו דבר לא קרה.

הקשבת לי ברוב קשב בלי עצות וכשלחצתי הוספת זאת:

"מאנשים גדולים וחזקים עלינו זהירים להיות".

את האורלוגין לנו במתנה נתת, כאילו אין לך עניין בזמן,

השעון שתלויי אצלך מכף טייחים פשוטה הוכן.

 

תודות לך בצווארון כחול נולדתי,

לבנות עצמי בעשר אצבעות כמוך נועדתי.

מעבודתנו בבניין יש שלל חוויות

להיות גיבור מעמד הפועלים הוא משהו להיות.

עם בוקר על פחים הפוכים לחמניה, שמנת ותסס טעמנו

התחלקותך על שמן עם אופנייך, העידה כי פרק זה סיימנו.

 

כפר-סבא איבדה את ההולך המתמיד ביותר שלה

הפרלמנט העירוני ב"מושבה", שוב לא יהיה כשהיה.

הזקנים הצעירים ממך בדור מתפלמסים שם בלעדיך

והיונים חגות לא מזהות את המקום בהעדרך.

במושב לצים לא ישבת – תמיד זקוף עמדת,

לזה תפרת להוא תיקנת, מפתח שבור לילד חילצת,

גפנים בגינה נטעת ואל הגג לתקן את הדוד

מתי שהתחשק טיפסת.

 

עומד במעבר החציה, מאט מסמן לך לעבור,  

אתה מרים רגליים ורץ השם ישמור.                                             

אצל הספר בנעוריי אותך פגשתי,   

אליו המשכת ללכת אחרי שממנו כבר מיזמן פרשתי.

בשערך שיניי מסרקים רבות המסכן שבר,    

לנחמו הנחת בכיסו בקשיש והרגעת "אין דבר".      

בדיוק ביום ההולדת כף ידך ללחיצה הושטת,

בתוכה כמתנה שטר חדש יפה יפה קיפלת.

 

וכעת אמך פושטת זרועותיה ואביך לידה מחייך,

אחייך עם ברילנטין בשיערם העבות השחור

מתבדחים על חשבון מסעך המפרך.

"כולנו הגענו במסלול הקצר,

קוקעלע שלנו מיטיב הלכת – תמיד בנתיב הארוך הולך".

 

את הביטוח במכבי זה מכבר ביטלת

בין כה את הכדורים מעולם לא נטלת.

למראך המימסד הרפואי ניכנס לטלטלה,

מחשש כי אנשיו כולם יישלחו לאבטלה.

 

מלאך המוות בכבודו בא לפקח על המלאכה ובמותך לדרוש

בינו לבינו הוא בוש איך בכל הזדמנות נתת לו בראש.

כשחזה במאבקך שמזמן לא היה זכור כמוהו, 

קילל את השטן אביו שלתפקיד המייסר מינהו.

עד נשימתך האחרונה בעיניו מבט מלובן ונוקב החדרת

כמו ההוא שעלה בך כשבנאצים ועוזריהם נזכרת.

 

בגן העדן מסיידים, מפרסמים מודעות דרושים

אך איש למכרז אינו ניגש 

ברור לכל שמגיע לקוח שלא מעוניין במשכנו החדש

ובלשון המעטה הסגל עומד לאכול ממנו קש.

 

לעת ערב ממעמקים תעלה מצוחצח

להתיישב על המצבה ולהתבונן בנוף אתה מוכרח.

וכשיגיע השומר מפינת החיי כועס

להורות לך במטותא חזרה לאדמה להיכנס

תעיר לו בנימוס אירופאי שאת חבריו יילך לחפש.

 

מתרווח מריח את ניחוח פריחת עצי ההדר,

איך מכל שטות ידעת תמיד להפיק עונג נהדר.

10 עשורים של פרידות חווית

במסע געגוע מתמשך את 102 שנותיך חיית.