דוד גיורא: לימודיי בחדר ובבית הספר

החדר הראשון של רב אשר

מתי התחלתי ללכת לחדר? זה כנראה היה בגיל שלוש לבין ארבע. איזה הורים לא רצו שילדם ידע להתפלל או לפחות לדעת את ברכת קריאת שמע. כך שכל ילד יהודי (ואפשר לכנות זאת פשוט תינוק של בין כבן) גם אני התחלתי ללמוד בחדר המפורסם של אשר מלמד.

החדר של רבי אשר שכן ברחוב "קוזיה". היה זה רחוב ישן מאוד  ששכן במקביל לרחוב פיינקנה ופילסודסקיגו, והשתרע מהרחוב אוזשקובי ו –ופזשיזד. אורכו היה כ- 100 – 150 מטר וכנראה בעבר היה זה רחוב מסחרי, כי כשמו כן הוא, דהיינו מכרו שם עיזים ?! (קוזיה בפולנית פירושו : עז).

רב אשר ניהל את החדר שלו בדירתו הפרטית. מה פירוש דירה? בחדר שבו למדנו עמדו שני ספסלים ליד הקיר כשלאחד מהם יש גם שולחן צמוד אליו, עליו אפשר להשעין את הידיים. ילדים שבאו ללמוד ישבו זה על זה בלי השולחן. רבי אשר בעצמו ישב כשפניו לכיוון החלון ליד השולחן הגדול כשלידו יושב התלמיד ומלמדו. בידו היה אצבע עשויה מעצם לבנה.

שיטת הלימוד הייתה פשוטה מאוד וספר הלימוד היה סידור התפילה היום יומי, להראות שכל ילד יהודי צריך לדעת להתפלל. בדף הראשון של הסידור מופיע ה- א'-ב' ושלב ראשון היה לימודו על ניקודו, וכמובן בהגהה האשכנזית.

כמו בשיר המפורסם "אויפן פריפעטשאק" התחילה השירה והזמרה "קמץ א", רק לאחר לימוד כל ה- א'ב התחילה פרשת "קריאת שמע", דהיינו תפילת "שמע ישראל".

בחדר האחורי שהיה למעשה חדר חשוך, שכן המטבח, חדר האוכל וחדר השינה של הרב והרביצן. חלון אותו חדר פנה לחדר המדרגות, כך שהאור אליו הגיע מהחדר בו למדנו.

אני זוכר את הרביצן (הרבנית) והחיוך התמידי שלה בעת שרכנה על סירי הבישול בתוך החדר האפל. ריח התבשילים חדר לנחיריים ובעיקר כשזה היה בערבי שבתות וחגים.

לחדר הייתי מגיע מוקדם בבוקר והיינו מתחילים, כמו במקהלה את תפילת "מודה אני", הייתי כבר ילד מאושר ברגע שיכלתי לדקלם זאת בעל פה, וכמובן את "קריאת שמע".

אמי ז"ל הייתה מקפידה על קריאת שמע בטרם עצמתי עיניי לפני לכתי לישון. כמובן, כמו כל ילד יהודי לבשתי טלית קטנה ונישקתיה באמירת המילה "ציצית".

בצהרי היום הייתה אמי מביאה לי סיר של אוכל. הסיר הכחול, שהיה דומה יותר לקומקום, היה מכוסה במטלית, שחלילה המרק לא יתקרר. אכלן גדול בוודאי שלא הייתי, אחר מאחר והייתי הבכור וילדים אחרים עוד לא היו בגיל של הליכה לחדר, הרי שכל תשומת הלב הופנתה אלי, בכדי שאהיה בן מוצלח.

אשר מלמד היה מגיע אלינו הביתה כל חצי שנה, על מנת לקבל את התשלום המגיע לו. בשפת אותה תקופה זה נקרא "זמן". התשלום הפעוט  שרב אשר קיבל מכל הורה הספיק לו בקושי רב לקיים את משפחתו (עד כמה שאני זוכר היה הרב חשוך בנים), אך העיקר היה לעשות מבחן לתכשיט בנוכחות ההורים. בוודאי שבמעמד  זה השתדלתי לדקלם עבור הורי את כל הידוע לי. גם הרב וגם הורי קרנו מאושר.

בחצרו של הרבי אשר, כמו בכל בית יהודי, היה בית השימוש המפורסם. בהיותי ילד קטן מקובל היה לעשות את הצרכים על סיר לילה, לפיכך נאלצתי לרוץ לבד מהמדרגות אל החצר וקרה לא פעם עד שהספקתי להסיר את מכנסי והתחתונים, ויש לזכור שהמכנסיים היו קשורים בכתפיות (שלייקעס), הספקתי לעשות גם במכנסיים.

מי שרצה לעשות פיפי אצל הרב, הרי בחדר האפל אצל הרביצן עמד כלי וכל אחד עשה שם את צרכיו. ואני בתור ילד קטן , כמובן, התביישתי לעשות את צרכי.

כמו אצל כל רב, גם אצל רבי אשר היה קנציק (מעין שוט), שהיה על טהרת רגל עז או עז, כשאליו היו קשורות רצועות עור. אינני זוכר אם מישהו ספג מכות מאותו "הקנציק", אך די היה לראותו בעיני הרב בכדי שיהיה שקט בחדר.

הרי כבר הזכרתי, שכל ילד בתורו לפי תורו, היה מגיע לשולחנו של הרבי בכדי ללמוד את השיעור היומי. זמן מאושר היה כשההורה היה מגיע לחדר והילד לפי תורו היה יושב רכון ליד הרב סביב השולחן, והילד היה מתכבד במטבע שהיה מושלך על ידי הרבי (המטבע כמובן הייתה של ההורה או הקרוב) מעל ראשו של התלמיד עם האמונה שהמלאך גבריאל נותן זאת כמתנה על השקידה בלימודים.

הלימודים בחדר התחילו מוקדם בבוקר ובדרך כלל הסתיימו בחשיכה, כי כאן לא הייתה מערכת שעות ולא שעות לימוד, כי כל המרבה בלימוד תורה, הרי זה משובח.

חברים רבים היו לי בחדר, אך מי יכול לזכור את שמותיהם?

שם אחד כשלי, דוד, נחרט בזיכרוני, הלא הוא דוד בנו של הרבי מביאלה, דוד הקטן, שהיה עטור בפאות, לא היה דומה אלי כלל, אך החברות נבעה מזאת שהיינו שנינו בני אותו גיל. ואמותינו היו נפגשות מידי יום ביומו בעת שהאכילו אותנו.

כמה זמן הלכתי לחדר של רבי אשר לא אזכור, אבל הרושם הראשוני של החדר נחרט היטיב בזיכרוני.

לפני חנוכה היה רבי אשר "מייצר" סביבונים מעופרת. אנו הילדים היינו צריכים להביא "פלומבות" (חותם עופרת). כיצד הוא היה מייצר? את העופרת הוא היה שם בתוך סיר גדול ואת תוכנו היה שופך לתוך מסגרת של כמה עצים, אותם הוא היה קושר יחדיו וכך היה יוצר משהו דמוי מרובע. רק  לאחר מכן, בעת לימוד התלמידים, היה מפסל עם סכין מטבח את הסביבון ועליו מטביע, או יותר נכון חורט, את האותיות "נ.ג.ה.ש."- נס גדול היה שם. ואנו הילדים היינו מכנים זאת:

נאטע – כלומר שמו נטע או נתן

גנב – גנב

האקט – שובר

שלעסער – מנעולים.

לשיא ידיעתו הגיע התלמיד בעת שהיה מסוגל לדקלם את קידושו של יום טוב, ואני כמובן, זוכר היטב בעת שדיקלמתי או יותר נכון שרתי את הקידוש לפני חג הפסח אצל המעביד של אבי, וולוול (זאב) אורלובסקי. כמובן אז קיבלתי זלוטי אחד.

החדר השני של ברנצווייג

כשהעבירו אותי מהחדר של רבי אשר, הייתי כפי הנראה בן חמש.

הכלל בין המלמדים היה, שכל מלמד, יש לו משימה ללמד את התינוק או את הילד פרק מסוים בהליכות היהדות, מתוך כך אני מבין שתפקידו של רבי אשר היה ללמד את יסודות התפילה.

לעומת זאת, החדר של ברנצווייג ( אודה ולא אבוש שאת שמו הפרטי אינני זוכר, כפי שאינני זוכר את שם משפחתו של רבי אשר), כבר היה יותר מתקדם ושם כבר למדנו חומש, רש"י להעביר את הסדרה וכן כתיבה עברית ואולי אידיש, לפי כל הסימנים. אצל מר ברנצווייג למדתי רק "זמן" אחד.

החדר של מר ברנצווייג שכן בתוך "שטיבל" ברחוב מאלה (בפולנית   -mala  - קטנה ), היה זה רחוב מקביל לרחוב פילסודסקיגו ורחוב דלוגה (מאוחר יותר נקרא רחוב זה פירשגו מאיה (האחד במאי).

הזיכרונות המיוחדים שנשארו לי מחדר זה הם: דמותו של הרבי עטור הזקן הקצרצר וגי'נג'י; כאבי הראש התמידיים, אשר אילצו את התלמידים (וביניהם גם אותי) להביא לו מידי פעם אבקה רפואית בשם "קוגוטק" (בפולנית: תרנגול קטן)  אבקה זו, שקנינו עבורו בבית המרקחת, הייתה ארוזה בנייר פשוט ואני זוכר היטב, כיצד היה מר ברנצווייג מרים את ראשו ושופך את האבקה לתוך פיו, ושותה במקצת מים.

לימים, היה מר ברנצווייג מורה בבית הספר יבנה, בו למדתי גם אני במשך שנה אחת.

החדר  השלישי של שמואל יבקוביץ

אם יש בעולם מקום, אשר השאיר עלי רושם לכל ימי חיי, הרי זה החדר של רבי שמואל יבקוביץ.

בתקופה מאוחרת יותר נודע לי, שאותו רבי שמואל, שהיה נערץ לא רק עלי, אלא גם על עוד תלמידים רבים, והוא היה בן דוד של סבי ז"ל, שמואל יבקוביץ (אביו של סבי היה אחיו של אביו של שמואל).

החדר של רבי יבקוביץ שכן ברחוב שנקביצה וזה היה אחד החדרים המתקדמים שבעירנו. ראשית כל למדו בו לימודי קודש ולימודי עברית, אמנם בהגהה אשכנזית, אך עברית ראויה לשמה. בנוסף לעברית למדנו גם כתיבה וקריאה באידיש, כי זאת הייתה השפה היומיומית שלנו.

אם החדרים אחרים נמנענו מללמוד נביאים וכתובים, הרי בחדר של רבי יבקוביץ זה היה מקובל מאוד. חביבים עלי היו הסיפורים של סדרת השבוע, שרבי יבקוביץ היה מבאר לנו עם סיפורי מעשיות מהמדרש.

בחדרו של רבי יבקוביץ הרגשתי בפעם הראשונה טעם של בית הספר, כי הישיבה הייתה על ספסלים עם שולחנות כנהוג בכל כיתה באותה תקופה. נשאלת השאלה, למה דווקא השפיע חדר זה על חיי יותר מאשר האחרים? זאת כי למדתי בו ברציפות, אם כי לא ימים שלמים, מגיל שש עד לגיל שנים עשר, עם הפסקה של השנה בה למדתי בכיתה א' בבית ספר "יבנה", בו לימד גם המורה יבקוביץ.

אם בחדרים אחרים קראו לרבי "רבי", הרי בחדר זה הוא נקרא "מורה", והעם קרא לחדרים כאלה "של מזרחי".

אני, כמובן, בתור ילד לא ידעתי מה פירושם של שמות אלה, אך דווקא שיטת לימוד זו וההתייחסות לתלמידים מצאה חן בעיני.

כמדומני, שמכל התלמידים שלמדו עמי בחדר זה, נשאר בחיים רק אחד בשם רוזנבלט, שלימים שרת בחיל הים. עוד זכור לי, שאביו היה ספר בשדלץ, ובשנת 1949 הפגשתי אותו עם הוריו בנמל חיפה.

את המורה יבקוביץ פגשתי במקרה בגרמניה המערבית בשנת 1946-7  בהיותי במחנה עקורים "בציגנהיים", ויותר מאוחר באזכרות של קהילתנו שהושמדה, בתל אביב. בכל פעם שהייתי פוגש את יקירי (הוא באמת היה יקר לי, כי הפעם כבר ידעתי שהוא קרוב שלנו) נישקתיו כאילו שהיה סבי.

לא רק הלימוד העסיק את רבי שמואל, אלא גם נהג להשתעשע עם תלמידיו. בהיותו מרכיב משקפיים, נהג לפנות עם גבו אל תלמידיו ולנחש איזה פעולות הם מבצעים מאחורי גבו. השיטה הייתה פשוטה מאוד, הוא היה מכסה כביכול את עיניו, ולמעשה את משקפיו, וזה היה יוצר מן ראי, וכך ראה את תעלולי התלמידים.

מורה זה נהג גם לקיים הפסקות, כך שהיה לנו זמן לשחק בחצר האחורית, ובעיקר כדורגל. החדר שכן ממול לדירתם של רבי שמואל ואשתו, אשר את דמותה אני זוכר היטב, אף על פי שנפטרה לפני המלחמה, וגם הבת והבן יוסף זכורים לי היטב, והם אלה שהצילו את אביהם מציפורני השואה.

מורי האהוב שמואל יבקוביץ נפטר ונקבר בישראל.

יהי זכרו  ברוך.

בית הספר "יבנה"   

בעירנו שדלץ היה קיים בית ספר עברי  תרבות, אך כפי הנראה ראו לנכון פרנסי העיר, או יותר נכון קבוצת מורים בעלי זיקה דתית ציונית, שיש צורך בבית ספר נוסף, אשר יענה על הצרכים של האוכלוסייה הדתית-מסורתית. בית ספר זה, כלומר "יבנה", הוקם על כן בשנת 1934 וזו הייתה השנה היחידה, שהוא פעל בעירנו.

התמזל מזלי, שנמניתי עם תלמידי כיתה א' של אותה השנה.

זכורים לי הרבה מאורעות מימי חיי, אך בוודאי נחרט בזיכרוני אותו בוקר של הראשון בספטמבר 1934, עת שאמי ז"ל לקחה אותי לבית-הספר, וכרגיל הייתי הראשון ליד שעריו הנעולים.

בית ספר "יבנה" שכן ברחוב פילסודסקיגו (pilsudkigo ) מספר בתים מבנק פולסקי בקומה העליונה של בית המגורים ולפנים, וגם לאחר מכן שכן בו בית הספר תרבות.

שיטת הלימוד הייתה במתכונת של בית ספר עממי פולני, אך כאן נתווספו לימודי קודש.

מאחר והייתה זו שנה ראשונה, שנקלעתי לבית ספר של ממש, אפשר לומר, שבית הספר הזה לא השאיר רושם טוב במיוחד. המשמעת בו הייתה מתחת לכל ביקורת (לפי עניות דעתי והבנתי), ומאחר ונקלעתי לשם מתוך חדרים (של רב אשר,בירינצוויג ויבקוביץ), נראה היה לי כי כל אחד יכול היה לנהוג לפי רצונו.

דבר אחד שכן התווסף לידיעותיי הקודמות, היה העשרת ידיעותיי במורשת האבות וכן גם עשיית צעדי הראשונים בנבכי השפה הפולנית, שלימודה היה חובה ממשלתית.

בקיצורו של דבר יאמר, שבית ספר זה החזיק מעמד שנה אחת בלבד ובתום שנת הלימודים האחת והיחידה, עברתי ללמוד בבית הספר מס' 7 בעירנו, הלא הוא בית הספר על שם יאנוש קורצ'אק, עליו יסופר בנפרד.

בית הספר העממי מס' 7

בעירנו שדלץ היו קיימים שמונה בתי ספר עממיים.

בית ספר עליו אני עומד לספר שכן ברחוב שוויינטוינסקה, בקומה העליונה של בית, אשר היו בו חנויות ואפילו בית מרחץ. לבית זה היו שתי כניסות. כניסה אחת דרך הדלת וחדר המדרגות אל הקומה העליונה בה השתרעו משני צדי הפרוזדור הארוך כיתות – הלימוד, חדר המנהלת ברגובה (bargoba) וכן חדר המורים והמזכירה.

לעומת זאת, דרך השער הגדול, שבו נמצאו החצר והשירותים, היה על התלמיד לחצות כיתת לימוד אחת, בכדי להגיע לכיתה אחרת. קשתה במיוחד המלאכה לחצות את אותה הכיתה, כשילד או ילדה היו זקוקים לשירותים באמצע השיעור, ואני הרי הייתי "קאקער"  לא קטן, לכן נאלצתי לחצות לא פעם את אותה כיתה, כשאני רץ בכל מעוזי, אך מעולם לא שוכח לבקש סליחה מהמורה שלימד באותה כיתה.

השוני בין בית הספר הפולני לבין זה שבישראל היה, ששם למדו שבע שנים – מגיל שבע ועד גיל ארבע עשרה, וזה כנראה היה חוק חינוך חובה, ושום לימוד לפני כן לא היה נהוג או מוכר.

גם בבית הספר העממי נאלצו ההורים לשלם סכום פעוט של "זלוטי אחד" לחודש, כנראה דמי שיפור, ולא אחת אני זוכר, שלהורי לא היה סכום זה לשלם, והמזכירה הייתה שולחת פתק עבור אימי.

ארבע שנים "ביליתי" בין כותלי בית הספר העממי מס' 7 וכל אותה עת שימשה כמורה ראשית ומחנכת המורה הפולניה, וונדה קונייצנה, איתה "ביליתי", עד אשר סיימתי את לימודי בכיתה ה'.

מי היו חברי בכיתה זו?

קוזיניצקי משה (התגורר ברחוב האחד במאי), קורנבלום נפתלי (התגורר ברחוב שנקביצה), דרטבקה  (התגורר ברחוב פילסודסקיגו), מושקט פלטי (התגורר ברחוב פולסקיגו), שטוטשקה משה (התגורר ברחוב וויסקובה), "דער  קליס" (אשר) (התגורר ברחוב רוסקושה), ואנכי עבדכם הנאמן – ברח' פולסקיגו .

בכיתתי היו גם בנות יהודיות ומהן אני זוכר רק את: ארמן רבקה  (שכנתנו באותה הקומה), איגלניק חנה, פרייליך, קראמאזש חנה.

את חברי משה קוזיניצקי הכרתי בשנת 1934 בקיץ, עת שבילינו עם משפחותינו בכפר רוסקושה (roosze) , אצל הפריץ קוטון ( kotun ),ומאז לא נפרדו דרכינו. עם משה התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר "יבנה" ואיתו גם ישבתי על ספסל אחד. משה חברי למד גם הוא יחד עמי אצל רבי שמואל יבקוביץ, כך שרוב הזמן בילינו ביחד, אם לקרוא בשפת המליצה את המושג בילוי.

משפחת קוזיניצקי התגוררה ב"אופיצינה", בסימטה שקישרה את רחוב שנקיביצה עם רחוב פולסיקיגו, כך שבעת לכתי לחדר של רבי יבקוביץ, תמיד חלפתי על פני ביתם, אם אפשר לקרוא לזה בכלל בית, שכן היה זה בסך הכל חדר אחד גדול, בו התגוררה כל המשפחה: ההורים ושלושה ילדיהם.

הנני האחד, אשר נותר מהשואה האיומה, הזוכה להעלות על הכתב סיפורי מאורעות אלה, למען הדורות הבאים ולספר , שגם אני הייתי ילד וגם לי היו חברים מילדות.

ומכל אלה, שהזכרתי לעיל, לא נותר איש, כולם הושמדו במחנה ההשמדה טרבלינקה (treblinka).

יהי זכרם ברוך.