הרצל קווה: שרדתי

פרוץ המלחמה

אותו יום שישי, ה-1 בספטמבר 1939, היה שונה מכל הימים. כל שדלץ כבר הרגישה שהאסון קרב והולך, אך איש לא שיער שלפנינו השמדה כוללת של היהודים. בשעות הבוקר המאוחרת הופיעו מטוסים בשמיים. הדעות נחלקו: היו מי שאמרו שאלה שלנו, כלומר פולניים, אחרים טענו שאלה מטוסים גרמניים. בינתיים הם לא נגעו בשדלץ, אולם המהומה היתה גדולה. התושבים מיהרו אל חנויות המכולת להצטייד במצרכי-מזון, אך מוצרים רבים כבר חסרון על המדפים.

במשך השבת ולמחרת, חגו מטוסי-סיור מעל לעיר. ביום שני הם באו שוב ל"ביקור", הטילו כמה פצצות מחוץ לעיר – ונעלמו. למחרת, יום שלישי, הם הופיעו שוב, זרקו פצצות אחדות ופגעו בעגלת איכרים.

ב-7 בספטמבר הפגין האויב את נוכחותו במספר גדול של מטוסים. ההפצצה החלה בשעה עשר ורבע לפני הצהריים, ונמשכה עד השעה שלוש אחר-הצהריים. כאשר ניתן אות ההרגעה יצאנו מן המחסות ומחזות אימים נגלו לעינינו: בתים הרוסים, ובורות עמוקים פעורים במקום נפילת הפצצות, בקרבת הבתים. משפחות שלמות מצאו את מותן בין ההריסות. מתחת לחורבות עלו קריאות לעזרה.

לאחר ההפצצה החלו אלפים לעזוב את העיר. הלכו מבלי לדעת לאן ואל מי. עם ילדים קטנים על הידיים ועם חבילות על הגב, יצאו כולם לדרך. ההפצצות הנוראות נמשכו ארבעה ימים. הגרמנים החלו במלאכת הרצח שלהם מוקדם בבוקר והמשיכו בה עד הערב. בלילה היתה העיר אחוזת פחד. מרחוק נראתה שדלץ בוערת מכל ארבע רוחות השמים. עבריינים ניצלו את ההזדמנות, פרצו לחנויות, בזזו ונטלו מכל הבא ליד. הפצצות פגעו בעיקר בבתי-יהודים. נמנו כ-1,500 מתים. 60% מבתי-העיר נהרסו.

לפני הקמת הגטו

ב-12 בספטמבר נכנסו הגרמנים לשדלץ. פחד ואימה תקפו את הכל. התהלכו שמועות בעיר, שכל הגברים יוצאו להורג. ביום השני של ראש השנה, נחטפו גברים כדי לשלוח אותם לעבודה בפרוסיה המזרחית. כעבור שלושה ימים נערכה עוד שורה של חטיפות.

בשעה שלוש אחר-הצהריים נשמעו פתאום יריות. רצינו לראות מה קרה, אך נאסר עלינו לצאת לרחוב. מגרשים אותנו חזרה לחצרות ולבתים. הבנו מיד מה קורה: חלק מהגברים

התחבאו. אחרים חששו לעשות זאת. הם זכרו כי ביום הראשון של החטיפות ירו הגרמנים בו-במקום במסתתרים.

ליד כל שער עמד חייל גרמני, שלא התיר לשום גבר לצאת החוצה. בד-בבד, עברו קצינים ואקדחים בידיהם מבית לבית, ופקדו על הגברים לצאת. והתואנה: נורו יריות מתוך בתים של יהודים. בחוץ הובלו גברים יהודיים – גם אני ביניהם – ברחובות אל בית-הסוהר. הגרמנים ערכו חיפוש על כל אחד ואחד. חיטטו בכיסים, החרימו דברי ערך או זרקו אותם. הדרך הייתה נוראה. חייבים היינו לרוץ, בידיים מורמות. מי שלא עמד בקצב קיבל מכות.

ליד שער הכלא קידמו את פנינו מכות של קתות רובים, מקלות וחגורות. רבים נפצעו פצעים קשים. הערב ירד. בתא המיועד לשניים-שלושה אסירים, דחסו 20-15 איש. לא היה מקום לזוז, שלא לדבר על לישון. מי שלא נמצא להם מקום בתאים נשארו בחצר. לאחר יום שלם ללא אוכל, נזכרו לדאוג לנו וחילקו לנו חתיכות של לחם יבש.

בבוקר ד', 21 בספטמבר, הורו לנו הגרמנים לרדת לחצר. לפני שער בית-הסוהר חיכו נשים וחבילות בידיהן. הן באו להיפרד. בדמעות מרות ובלבבות מלאי ייאוש, יצאנו לכיוון מונקביד. בעוברנו ליד כפרים פולניים רצו הכפריים לתת לנו מים, אך הגרמנים מנעו זאת מהם. כמה מאתנו הצליחו לברוח מן השיירה. אחרים נורו בעת מנוסתם.

השיירה שלנו מנתה כ-8,000 גברים – יהודים ונוצרים. שמרו עלינו כארבעים חיילים, רכובים על סוסים או על אופניים. לפנות ערב הגענו לוונגרוב, אשר בה ובסביבתה לא תפסו אנשים לעבודה. רבים חשבו על בריחה, אך זו הייתה כמעט בלתי אפשרית. הובילו אותנו לאחת מכיכרות העיר וציוו עלינו לשכב. עייפים ומותשים מן הדרך הארוכה, צנח כל אחד כמת על מקומו ונרדם מיד. את הגשם שירד בלילה לא הרגיש איש. לפנות בוקר יצאו האנשים לחפש אחר מקומות, שנשמרו בצורה פחות הדוקה והחלו לברוח. אלה שברחו נאלצו לקפוץ מעל לגדר שגובהה כשני מטרים. עד שהגרמנים הבחינו בהם, הצליוח כמה עשרות להימלט ובהם גם אני ואבי. מן הסתם הייתי בין האחרונים, שכן אחרי שקפצתי כבר עלו יריות באוזני.

בעת שהביאו מים לשיירה חמקו ממנה עוד כמה אנשים. הגרמנים הובילו אותה הלאה, לאסטרולנקה. בדרך הגיעה פקודה, לשחרר את כולם.

הגרמנים השתלטו על העיר. הרחובות מלאו ביחידות גסטאפו, ז'נדרמריה ופולקסדויצ'ה – פולנים ממוצא גרמני שהיו משתפי פעולה נלהבים עם הנאצים, ועמם – גזירות מגזירות שונות על היהודים. אחת מאלה הייתה החרמת חנויותיהם משביקש גוי לעצמו חנות של יהודי, עד מהרה הוחרמה החנות והועברה לידיו. לרוב אף לא היה סיפק ביד היהודי להוציא משם את הסחורה, והיה עליו למסור את החנות כולה, על תכולתה, לבעלים החדשים.

לעירנו החלו להגיע יהודים ממחוזות, שסופחו לרייך השלישי. בני שדלץ קיבלו אותם בזרועות פתוחות ועשו כל שביכולתם להקל עליהם את קליטתם. הוקם יודנראט, בראשו עמד ד"ר לבל ועמו פעלו איש הציבור נחום וויינטרויב, המזכיר הרשל טננבוים ואחרים. החיים בעיר ידעו עתה "נורמליזציה" כלשהי. עם זאת חייבים היינו להצדיע לכל גרמני ברחוב. מי שלא השגיח בגרמני ולא הצדיע, חטף מכות-רצח.

בליל חג המולד העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת היפה שלנו.

ב-31 בדצמבר פורסמה הוראה, לפיה על כל היהודים לענוד סרט שרוול כחול-לבן ומגן-דוד טבוע עליו.

בערב חג-השבועות של שנת 1940, החלה העבודה לניקוי הנחל ליווייץ. העבודה התנהלה בפיקוחם של מהנדסים ומשגיחים פולניים. בקבוצות בנות 15 איש. העבודה לא הייתה קשה, מחירי המזון טרם האמירו ועדיין קל היה להשיגו. מחירו של קילו לחם טרי עלה ל-17 זלוטי ושל קילו תפוחי-אדמה ל-3.25 זלוטי. הפרוטה עוד הייתה מצויה בכיס, גם מזג-האוויר היה נאה. האנשים כינו את עבודת הניקוי: "נופש קיצי".

אך הנופש לא נמשך זמן רב. יום אחד והופיעו במקום כמה סוכני גסטאפו. הם ירדו ממכוניותיהם, התעניינו בהתנהלות העבודה וביקשו מהמשגיחים הפולניים להצביע על המתרשלים במלאכה. בשוטי גומי ובפרגולים התנפלו בריוני הגסטאפו על העובדים, הם הצליפו בגבותיהם החשופים, הפילו אותם ארצה, הפליאו בהם את מכותיהם ובעטו בגופם. חמישה עשר אנשים מוכים עד זוב דם, פצועים ומדממים הובלו לבית-החולים.

בתחילת מרץ 1941 נזרק בקבוק תבערה על חיילים גרמניים ואחד מהם נפצע. הגרמנים שעמדו מאחורי הפרובוקציה הזו, האשימו במעשה נערה יהודייה, ויצאו לעשות פרעות בעיר. באמצע הלילה הם באו בקבוצות גדולות, שברו דלתות וחלונות, ירו, הכו גברים, נשים וילדים והותירו מאחוריהם הרוגים ופצועים. רק כעבור ימים אחדים עלה בידי היודנראט להרגיע את הפורעים, לא בטרם השליש סכום כסף גדול לידיהם.

משנכנסה גם רוסיה למלחמה התעוררה אמונה בלב הכל, כי לא רחוק יום השחרור. אך כגודל האמונה כן גודל האכזבה. בסוף אוגוסט יצאה הגזירה: על כל היהודים לעבור לגור ברובע מיוחד, שנקבע רק להם. וכך, הצטופפו יהודי שדלץ בשני גטאות: גדול וקטן. מן הגטו הגדול הובילו שני שערים – שער האחד ליד האנדרטה של פילסודסקי והשני – בסוף רחוב אוסלנוביצ'ה פינת רחוב 11 בנובמבר. לגטו השני, שנקרא "המשולש", היה שער אחד, מול זה של הגטו הגדול ברחוב אוסלנוביצ'ה פינת 11 בנובמבר.

בגטאות

ב-15 בספטמבר 1941 כבר התגוררנו בגטאות. בעלי האמצעים אגרו לעצמם מצרכי מזון לזמנים קשים. היה ברור לכולנו, שאמנם לפנינו זמנים כאלה. המשטרה היהודית, שהופקדה על שמירת הסדר בגטאות, על השמירה בשערים ועוד כיוצא באלה, נעלה את שעריהם של שני הגטאות. בערב יום כיפור, חיכינו בלב כבד ליום הקדוש. רצינו לבכות, לזעוק, אך גם זה היה קשה. בחדר, שבימים כתיקונם התגוררו בו שני אנשים, הצטופפו עכשיו 12-10 איש. המחלות התפשטו באין מפריע.

שוב ושוב נחטפו אנשים לעבודות כפייה, למרות שהיודנראט סיפק לגרמנים 3,000 עובדים ליום. שדלץ הפכה מקור בלתי-נדלה לפועלים יהודיים. לצאת מן הגטו יכלו רק מי שהחזיקו באישור משלטונות התעסוקה הגרמניים. יהודים אלה הקלו עלינו מאוד: באמצעותם הוברחו לגטאות, מן הצד הפולני: לחם, תפוחי-אדמוה ושאר מצרכי מזון חיוניים. גם נשים וילדים שיתפו פעולה. הם סחבו על גבם שקים של תפוחי-אדמה. למרבה הצער רבים שילמו על כך בחייהם. די היה שאחד בצד ה"ארי" ילשין על משהו כי הוא "יודה", ומיד אסרו אותו והביאו אותו למטה הגסטאפו. שם הכו אותו באכזריות עד זוב דם, בלילה הובילו אותו אל הגטו, ציוו עליו להיכנס פנימה מבעד לגדר של חוטי-התיל, ובתוך הגטו – ירו בו למוות.

כל יום נפלו קורבנות. את מספרם הגדילו גם החורף הקשה – קור עז, מכות כפור, והעדר הסקה. גם תת-תזונה, שהולידה מחלות ממחלות שונות, מגפות דוגמת טיפוס הבהרות, המיתו מאות אנשים.

בעבודות הכפייה לא היה אפשר לעמוד עוד. לא יום, לא לילה, לא שבת ולא יום ראשון. עבודה ללא הפסקה. הרבה אנשים השתנו כל-כך, עד שלא אפשר היה להכירם.

מנות המזון, שחולקו לפי תלושים הוקטנו יותר ויותר. המנה עמדה על 100 גרם לחם ביום. מי שעוד נותרו לו דברי ערך כלשהם, מכר אותם וקנה לחם. נפתחו מטבחים לנצרכים. רבים מאוד סבלו חרפת רעב. הגיעו דברים לידי-כך, שהחיים קינאו במתים.

בפסח נפוצו שמועות, שיהודי לובלין הוגלו. לאן – לא היה ידוע. באחד מימי יולי 1942 הודיע הגסטאפו ליודנראט, שנחוצים לו פועלים עם עגלות בתחנת הרכבת. לאיזו מטרה – איש אינו יודע, אלה סופקו מיד. הם הובלו אל קרונות מסוימים ונצטוו לפתוח אותם. כאשר פתחו את הדלתות, חשכו עיניהם. מתים היו מוטלים שם, לבושים בחליפות חדשות ונעליים חדשות לרגליהם. היה ברור שאלה יהודים, שיצאו לא מזמן לדרך, היה זה משלוח של יהודי הראום. לראשונה היו יהודי שדלץ עדים למחזה כזה.

כעבור זמן החלו לעבור דרך שדלץ משלוחים נוספים, בקרונות חתומים. הובילו בהם יהודים לטרבלינקה. מחנה המוות הזה נמצא במרחק 53 ק"מ משדלץ. הסכנה המאיימת על כולנו הפכה מוחשית יותר מאי-פעם.

האקציה הראשונה

בלילה של ה-22 באוגוסט 1942 נפוצו בשדלץ שמועות שונות. אחת מהן סיפרה, שמשהו מתרחש במינסק-מזובייצק. מה בדיוק – זאת לא ידע איש. היה ברור כי מדובר בהובלת היהודים המקומיים לטרבלינקה. נציגי היודנראט ניסו להכחיש את השמועה בטענה, כי את יהודי מינסק כבר פקד האסון, אך לא מן הנמנע, כי חלק מהם ידע בדיוק מהקרה שם. גם אלינו לא איחר האסון להגיע.

בשעה 2 אחר חצות הוקפו שני הגטאות בז'נדרמים ובשוטרים פולניים. יריות נשמעו מכל עבר, הוטלו פחד ואימה. בבוקר נודע, שהגטאות נעולים ואין יוצאים לעבודה. אכן, הסכנה ריחפה על כל אחד. קשה להאמין, שמנהלי היודנראט לא ידעו קודם – לפחות שעות מועטות לפני כן – מה עומד לקרות. אני מאשים אותם בקלות-דעות. אילו רק רמזו על המחכה לנו, היו בוודאי מאות צעירים בורחים בן הגטאות ומצילים את עצמם.

היהודים, שחיו כמעט שלוש שנים בפחד ובאימה, מדוכאים וללא כל תקווה, היו עכשיו מיואשים וחסרי אונים. בשעות הבוקר הופיעו השוטרים היהודיים, עברו מבית לבית והורו לאנשים להתכונן ליציאה מביתם בשעה מסוימת. מי שסירבו לצאת עשו כן בלחץ השוטרים בלית-ברירה. וכך, צרורות בידיהם, היו שיצאו בבגדי עבודה. אחרים – בבגדים נאים, כמו למסיבה.

בחוץ האיצו בנו קלגסי הגסטאפו. מי שפיגר, קיצרו את דרכו – ירו בו. הובילו אותנו עד לבית-הקברות שליד סמטת בית-הכנסת. שם אספו את היהודים משני הגטאות. מבני משפחתי היו שם אמי ושתי אחיותיי. אבי שכב אז בבית-החולים. ליד בית הקברות הושיבו אותנו על הארץ. אלפים ישבנו שם, דחוסים איש אל רעהו ואנשי פולקסדויצ'ה ושוטרים פולניים שומרים עלינו. לא היה אפשר להרים את הראש, ודאי לא לקום. הגסטאפו ונבלות אחרים חגגו בינתיים: ירו, הכו ובעטו בראשינו. עכשיו התעורר בנו יצר הנקמה. רצינו לעשות מעשה, לשפוך את דם אויבינו. אך הידיים לא זעו ולא נעו.

ב-11 לפני הצהריים, הגיעו למקום אנשי יחידת ההשמדה ומפקד הגסטאפו פאיביש בראשם, והפכו מיד לשליטים עלינו. עכשיו היינו נושא למיקוח בין האחראי הגרמני לענייני עבודה לבין הנציג של מחנה ההשמדה טרבלינקה. הראשון דרש שישאירו במקום בעלי-מבצוע, השני תבע קרבנות רבים ככל האפשר למחנה ההשמדה. ובינתיים צמאו האנשים למים. הרוצחים לא הניחו לנו לשתות. בצחוק סדיסטי הפילו עלינו פחד-מוות.

בשעה 2 אחר- הצהריים ניתנה הפקודה: גברים בני 16 עד 40 יתייצבו בקדמת הנאספים. לא ידענו מה פרש ההוראה, אך קבוצה קטנה של גברים קמה ממקומה. קשה היה להבין כיצד זה עזבו בנים את הוריהם, גברים – את נשותיהם, נפרדו מיקיריהם וקמו ללכת למקום שנקב, בסמטת בית-הכנסת כבר חיכו לנו הרוצחים, עומדים משני צדי השורה שלנו ומקלות, רובים ואקדחים בידיהם. המיון החל. מי ימינה, לעבודה, ומי שמאלה, חזרה לבית-הקברות. אך הכל חייבים היו לעבור את הסמטה המוכרת.

את הנבחרים לעבודה הושיבו ליד הגדר של בית-החולים לשעבר, "הצלב האדום" הפולני. בשעה 5 בא מפקד הגסטאפו ונאם באוזנינו. לדבריו היה לנו מזל שנשארנו בחיים, ושיהיה לנו טוב: "אתם תעבדו. נקצה לכם שלושה בתים בגטו הקטן."

הובילו אותנו אל שלושה הבנים האמורים. קירות הבתים היו שבורים והרוסים. לא יכולנו להכיר אותם.

הלילה שבין שבת ליום ראשון היה נורא ואיום. כל הלילה לא חדל הירי ביהודים שנשארו בבית-הקברות. ביום ראשון בבוקר הובילו עגלות את הנרצחים. חלקם היו פצועים, חיים עדיין. בעלי העגלות הפולניים הסירו מן המתים את הבגדים, את הנעליים, ואת כל מה שמצאו על גופם.

בשבת לפנות ערב גורשו היהודים לכיוון תחנת הרכבת. הדרך מבית-הקברות לתחנה הייתה נוראה. תושבי העיר הפולניים נראו מרוצים מאוד. רק מעטים מהם הצטערו.

שבורים וצמאים הגיעו הנרדפים אל התחנה. שם היה עליהם לחכות לרכבת. זו הגיעה כעבור כמה שעות, עם קרונות שחלונותיהם מסורגים בחוטי-תיל. לכל קרון נדחסו 40 – 50 איש. מי שנותרו נורו בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון.

על הדרך האימים משדלץ לטרבלינקה סיפר לי בן דודי, שלמה קוה, שהובל בקרונות ההם וממש לפני שער המוות ברח מן הרכבת:

"על הרצפות נשפך הרבה כלור. רכבת המשא עשתה דרכה אל המקום הידוע לכולם. משפחות הצטופפו זו עם זו, לא רצו להיפרד. רצו להגיע ביחד. הזעקות והבכי, לא יתוארו. החום בקרונות גבר. בגלל הכלור והסירחון שעמד באוויר, התעלפו רבים. אחדים הסירו את בגדיהם בגלל החום הנורא. תחינה אחת היתה בפי כולם – טיפת מים, לפני המוות. היו גם כאלה ששתו את השתן של עצמם.

הרכבת נעצרה במסילה צדדית, שלושה קילומטרים לפני המחנה. שום שיירה לא נכנסה היישר למחנה, ובכוונה: שלא יישמעו זעקות השבר משם. גם בשיירת שדלץ נהגו כך. יום שלם עמד המשלוח במסילה הצדדית."

בחצות הלילה זזה הרכבת ועלתה על המסילה לטרבלינקה. חלק קטן מן האומללים הגיע למחנה המוות, וביניהם גם אמי האהובה ושתי אחיותיי. כאשר החלה הרכבת לנוע קפצו רבים מן הקרונות, ביניהם גם שלמה, בן דודי. רבים נורו בעת הבריחה או נהרגו עם קפיצתם. שלמה יצא בריא ושלם. הנאצים תפסו אותו והכניסו אותו לרכבת אחרת, שגם היא נסעה אל מחנה המוות. גם מרכבת זו הוא הצליח להימלט.

לאחר האקציה הראשונה

אנו, הנשארים בגטו, חיכינו לגורלנו המר. בינתיים החלו רבים, גנם נשים, לצאת ממחבואיהם. מספרנו עמד על למעלה מ-1,500 נפש.

בצהרי יום שני שוב נשמעו יריות. גם על בית-החולים הם לא חסו. בדם קר נורו קודם החולים, ואחריהם הסגל. בין החולים שנרצחו היה גם אבי היקר.

25 באוגוסט 1942., יום ג' בבוקר, באו נציגים ממקומות עבודה שונים לקחת פועלים. הגטו היה כמרקחה. כל מקום נראה טוב ממשנהו. אני הוצבתי בקבוצת פועלי הרכבת. ב"גטו הקטן" נשארו רק כמה נשים זקנות. הגטו הגדול העולה באש ולא היה אפשר להיכנס אליו יותר.

הובילו אותנו אל המקום המיועד, במרחק שני קילומטרים מתחנת הרכבת. קיבלנו צריף, ואת צרור עצמותינו היגעות היה עלינו להניח לא על מיטות, אלא על גבי דרגשי קרשים מכוסים בקש דק. נפתח למעננו מטבח, שעובדיו היו אלה שהתחמקו מעבודה. האוכל שניתן לנו לא הספיק לקיום: רבע ק"ג לחם ומעט קפה שחור בבוקר, ולפנות ערב – מרק מימי דלוח, שרבים לא יכלו להכניס לפיהם. נועדו לנו עוד מצרכי מזון, אבל עובדי המטבח דאגו שלא נקבל אותם. הם מכרו הרבה ממה שאמורים היו לבשל בשבילנו. מי שהיה לו כסף, יכול היה להסתדר.

פועלי הרכבת פוזרו בין עבודות שונות. מי לפריקת פחם, מי להעמסת חול. אני הוצבתי בחברה פולנית, שפעלה עבור הגרמנים ועבדתי בה לפני המאורעות האלה. היינו קבוצה של 20 איש, ביניהם גם נלקנבוים וליוורנט. אל העבודה וממנה הוביל אותנו משגיח פולני. נאסר עלינו ללכת בלעדיו בין פסי הרכבת; מי שנראה שם לבד – נורה. פעם תפסה משטרת הרכבות הגרמנית שלושה פועלים שהלכו לבדם בין הפסים. לפנות ערב הביאו אותם השוטרים אל הרציף שלנו וירו בהם לעינינו. האורחים הבלתי-רצויים הללו היו באים אלינו לעתים קרובות באישון לילה, מגרשים את כולנו החוצה, מחזיקים אותנו בחוץ כמה שעות, מכים, צועקים – ומסתלקים.

עם הגרמנים לא היה לנו כל קשר. המהנדס מטעם החברה היה אדם שקט כבן חמישים, חביב וטוב-לב. במלים טובות דיבר אלינו, ולא הסתיר מאתנו את השמועות: זוהי עבודה זמנית. תוך זמן קצר יהרגו את כולנו. הוא יעץ לנו להכין לעצמו בגדים חמים, מגפיים, ולצאת לדרך.

הדברים נפלו על אוזניים קשובות. עלינו לחפש מוצא.

הבריחה

יחידה של איטלקים היתה מוצבת בעיר, הם התגוררו בקרונות בתחנת הרכבת. באותה עת לחמו חיילים איטלקיים בחזית הרוסית, ורבים מהם עברו דרך שדלץ, בדרכם לחזית וממנה, והיחידה הזו נועדה לטפל בכל הקשור בהם. ליוורנט העלה את הרעיון, "לעשות משהו" עם האיטלקים. ואת התוכנית אמור היה לבצע יבלונובסקי, שעבד אצלם והאמין כי הרעיון בר-ביצוע. הצטרפו אליו ליוורנט ונלקנבוים, וכעבור זמן – גם אנוכי.

רק מעטים ידעו על התוכנית. לא היה לנו זמן רב לאבד. בתחנת הרכבת של דלץ נהגו להתעכב רכבות-משה איטלקיות, שנסעו לכיוון וארשה ובהן חיילים איטלקיים שחזרו מן החזית הרוסית. לפעמים הן התעכבו שעה-שעתיים, ולפעמיים- יום שלם.

החלטנו להיות מוכנים בכל רגע. במשך שבועות סחב כל אחד מאתנו לעבודה שני קילוגרמים של לחם ובקבוק קפה. בליל ה-23 באוקטובר 1942 הצעתי לשלמה, בן דודי להצטרף אלינו, אך הוא סירב|: כבר נמאס לו מבריחות. היה זה אותו בן דוד, שחודשיים קודם לכן ברח מהרכבת לטרבלינקה.

ביום שישי, ה-23 באוקטובר 1942, בדרכנו לעבודה כבכל יום, הייתה לנו הרגשה שמשהו "טוב" מצפה לנו. כדי להגיע לעבודה היה עלינו לעבור שלושה קילומטרים של מסילות-ברזל. והנה הבחנו ברכבת-משה איטלקית העומדת במסילה צדדית, ואחרי עוד אחת. המשכנו ללכת כאילו דבר לא קרה, אבל בינינו החלטנו, כי אם הרכבת תעזוב את התחנה לפני הצהריים, נסתלק לרכבת השנייה בצהריים. אם תשארנה שתיהן בתחנה עד הצהריים, הרי נוכל להסתלק לרכבת השנייה בצהריים. אם תשארנה שתיהן בתחנה עד הצהריים, הרי נוכל להסתלק אחרי העבודה. למזלנו, שתי הרכבות לא עזבו את התחנה במשך כל היום כולו.

בקוצר-רוח חיכינו לרגע. אחרי שש וחצי בערב נפרדנו לשלום מעמיתינו ויצאנו, כרגיל, "הביתה". באומץ ובראשים מורמים צעדנו אל מטרתנו. בשבע ועשר דקות עברנו דרך תחנת הרכבת של שדלץ. שוטרי משטרת הרכבות, שעמדו שם מדדו אותנו בעיניהם מכף רגל ועד ראש, אך לא עצרו אותנו, וכך, ביתר אומץ וביטחון, בצעדים איתנים ובאמונה המשכנו בדרכנו. התקרבנו לרכבת האיטלקית ובדקנו כיצד נוכל להתגנב פנימה. כל רגע נמשך כשעה.

באחד הקרונות האחרונים מצאנו פתח, שדרכו אפשר היה להיכנס בזה אחר זה טיפסנו אל הקרון ובנשימה עצורה חיכינו להמשך. לא ידענו מתי תזוז הרכבת ולאן היא נוסעת. השארנו זאת לגורל העיוור.

הדרך לאיטליה

בליל שבת, ה-23 באוקטובר 1942, הרכבת זזה ועזבה את שדלץ. רק כאשר התרחקה מן העיר התחלנו להביט סביבנו. פתחנו בקבוק יי"ש ושתינו "לחיים". אם כי היה זה קרון משא היו בו ספסלים לישיבה, ובשתי  פינותיו – שני תנורי ברזל קטנים לחימום ושני ארגזי-עץ ובהם עצי הסקה.

בלילה עברנו בפרבר פראגה של וארשה. בשבת, ב-8 בבוקר, עצרה הרכבת בסקרנייוויץ. מיהרנו להשתרע על הספסלים, ואמנם פועל רכבת פולני פתח את לדת הקרון ומיד סגר אותה; למזלנו, הוא לא הבחין בנו. עכשיו התחלנו לחפש לנו מקומות נוחים יותר להתחבא בהם. בארגזי-העץ שברון שלנו התחבאו שניים מאתנו. אפשר היה לעבור מקרון למשנהו. וכך מצא השלישי מקום בקרון השני, תחת ערימות של צמר-גפן. מדי פעם יצאנו ממחבואינו והצצנו החוצה, לברר היכן אנו נמצאים. עברנו את פייטריקוב.

בביקורת של בוקר יום ראשון גילה חייל את אחד מאתנו. בסיום השיחה בלשון אילמים, שניהלו שניהם הבחין החייל, שזהו שומר, המאבטח את תכולת הקרון. בלילה היינו יוצאים מן המחבואים לחלץ את העצמות, כי מרוב ישיבה כפופה ומכורבלת "נרדמו" רגלינו. לחם היה לנו די והותר. רק מים לשתייה חסרו לנו. כבר נמצאנו בשטח גרמניה. עברנו את קוטבוס, גלוגאו, מינכן וערים רבות אחרות.

ביום שני בלילה, בטירול שבאוסטריה, גילה אותנו, את כולנו, חייל איטלקי שתוי במקצת, אך דובר כמה מלים בגרמנית. משהבטיח כי ישתוק, סיפרנו לו מי אנו ומה מטרתנו, והוא הסביר לנו, שכעבור שמונה שעות כבר נימצא בשטח איטליה. דחפתי לידו כמה טבעות מן הבית ומטבע כסף של עשרה זלוטי, אך הוא סירב לקחת אותם. צמאים, מותשים ומלוכלכים נשכבנו שוב על הספסלים, ממתינים לבוקר.

בשעה 6 בבוקר של יום שלישי, נעצרה הרכבת בבת-אחת. הקרון נפתח ונסגר מיד. גם הפעם לא הבחינו בנו. עם-זאת, אל המחבואים שלנו כבר לא הצלחנו להגיע, כי מלמטה שמעו את צעדינו ועד מהרה הוציאו אותנו מן הקרונות. התברר שאנו נמצאים בעיר הגבול ברנרה שבאיטליה. משטרת הגבולות נהגה בנו יפה, הגישה לנו מים, תפוחים וסיגריות – ודיווחה עלינו למפקד הרכבת. זה הופיע מלווה בשני חיילים. מששמע כי מוארשה אנו באים, טפח על שכמינו וכיבד אותנו גם בסיגריות. כאשר האיר היום הובילו אותנו אל מפקד העיר, איש עדין הליכות באמצע שנותיו, שחקר אותנו – כל אחד לחוד – ולקח את טביעות אצבעותינו. לסיכום החקירה שאל – האם אנו רוצים לחצור לפולין או להישאר באיטליה? תשובתנו היתה ברורה. הקומיסריו הבטיח שמסמכינו יישלחו למשרד הפנים ברומא, ושם יוחלט על גורלנו. בינתיים קיבלנו ארוחה, שכמוה לא ראינו זה שבועות רבים.

בערב הביאו אותנו לעיירה היפיפיה ויפיטנה, המרוחקת 27 ק"מ ממעבר ברנר שבצפון איטליה, והושיבו אותנו בבית-הסוהר המקומי – כלא-מעבר למי שגנבו את הגבול או ביצעו עבירות דומות. שם, בסביבה הררית מקסימה ישבנו 40 יום. סגל בית-הסוהר היה מורכב ממשפחה איטלקית, שטיפלה בכל עניינינו, ובהיוודע לה דבר היותנו יהודים – דאגה לכל מחסורנו והושיטה לנו עזרה ככל שיכלה.

ב-6 בדצמבר באו שלושה קרביניירי, הניחו אזיקים על ידינו וקשרו את שלושתנו בשרשרת ארוכה. עוד קודם נודע לנו שאנו נשלחים לפרמאנטי. היכן זה ומה מחכה לנו שם, איש לא יכול היה לומר לנו. אך די היה לנו בידיעה, שפרמאנטי נמצאת באיטליה.

את הנסיעה עשינו ברכבות-נוסעים רגילות, ואפילו ברכבות-פאר. בדרכנו מהצפון עברנו דרך נופים נהדרים, הרים ועמקים וערים יפות – בולוניה, ורונה ונאפולי, עד קלבריה שבדרום. מלווינו, השומרים האיטלקים, גילו אהדה של ממש ולא פעם, בעת הנסיעה, אספו בקרון כסף למעננו.

הנסיעה ארכה יומיים בלבד. ב-8 בדצמבר 1942 הגענו לטרסו, ומשם צעדנו ברגל. לפרמאנטי הגענו בצהריים. כל הסידורים נעשו במהירות. פוזרנו במקומות מגורים והפכנו לאנשים חופשיים. ברנשטיין יהודי מוארשה, שהתגורר שם, עזר לנו לעשות את הצעדים הראשונים. הסתפרנו, התגלחנו, לבשנו את בגדינו הנקיים, וכאילו נולדנו מחדש. כל דיירי המקום ידעו שהגיעו שלושה בחורים יהודיים, שברחו מפולין.

פרמאנטי

פרמאנטי נמצאת בקלבריה, אשר בדום ה"מגף" האיטלקי, בבקעה בין הרים. במחנה המעצר, שבמקום נמצאו אזרחים מארצות שונות, גם נוצרים. לא חייבו אותנו לעבוד. סיפקו לנו את מנות האוכל שלנו, ויכולנו לעשות ככל העולה על רוחנו. סגל המחנה – המנהל, אנשי הביטחון והמשטרה (בחולצות שחורות) – נהג בנו בהוגנות.

התאקלמנו במהירות. רכשנו לנו חברים, ידידים והרבה מכרים. נלקנבוים ואני הצטרפנו לקבוצה של צעירים שיצאו לעבוד ביער, לא הרחק מן המחנה. העבודה היטיבה עם בריאותנו והועילה לנו כלכלית. היא אפשרה לנו להצטייד במזון נוסף: המנות שקיבלנו במחנה היו דלות למדי.

המצב הסניטרי היה סביר. משפחות התגוררו ביחד בבתים קטנים, יחידים – בצוותא בצריפים גדולים, ניהלנו חיי חברה נעימים ופעילות תרבותית, וחיכינו שהמלחמה תבוא סוף-סוף אל קצה.

החיים נעשו מתוחים יותר כאשר הגיעו ידיעות, כי צבאות בנות-הברית נחתו בסיציליה והם מתקדמים לעבר קלבריה. אווירת השחרור החלה לרחף באוויר. יחד עם זאת, קינן בלבנו חשש כלשהו, שכן בקרבת המחנה עברה דרך ראשית ואנו פחדנו, כי הצבא הגרמני ישתמש בה בעת הנסיגה. האיטלקים הסירו את גדרות-התיל והתירו לנו לעזוב את המחנה.

רוב העצורים יצאו להרים, לחכות שם ליום השחרור. הצבא הגרמני, בנסיגתו, אכן עשה שימוש בדרך ההיא.

לאחר כמה ימים בהרים, נודע לנו, כי במחנה ביקרו קצינים של צבאות-הברית. חזרנו לשם.

יום אחד הופיע בפרמאנטי מכונית מעטרת במגן-דוד ובתוכה חיילים מארץ-ישראל. לנגד עינינו נצבו יהודים חופשיים, שלא לומר – ארץ-ישראליים, והם חיילים גאים, נושאי נשק. רבים מאתנו הזילו דמעה. לא הנחנו להם. רצינו בחברתם כל הזמן, כמהנו לחדשות מן הארץ. והם אמנם נענו לשאיפתנו וערכו אצלנו ביקורים תכופים.

כעבור זמן עזבנו, נלקנבוים ואני, את המחנה ויצאנו לדרך. המטרה: להגיע לארץ-ישראל. הגענו לבסיס של חיילים ארץ-ישראליים בקרבת בארי, ולאחר שיחה ארוכה עם מפקד היחידה, מייג'ור סחרוב – לימים מפכ"ל המשטרה, י' סחר – נלקחנו לעבודה במטבח בבסיס של הבריגדה היהודית.

עברו שבועות וחודשים. שמועות דיברו על משלוח של עלייה לארץ-ישראל, ואמנם גם אנו נכללנו בו. ב-29 במאי 1944 עלינו בטרנטו על אוניית-פאר פולנית – "באטורי", שהביאה אותנו יחד עם מאות חיילים אנגליים לאלכסנדריה אשר במצרים. משם, בצהרי היום, המשכנו מיד ברכבת נרגשים ובמצב-רוח מרומם מאין כמוהו, לעבר הארץ. למחרת בבוקר עברה הרכבת את נקודת הגבול, והנה אנו על אדמת ארץ-ישראל! בעתלית, הרכבת עצרה, ירדנו אל הרציף ויצאנו בהורה סוערת. משנרגעו הרוחות פנינו מי לקרובים ומי לבית-עולים. פתחנו בחיים חדשים.