יוסף פינקלמן: סמטת העיזים

יוסף פינקלמן: סמטת העיזים

סמטת העיזים הייתה אחת הסמטאות הקטנות בעיר שדלץ. כולה בעלת צביון יהודי, אך למרות זאת ואף על פי כן היא חיה ונשמה עשרים וארבע שעות ביום כאילו הייתה רחוב ראשי בעיבורו של כרך.

הרעש והמהומה לא פסקו אפילו לרגע. אם אלו סבלים יהודיים, עם החבלים סביב למתנים, או חוטבי עצים יהודיים ונוצרים עם גרזניהם ומשוריהם, או הכפריים שהיו ממלאים את הסימטה עם עגלותיהם. יהודי יכול היה להשיג אצלם חבילת עצים, קילו תפוחי אדמה או לעתים תרנגולת לשבת. הרעש וההמולה הגיעו גם ממחסן הברזלים של טוביה שיפר. שם היו האיכרים מנסים את חרמשיהם על אבנים לבדוק האם הם אכן עשויים מפלדה. אחרים היו חותכים ברזלים לפי מידה. לא חסר גם הסרחון המקומי שהגיע מהחצרות והלכלוך שהיה זורם היישר אל הביוב של הסימטה. היו כאן מספר מאפיות יהודיות, שם היו לעתים פורצות מריבות בין חוטבי העצים היהודים והנוצרים על חבילות עצים להסקה.

נוצרים לא גרו בסימטה, לכן כאשר הגיע שבת או יום חג, הרגישו פה רווחה אמיתית. יהודים היו הולכים לתפילה או מהתפילה, עם טליתותיהם. ריח החמין והבצל הקצוץ הורגש בכל מקום. נשים יצאו מבתיהם כדי לשוח עם השכנות או סתם לרכל. גבירים ברחוב לא היו, להוציא את טוביה שיפר, שמחסן הברזל שלו היה מצוי בסימטה. אחרי כל כך הרבה שנים שעברו מאז, אני מרגיש נוסטלגיה לאותו מקום ולזמן ילדותי. כאשר בגיל שנתיים לערך, הכרתי את הבית הפינתי, עשוי לבנים אדומות שם גרנו, ואת השכן שלום קעיפירמאכר עם הלחיים האדומות עם זקנקן שחור שחור קטן. הוא היה יהודי עליז, לבוש צחורים, המגפים תמיד מצוחצחות. הוא התפרנס מייצור קעפיר מחלב רזה שהיה לו טעם חמצמץ. זה היה פטנט עצמי שלו. אשתו מרים, יהודיה גבוהה עם שביס על הראש ועם קוקו מלא סיכות ראש. ילדים לא היו להם, אז היו משתעשעים איתי. "יוסלה", הם היו קוראים לי, "בוא לשתות קעפיר". האשה היתה לוקחת אותי אל חיקה. לעתים קרובות הייתי נשאר לישון אצלם. נמשכתי אל הצעצועים שהיו ערוכים אצלם על השידה ואהבתי מאד לשחק איתם.

אך לרוב אהבתי לשחק עם הבן של השכן מלמטה, אברמלה זצר. אביו, יהודי קטן ורזה עם זקנקן  מחודד וכובע קטנטן, שאופייני ללבושם של היהודים, תמיד עם עינים טרוטות מהאבק של חלקי המתכת.

הם גרו בשני חדרונים קטנטנים, שפנו אל חצרונת קטנה. בכל מקום נערמו חלקי מתכת וסמרטוטים, אפילו בחדרונים עצמם. אפשר היה להשתומם, איך הצליחו לישון במקום כזה. האיש היה אלמן עם שלושה ילדים קטנים. לעבוד הוא היה צריך, אז מה הוא יכול היה לעשות. אבי נתנאל, עדיין איש צעיר עם זקנקן ג'ינג'י קטן, החזיק בחנות קטנה לא הרחק מביתנו, בסימטת טילן. היתה לו סחורה מגוונת, הכל בכמויות קטנות. סוכר ומלח, מברשות וצבעים, עששיות נפט, כוסות זכוכית וסכו"ם. אך העיקר היו הממתקים לילדים. מכל זה קשה היה להתפרנס. אבי לעתים קרובות היה משוחח עם אמי, שצריך לחסל את החנות.

היה לי עוד חבר בסימטה, יענקלה שמו. לאביו קראו אלטר יצחק שייעס. הוא היה אופה. לאותו יענקלה הייתה אחות בגילה של אחותי חנה רחל, כלומר, בשנתיים יותר מבוגרות ממני. לעתים היינו משחקים כולנו יחד בתוך המאפיה. אביהם היה מכבד אותנו לעתים בלחמניות טריות. תוך כדי משחק היינו מתלכלכים עם קמח וחוטפים מכות מהאמא.

אחי שלמה, כבר למד בחדר אצל אשר, מלמד באותה סימטה שבה גרנו. אמי מאד דאגה ל"נער החדר", וכל דבר טוב שהצליחה להשיגו, החביאה עבור שלמהל'ה.

יום אחד, בהיכנסי הביתה, ראיתי את אבי ואמי מאד מודאגים, אמי אפילו בכתה. היא קראה לי ואמרה שאבא קיבל זימון להתייצב למילואים בצבא של הצאר. (פולין הייתה אותה עת, תחת כיבוש רוסי, ימים של טרום מהפכה. י.פ). כולנו היינו מאד מודאגים עקב המצב של הורינו, ואותו לילה לא יישנו.

אמי קמה מוקדם בבוקר, והתחילה להכין עבור אבי חבילה שכללה בגדים עליונים ותחתונים, טלית, תפילין, וצידה לדרך. אבי מאד דאג לילדים, חזר והפציר באמי שתשמור עלינו ותדאג לנו. היינו אותה עת ארבעה ילדים. אחותי הבכורה חיה דבורה בת העשר, הייתה לעזר לאמא בבית. היא לעולם לא הלכה לבית ספר, להוציא פעמים ספורות, ששכנתנו מרים, לימדה אותה לכתוב אידיש על לוח שחור עם גיר. היא לימדה אותה גם לקרוא. שכנתנו לא הפסיקה להתפלא מהראש הטוב של אחותי. מהר מאד היא למדה קרוא וכתוב בשפת האידיש.

הגיע הזמן להיפרד מאבא. הוא קרא לארבעתנו ונישק אותנו על הלחיים. דמעות ניקוו בזויות עיניו. הוא ואמא הלכו ושכנתנו מרים קראה לנו מיד אליה הביתה. נתנה לנו לשתות קעפיר. עודדה אותנו ואמרה שאבא יחזור במהרה אם ירצה השם. אמי חזרה מאוחר יותר בוכייה, וקראה לנו הביתה. במהרה התחילה להכין לנו משהו לאכול. אך למראה האמא, לאף אחד מאתנו לא התחשק לאכול. השכן ואשתו באו לנחם את אמי. אותם השכנים עזרו לנו מאד באותם ימים קשים של מלחמה. (מלחמת העולם הראשונה. י.פ.)

ביום מן הימים, באו אלינו חסידים מהאולפנא של רדזין, שם אבי נהג להתפלל. נתנו לאמא סכום מסוים של כסף ואמרו לה, שכאשר אבא יחזור בשלום הביתה במהרה בימינו, הוא כבר ידאג להחזרת החוב.

מכורח הנסיבות אמי ניהלה לבד את החנות. וכל הדאגה לבית נפלה על כתפיה הרכות של אחותי הבכורה חיה דבורה. כך עברו מספר חודשים. מהאבא לא שמענו כלום. בבית הייתה אווירת נכאים. בערב שבת לא נשמע יותר קול הקידוש וזמירות של שבת, שאבא נהג לשיר ליד השולחן. אמי לעתים הייתה בוכייה בלילות. עקב הנסיבות קשה היה לה לטפל בנו. אנחנו הילדים, המשכנו לשחק בין העגלות של האיכרים, כאילו כלום לא קרה.

יום אחד אמי חזרה מהרחוב מאד נרגשת. בפיה בשורה טובה. היא אמרה שאת אבי החזירו מהחזית. היא סיפרה שאבי כבר היה בחזית, כאשר הגיע הצאר ניקולאי בכבודו ובעצמו רכוב על סוס, וציווה לשלוח את כולם הביתה.

כמו כן סיפרה שאבא כבר נמצא בקסרקטינים לא רחוק מהעיר ושעוד מעט ניסע לבקר אותו. שמחה גדולה פרצה בין הילדים. פנטזיות רבות התחילו להתרוצץ אצלי במוח בקשר לפגישה עם אבא. אמי מייד התחילה להתגנדר. מרחה את השביס עם שמן מיוחד, התלבשה בבגדים של שבת וגם אותנו הילדים הלבישה בבגדי שבת. היא הכינה עבור אבא אוכל חגיגי מיוחד. ויצאנו לראות את אבא.

בפעם הראשונה עברתי עם אמי מרחק כל כך גדול. עברנו בדרך ליד מגדל מכבי האש עם השעון שמזהיר מפני פרוץ שריפה. נכנסנו לרחוב קליה, עקפנו את הכנסייה הרוסית עם גדר מתכת עשויה פרופילים מחודדים. הכל נראה כל כך חדש ובלתי מוכר, ועורר אצלי התפעלות ילדותית נאיבית לאורך הרבה זמן. הגענו לגשר המתכת הגבוה אשר מעל פסי הרכבת. אחי ואחיותיי התחילו מיד לרוץ במעלה מדרגות הברזל. אני שהייתי כל הזמן על הידיים של אמא, גם כן רציתי לרדת על הקרקע ולרוץ אחריהם. אמי התחילה לרדוף אחרינו וכל הזמן פחדה שלא נתכופף מעל למעקה של הגשר. מאד רצינו לעמוד ולהסתכל על הרכבות שעוברות מתחת לגשר, וכל פעם מוציאות עשן שחור מהארובה עם צפצוף מחריש אוזניים, שממש הפחיד אותנו. כאשר עברנו לצד השני של הגשר,  התחלנו ללכת לכיוון הקסרקטינים של הצבא. דרך הגדר ראינו חיילים רבים רצים עם המעילים הארוכים, נושאים ציוד כבד על הגב. נבהלנו מאד מהרובים עם הכידונים הארוכים שהם נשאו על הכתף, והתרמילים עם סמיכות מקופלות ומלופפות סביבם כמו בייגלה. בהתקרבנו לשער, שם עמדו שני חיילים שלא נתנו לנו להיכנס. אמי התחילה לדבר אליהם בשפתם ולבקש שיתנו לנו להיכנס, עד שהסכימו. עכשיו התחלנו לחפש את אבא. אבל לך תחפש מחט בערמה של שחת. די הרבה זמן עבר עלינו בחיפושים, עד אשר אמי פגשה חייל יהודי מוכר, הוא עזר לנו למצוא את אבא.

בתחילה היינו מאד מפוחדים מהכמות הגדולה של החיילים שהיו ישובים לאורך הקירות על האדמה. מכל צד שמענו דברי גנאי והתבדחויות על חשבוננו, עד אשר אבא ראה אותנו, קרא לנו אליו, נישק  את כולם. הוא סיפר לאמי שלמחרת משחררים אותו. אמי הוציאה מאמתחתה מין מפה, פרשה אותה על הרצפה ושמה עליה את המאכלים שהיא הכינה.

אנחנו הילדים עמדנו קצת מרוחקים. והאמת היא שלא כל כך הכרנו אותו עם המדים, החולצה שהייתה מכופתרת עד לצוואר. כובע עגול קטן עם מצחייה בעלת קישוט אדום. על הרגלים הוא נעל נעלים צבאיות גדולות עם חותלות. ממש לא אותו אבא שהכרנו. הוא גמר לאכול, ברך ברכה חרישית, קם וליווה אותנו עד לשער. לו לא נתנו לצאת.

כעת כבר אמי הייתה יותר מאוששת. היא נתנה לנו להשתובב כמה שרצינו. בדרך חזרה הביתה, היא קנתה לנו בוטנים. אותו יום היה בשבילנו חג גדול.

בבואנו הביתה, אמי מיד סיפרה לשכנים, שלמחרת אבי א"יה, ישוחרר. וכולנו היינו מאד שמחים ומרוצים מהחדשות הטובות. באותו לילה כמעט ולא יישנו. אמי ואחותי חיה דבורה, התחילו מיד לנקות את הבית ולהכינו כאילו לקראת יום חג. למחרת בבוקר אבי שב הביתה לבוש בגדים אזרחיים. הבית התמלא אורחים. כולם ביקשו דבר מה לדעת. שוב שרתה השמחה במעוננו. אני רצתי לשכנים הקפיערמאכרים, וסיפרתי להם על בוא אבי. ביום שישי בערב שבת לקח אותי אבי בפעם הראשונה לאולפנא הרדזינית לתפילה. החיים חזרו לקדמותם. שוב נשמעו זמירות שבת של אבי, ליד שולחן האוכל. באותה עת התחילו הורי לדבר ברצינות על חיסול החנות ומעבר לדירה קצת יותר מרווחת. זו שבה גרנו היתה קטנה יתר על המידה. לא עבר זמן רב והורי מצאו דירה מתאימה ברחוב צמנטרנה, בחצר של אברהם זיסקינד. זה היה אזור כמעט מחוץ לעיר, מיושב ברובו על ידי נוצרים. הנחמה היחידה הייתה שהחצר של זיסקינד הייתה מאוכלסת כולה יהודים. חברי הילדים מאד קנאו בי על כך שאנחנו עוברים למקום יותר משופר. גם השכנים מאד  הצטערו שאנחנו עוזבים.

וכך, בהתקרב יום העזיבה, נכנסה לחצרנו עגלה רתומה לסוסים. הורי העמיסו עליה את כל מטלטליהם אותי ואת אחותי חנה רחל העלו על העגלה, וכך עזבנו את סימטת העיזים.