משה אקרמן ז"ל 1897-1965 רינה אקרמן (לבית ויינשטין) ז"ל 1905-1999

משה אקרמן ז"ל

1897-1965

רינה אקרמן (לבית ויינשטין) ז"ל

1905-1999

כתב: יוסי אמיר לבית אקרמן

משה אקרמן ז"ל נולד בשדליץ (ברח' פיינקה 5) בשנת 1897 כבן למשפחה חסידית מחצרו של הרבי מקוצק. הוריו- אסתר (לבית רובינשטיין) ומנחם אקרמן. נכד למתתיהו ודובה רובינשטיין, כולם ילידי שדלץ. להורים היה בית מסחר למשקאות.

משה הוא אח ליהושע, דוד, חנה וטובה אקרמן. האח יהושע היה פעיל בקרן הקיימת לישראל וברשת החינוך בשדליץ, אודות יהושע אקרמן ניתן לקרוא גם בסיפוריו של פישל דרומי אודות "החלוץ" ואודות בתי הספר העבריים, וכן בזיכרונותיו של מ.שלייכר. יהושע התחתן עם חווה דומב, בת למנדל ורחל דומב. נולד להם בן, עודד אקרמן והם עמדו לעלות לארץ, אבל כל המשפחה נרצחה בפוגרום עוד לפני השואה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נפתחה בעיר גימנסיה עברית ובמרוצת הזמן גברה ההשפעה הציונית בקרב הקהילה. ב-1915, בהיותו כבן 18, נתפש משה אקרמן לרעיון הציוני ועם חברים, בני גילו, היה ממייסדי שיעורי ערב עבריים בעיר ואחד מדוברי העברית שבה. ניתן לראות התייחסות לעניין למשל בדבריו של פישל דרומי (חינוך לציונות ועליה).

בהמשך הוא עבר לעבוד בלשכת המשרד הארצישראלי בוורשה ובשנת 1920 עלה לארץ ישראל, יחיד ממשפחתו, שכללה את ההורים, מנחם ואסתר אקרמן ז"ל, אחים, אחיות, דודים, דודות וילדים יקרים.

משה אקרמן ז"ל נמנה עם ראשוני העלייה השלישית. סמוך לאחר עלייתו ארצה הוא הצטרף להסתדרות הכללית והיה ממייסדיה. ב-1921 הוא פנה לעבודות הנחת מסילת ברזל מלוד למחנה הצבאי הבריטי בסרפנד (צריפין). הוא נפצע קשה כאשר קרונית עמוסת פסי ברזל ריסקה את עצמות כף רגלו. לאחר שהחלים למד רצפות ועבד כמרצף כמעט כל ימי חייו.

ב-1933 הוא נשא לאישה את רינה ז"ל, לבית ויינשטין, ובאותה שנה הם החלו להקים, יחד עם אחיה של רינה, יצחק ויינשטין ז"ל, בית דו משפחתי פרטי, על חלקת קרקע בשכונת הפועלים הראשונה, שכונת בורוכוב, אשר לימים, יחד עם שכונות נוספות, הפכו לעיר גבעתיים. ב-1934 נולד להם בנם היחיד, יוסי, כותב שורות אלה.

מחמת חסר בעבודה ששרר בארץ, נאלץ משה אקרמן ז"ל להרחיק נדוד ולשהות תקופות ממושכות מחוץ לבית. בין התחנות הבולטות שעבר בעבודתו: בנין האוניברסיטה העברית ובנ  ין בית החולים "הדסה" על הר הצופים בירושלים, ארמונו של האמיר עבדאללה בעבר הירדן, מלון המלך דוד בירושלים, בזמן מלחמת העולם השנייה – מחנות הצבא הבריטי ברפיח. לאחר קום המדינה עבד משה, בין היתר, בבניית שיכוני עולים במקומות שונים. כשנחלש ליבו וחלה, הפך להיות מדריך מקצועי לרצפים, וריכז קבוצות עבודה של עולים חדשים.

מסכת חייהם של משה ורינה אקרמן ז"ל, בעיקר בשנות ה-40 ובשנות מלחמת העולם הייתה קשה וזאת בעיקר בגלל חובות כבדים שנבעו מבניית הבית, מצד אחד, וכן בגלל קשיי השתכרות של משה אקרמן ז"ל עקב חוסר בעבודה ששרר אז בארץ לגבי פועלי בניין – מצד שני. שנים העיקו החובות והותירו את חותמם על חיי המשפחה, עד שהוחזרו עד תומם במאמצים קשים ובעזרת קומץ של מכרים וידידים טובים. משרווח מעט הקים משה אקרמן ז"ל על חלקתו משק עזר שכלל גן פורח של עצי פרי וגפנים, ולול של כמה מאות מטילות. את הפירות העודפים ואת הביצים מכרו בעיקר לצרכנייה המקומית של שכונת בורוכוב ("צרכניה א'") ובתמורה רכשו שקי תערובת וגרעיני דורה לעופות, וחומרי דישון והדברת מזי  קים לגן.

רינה אקרמן ז"ל, שסיימה את לימודיה ב-1927 בבית הספר לאחיות ע"ש הנרייטה סולד- "הדסה", כאחות מוסמכת (בתמונה- מופיעה בשורה הראשונה, יושבת ראשונה משמאל).

רינה עבדה כאחות בתחנות "טיפת חלב" בחיפה, בטבריה, בירושלים ובתל-אביב. במרוצת השנים, לאחר שזכתה בעבודתה המקצועית להערכה רבה, מונתה לשמש כאחות מפקחת על כל תחנות הטיפול באם ובילד במרחב עיריית ת"א-יפו (בתמונה למטה- נושאת דברים בכנס בת"א לרגל יום האחיות, 1969).

רינה נאלצה להקדים  ולפרוש מעבודתה במארס 1964, כדי לסעוד את בעלה, משה, שכאמור סבל ממחלת לב.

 משה אקרמן ז"ל נפטר ב 23.6.65 לאחר התקף לב שלישי, בשנת 67 לחייו.

רינה אקרמן ז"ל נפטרה ב 7.9.99 בגיל 94.

הם הניחו אחריהם בן, יוסי אמיר (אקרמן); כלה- עליזה אמיר לבית שולדמן; שלושה נכדים – מודי אמיר ורעייתו בתיה לבית הראל, נורית ובעלה אייל מאירוביץ', גפי (גפנה) ובעלה עפר שגב ועשרה נינים: זוהר, ענת, לימור, אלון, נועם, רונה, נוגה, איתמר, אבישג ואורי יבדל"א.

משה ורינה היו אוחזי ספר. משה נטה בעיקר אחר "ארון הספרים היהודי" ואילו רינה במיוחד קלסיקה רוסית, אם כי הרבתה לקרוא גם ספרות יפה אחרת. הם הרבו לבקר בתיאטרון ובקונצרטים. משה אהב במיוחד להאזין לפרקי חזנות. משה היה שחקן שחמט וחבר במועדון השחמט בבית התרבות של מועצת פועלי ר"ג.

ישרי דרך. שניהם היו קשובים למצוקות חברתיות וכל אחד מהם – בדרכו – עשה למען הזולת.

משה היה נתון בכל ליבו למלאכת כפיים ובעיקר לעבודת האדמה. רינה, לאחר מותו, אימצה לעצמה את עבודת האדמה, כאילו הייתה זו צוואתו של משה וטיפלה בעצי ובפרחי הגן בחרדת קודש, כטפל בתינוקות רכים.

יהיה זכרם ברוך