דוד גיורא: ארוחת השבת ובקבוקי הסודה

בדרך כלל יהודי מברך על היין ביום שישי בערב. אני לא ידעתי זאת. ידעתי רק שיין שותים לארבע כוסות בליל הסדר, או שהחזן בבית הכנסת הגדול עושה זאת. אבא כמובן היה מברך על החלות ואני כילד גדול אחריו.

סעודת ליל שישי הייתה סטנדרטית כברוב הבתים היהודיים. דגים ממולאים בטעם הפולני המיוחד, מתוקים ומפולפלים. את החלה היית טובל בתוך הציר החם והנוזלי ומלקק את האצבעות.

המנה השנייה הייתה כמעט תמיד "לוקשן ובאבעלעך" (אטריות ושעועית) בתוך מרק צח. ולבסוף הגיע תור הבשר. תמיד (או לפחות בדרך כלל) היה זה דווקא בשר בקר, שהיה זול בהרבה מבשר עוף. אל תחשבו שבארוחה אצו רצו. זאת יש לדעת, כי זמירות שבת היו חלק בל יעבור. אצלנו בבית שרו הרבה. מה זאת אומרת שרו? כל התפילות והזמירות שהושמעו בבית הכנסת, נשמעו גם בביתנו. האם הייתה זו מקהלה אמיתית? בוודאי שלא, אך גם לא קקופוניה.

אבינו אהב לשיר, ואנו (אני ואחי רפאל) היינו הסולנים. אחותי פרידה הייתה עוד תינוקת ודווקא אימנו, שהצטיינה בזמרה, לא השמיעה את קולה. כי מה לה ולבית הכנסת ביום שישי בערב?

כך אצלנו בבית. ומה בבתים אחרים? האם שם שררה תוגה? חס ושלום. יהיה זה בית העני שבעניים, יום שישי בערב עמד ברומו של עולם והעיקר הזמירות.

בימי הקיץ החמים, כשחלון החדר היה פתוח לרווחה, שמעת את הקולות הבוקעים מהבתים השונים, כשמנגינה אחת נבלעת בתוך השנייה. מהרבה בתים שמעת את תפילת "שלום עליכם" עוד בטרם הושמע קידוש של שבת. הזמירות נשמעו עוד הרבה הרבה זמן, עד שנדם קולם. שבת כזו יכולת לחגוג רק שם, כי כל מה שחודש ונוסף לזה צביון מודרני, אינו יכול להוות שום תחליף לשבת המסורתית, כפי שהיה נהוג לחגוג אותם שם, בארצות הגולה.

בבואנו הביתה מבית הכנסת, היה לי תפקיד נכבד בטרם החלה ארוחת השבת החגיגית.

במה התבטא תפקיד זה? מיד תדעו.

היה הייתה אצלנו בעיר, חנות, ולא חנות פשוטה, אלא לממכר דברי מתיקה. באידיש (וגם בפולנית) כינו את זה בשם צוקירניה (cokierinia). המיוחד בחנות זו היה, שמכרו כאן מי סודה תוססים ממכלים (או יותר נכון סיפונים) גדולים, אך בעיקר- הסודה נוצרה בו במקום. בחדר האחורי של החנות נמצאו מכלים גדולים שבהם יצרו את הסודה, לא רק לצריכה עצמית, אלא גם לחנויות אחרות, וגם לאנשים מהרחוב שחשקה נפשם בכוס סודה קרה ותוססת, ולמי שהייתה הפרוטה בכיסו- בתוספת של מיץ פטל מתוק.

חוק היה אצל אבא, שביום שישי בערב אין אוכלים ללא שתיה (הכוונה היתה לו אישית). אני כילד גדול (כנראה שלא נשלחתי לפני היותי כבן עשר)- תפקידי היה ללכת בלילה להביא בקבוק סודה עם מיץ פטל.

החנות שעליה אני מספר נוהלה על ידי שני אחים נשואים. משום מה כונו אחים אלה באידיש "די בוכערים" (הבחורים). זאת לדעת, "בחור" בגולה- פירושו היה רווק וגלמוד. למה דבק בהם כינוי זה, לא אדע עד עצם היום הזה. אך העיקר היה, שגם אבא שיתף פעולה בפריצת מסגרות  השבת. "הבחורים" בוודאי לא היו שומרי שבת. עצם העובדה, שחנותם הייתה פתוחה ביום שישי בערב (וגם בשבת), אומר הכל.

אין זאת אומרת שהחנות הייתה פתוחה לרווחה, בדומה לחנותו של מיודענו קדיש. ההיפך הוא הנכון. הכל היה סגור ומסוגר, והאור לא בקע החוצה. כשנכנסת דרך החצר והדלת האחורית נפתחה, הכל שקק חיים כבאמצע השבוע. החנות הייתה מלאה  אנשים, ששתו את המשקה התוסס וקינחו בדברי מתיקה שונים ומשונים. אני כמובן ביקשתי את מבוקשי ויחד עם זאת, הריר היה נוזל מפי בראותי את שפע השוקולד והסוכריות,  שהיו מונחים בתוך צנצנות הזכוכית שעל גבי המדפים ודלפק המכירה.

הדרך הביתה לא אצה לי בכלל, כי אהבתי מאוד להתבונן לתוך הבקבוק ולראות את "קפיצת המים". על מנת לעורר את "הקפיצות" עוד יותר, הייתי מנדנד את הבקבוק, וכך קרה לי פעם, שפקק השעם קפץ החוצה ואני כל כולי רועד מפחד. עד שמצאתיו- הנשמה פרחה מתוכי.

כמובן שאיחרתי הביתה, ולסודה כבר לא היה אותו הטעם, כפי שצריך להיות. הייתי חייב להמציא סיפור על הקהל הרב שצבא בחנות, ואיך נאלצתי להמתין עד שיראוני מעל לדלפק. קונצים כאלה כבר השתדלתי לא לעשות יותר.

מאחר וסיפרתי על "הבחורים" ועיסוקם בשבת, יורשה לי לספר מקרה טראגי שקרה לאחד מהם. באחת השבתות רעשה העיר וגעשה. ומה קרה? שוד ושבר. אחד הבחורים החזיר את נשמתו לבורא העולם. מה זאת אומרת החזיר? הוא מת מיתה משונה: ממש התפוצץ, כפי שהתפוצץ בלון הסודה, שעסק במילויו ובייצורו. אין אני מאמין שהחוגים החרדים של העיר רוו נחת מהמאורע הזה, אבל בוודאי שלא הצטערו. כמובן שראו בזה אצבע אלוהים. זוכר אני כמו רבים אחרים את הוצאת הגופה המרוטשת, שנזל ממנה הדם, על גבי שני קרשים, המראה היה מגעיל ומזעזע.

בפעמים הבאות כשהייתי נשלח להביא סודה, כבר פחדתי. תמיד היה נדמה לי, שאני רואה את דמותו המחייכת של אחד הבחורים. המראה המפחיד רדף אחרי הרבה זמן. שיא הפחד היה כשנכנסתי לחצר החשוכה ולחדר המדרגות. אז התחלתי לצעוק בכל כוחי "מאמשי".

כשנפתחה בקומה השנייה דלת דירתנו, והאור בקע מתוכה, אבן נגולה מליבי.