על פי מקורות כנסייתיים ישבו יהודים בשדלץ
כבר בשנת 1577. בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) נכחדה הקהילה כליל בידי כנופיותיו של חמיילניצקי, אף שכרוניקות מן הזמן ההוא אינן מזכירות את יהודי שדלץ בין הקורבנות. מסופר בהן שמספר קהילות באזור הזה חרבו, אבל לא צוינו שמותיהן. מניחים, שקהילת שדלץ הייתה אחת מהן. בשנת 1798 התירה בעלת העיר, הדוכסית הליטאית אלכסנדרה אוגינסקה, ליהודי שדלץ להרחיב את בית-העלמין היהודי. בחלקה הישנה של בית-העלמין נמצאו מצבות מראשית המאה ה-17, עדות נוספת לישיבת יהודים במקום כבר בתקופה זו. החלקה החדשה שימשה את הקהילה עד שנות ה-20 של המאה ה-19.
יהודי שדלץ השתתפו באופן פעיל במרד הפולני של שנת 1830. בנובמבר אותה שנה ביקר במקום יוסף ברקבויץ', שהיה בנו של מפקד הגדוד, ברק יוסלביץ', ועודד את היהודים להשתתף במרד.
ההתפתחות הכלכלית המואצת של שדלץ במחצית השנייה של המאה ה-19 לא חוללה שינויים מרחיקי-לכת במקורות הפרנסה של היהודים, ואלה הוסיפו לעסוק בעיקר במסחר ובמלאכה. לקראת סוף המאה הורגשה ירידה ברמת החיים שלהם, באשר הם לא הצליחו לחדור לתחומי תעסוקה מודרניים בחרושת או במסחר. בשנות ה-90 של המאה נסגרו יותר ממחצית המפעלים לייצור משקאות חריפים, שהיו מקור פרנסה מסורתי של היהודים. בראשית המאה ה-20 הביאה ההתרוששות בקרב היהודים לעליית כוחן של התנועות המהפכניות היהודיות, במיוחד של ה"בונד".
בשנת 1794 רכשה הקהילה, על סמך ההיתר מן הדוכסית אלכסנדרה אוגינסקה, בית ששימש בית-תפילה וגם משכן לישיבה ולמגורי הרב. בשנת 1851 בית-הכנסת נשרף וב-1856 הוקם אחר תחתיו – בניין גדול ומרשים, שבלט בחזותו בכל הסביבה. גם בית-כנסת זה ניזוק קשה בשריפה (1870), אך שוקם ושופץ בשנת 1876. בשנת 1878 הוקם בשדלץ בית-מדרש חדש בכספי הנדבן היהודי ישראל יחיאל גרינברג. בית-המדרש נשא את שמו של התורם.
במחצית השנייה של המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 התנהל בשדלץ מאבק בין החסידים לבין המתנגדים. משנחלשה השפעת החסידות הצליחו המתנגדים, ובראשה רב הקהילה רבי מאיר ניסן נוסבוים, שהיה גם משכיל ותרגם לפולנית ספר עברי, להביא לשדלץ רבנים לא-חסידיים – את רבי משה צבי ווויינגרטן, מחבר "חידושי מהר"ם צבי", ומיד אחריו את רבי ישראל מייזליש, בנו של הרב מוארשה, רבי דב בער מייזליש. גם הרב שכיהן אחריו, רבי ברוך מאיר ליפשיץ, מחבר "ברית יעקב", קנה לו שם כרב מתנגד ("ליטאי"). שמו התפרסם גם מחוץ לשדלץ.
במחצית השנייה של המאה ה-19 כיהן רבי יששכר בעריש גרויברט כרב העיר. רב זה חיבר ספר השו"ת – שאלות ותשובות – "דברי יששכר". אחריו נשא בתפקיד הרב שמעון דב אנאליק, מחבר "אורח למשפט" ו"אמרי רש"ד". הרב אנאליק היה פעיל בענייני הקהילה, בפרט בימי הפוגרום של 1906, והתנגד בחריפות לתנועה הציונית.
אדמו"רים הגיעו לשדלץ רק במאה ה-20, ב-1905 והתיישב בה רבי ירחמיאל צבי רבינוביץ' מביאלה-פודלאשקה, משושלת "היהודי הקדוש". הוא נפטר כעבור זמן קצר ובנו, רבי יחיאל יהושע, מילא את מקומו. בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט רבי יחיאל עם בני משפחתו לרוסיה, וכולם עלו לארץ-ישראל. לאחר מותו נקראו כל בניו על שם האדמו"רות של ביאלה. ב-1926 החל רבי אברהם פנחס מורגנשטרן, תושב המקום, להנהיג עדה חסידית בשדלץ, וריכז סביבו רבים מחסידי לומז'ה ורדזימין. לימים עבר לוארשה. הוא נספה בשואה עם כל בני משפחתו.
בעיר היו מניינים של בעלי-מלאכה למקצועותיהם וכן "שטיבלעך" של חסידי גור, סקרנייקיץ', אלכסנדר, אמנישוב, פוריסוב ואחרים. בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19 הוקמה בשדלץ "חברת ביקור-חולים החדשה". תקציבה מומן ממסי החברים, ושימש גם למימון טיפול רפואי וסיוע אחר לחולים.
נראה שההשכלה חדרה לשדלץ כבר בשנות ה-20 של המאה ה-19. בעיר הייתה אז קבוצה קטנה של משכילים, ו-26 ילדים יהודיים למדו בבית-הספר העממי הפולני. בשנת 1849 התארגנה בעיר קבוצה של משכילים יהודיים, ששמה לה למטרה להיאבק בקיצוניות הדתית ולהפיץ את רעיונות ההשכלה. חברי הקבוצה הוציאו לאור (בכת יד) כמה גיליונות של עיתון ושמו "נגד הקיצוניות". אחד מחברי הקבוצה, אברהם נוסבוים, נהג לפרסם כתבות בעיתון "המליץ", וגם תרגם לפולנית מכתבי יהודה הלוי והרמב"ם.
ליהודי שדלץ הייתה מאז ומתמיד זיקה לארץ-ישראל. לאחר כינוסה של ועידת קטוביץ, בשנת 1884, החלה בעיר פעילות של "חובבי ציון". נפתח סניף של "הועד לתמיכה בעובדי האדמה בסוריה ובארץ-ישראל", וקבוצה של פעילי "חיבת-ציון" אף הצטרפה לאגודתו החשאית של אחד-העם, "בני משה". הפעילות הציונית התגברה, בראשית המאה ה-20, כשהצטרף לתנועה יצחק נחום וויינטרויב, סוחר ומנהיג ציבור.