דוד גיורא: הימים הנוראים

אין כימים הנוראים בישראל, לבקש סליחה ומחילה מבורא עולם. בערב יום הכיפורים, לפני ההליכה לבית הכנסת לתפילת כל נדרי, היו נוהגים ללכת איש לרעהו לבקש סליחה ומחילה ובעיקר להשלים אחרי מריבות ישנות.

המקום העיקרי, שאליו נהגו הורי ללכת ולברך ב"גמר חתימה טובה" הייתה דודתי ביניה (אחותה הבכירה של אמי רחל). בברכות המקובלות ובאיחולים המקובלים "שהתפילות שלך תתקבלנה במרומים" ובניגוב כמה דמעות מהעיניים, נגמרה החגיגה ואיש איש היה פונה לדרכו ולמקום תפילתו.

בצאתך לרחוב, לכיוון בית הכנסת, ראית ציבורים, ציבורים של בני אדם על משפחותיהם, משרכים את דרכם איש, איש לבית תפילתו, ברגע מסוים יכולת לחשוב שהעיר התרוקנה מתושביה וכל כולה הסתגרה בבתי התפילות. גם מי שאינו בן הברית ידע שליהודים יש יום קדוש. (וזאת לדעת, שמחצית האוכלוסייה שבעירנו הייתה נוצרית). עם כל האנטישמיות של הגויים, הם ידעו להעריך את קודשי הדת. אנו ראינו זאת ממשפחת בונטי, הלא הוא החצרן של ביתנו.

הנוסח של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים בבית הכנסת הגדול היה נוסח אשכנז. לעומת זאת בכל בתי התפילה האחרים התפללו "נוסח ספרד" . אני רק ידעתי שהשוני הוא רק בתפילות ה"קדושה", כלומר: בתפילת שחרית  בבית הכנסת הגדול אמרו "נקדש את שמך" ובאחרים "נקדישך ונעריצך"; בתפילת המוסף נהגו בבית הכנסת הגדול "נעריצך ונקדישך", ובאחרים "כתר". בוודאי שהיו שינויים בתפילות האחרות ובפיוטים, אך איש, איש התפללו תוך מחזורו ובדרכו הוא , והדבר לא גרע מאומה מבקשותיו ומתחינותיו.

חלוקת מקום התפילה של משפחתנו הקרובה הייתה כזו: סבי אברהם התפלל בתלמוד התורה ושם גם התפללה סבתי פרל. גם אמי התפללה שם כל השנים מעת שנישאה לאבי. סבי שמואל מצד אמי התפלל אצל לוין ברחוב קוכנובסקיגו (בפי העם רחוב שפיטלנה). כפי שזכור לי, במקום זה לא היה מקום נפרד לתפילת הנשים, כלומר "עזרת נשים". לפיכך ,איני יכול לציין בדיוק היכן התפללה הסבתא חיה לאה. דודי לייבצה, הלא הוא בעלה של דודתי ביניה, התפלל- כפי שאני זוכר- כל השנים בבית הכנסת הגדול והיה לו מושב קבוע.

אבי נדד מספר פעמים. בהתחלה, מאז שאני זוכר את עצמי, התפללנו בשטיבל של חסידי מינסק של הבעל בוס שלנו. כמה זמן איני זוכר. כמדומני, שיצא לנו גם להתפלל בבית המדרש הגדול. מה שאני כן זוכר בבירור, הרי אלה השנים האחרונות שלפני המלחמה- בבית הכנסת הגדול שבעירנו.