לאחר המגיד ר' מאניס, נעשה ר' ישראלקלה, בערך בשנת תר"ח, למגיד בעיר.
ר' ישראלקלה, שכתב חיבורים רבים, בא לשדלץ מוונגרוב, יחד עם ר' יצחק גולדמן, שהתיישב בעיר ושימש אצל המגיד כמזכיר וככתבן, תמורת שלושה גרושים לגליון. אותו ר' יצחק גולמן שהיה רצף במקצועו הצטיין בישיבה שניהל ר' ישראלקלה. שם הוכיח עצמו כיהודי בן-תורה, שישב ולמד יומם ולילה.
ר' ישראלקלה היה למדן גדול וגם נחשב כבעל מופתים. הוא גירש דיבוקים, נתן סגולות וכתב קמיעות. הוא נהג ללבוש קפוטה עשויה מקלף, וכל אימת שנתבקש לכתוב קמיע, היה חותך פיסה מקפוטתו וכותב עליה את מלות המזל.
ר' ישראלקלה היה מתנגד חריף, לכן החסידים היו רודפים אותו ועושים לו תעלולים מתעלולים שונים. אחד מחסידי קוצק הזמין אותו פעם במרמה לסעודה שלישית. האישיות החשובה בין החסידים הייתה אז ר' מוטל גרינברג, שהיה לו אישור מהשלטונות ללבוש "בגדי כהונה" ולכן ישב בראש השולחן, חבוש בשטריימל.
כאשר נכנס ר' ישראלקלה לבית-הכנסת הושיבו אותו החסידים ליד ר' מוטל, ואת זה האחרון הציגו כאדמו"ר. ר' ישראלקלה אמר דברי תורה, כמובן לא בנוסח החסידי המקובל, והחסידים שהנוסח הזה לא מצא חן בעיניהם, החלו להתגרות בו ולצחוק לו. מכל הצדדים החלו לדקור אותו בסיכות. בית-הכנסת כבר היה חשוך והמגיד לא יכול היה לזהות את הדוקרים. הוא צעד: "רבי, דוקרים אותי!".
ר' מוטל, שלא ידע כי החסידים פיתו את המגיד ברמאות, והאמין שהוא בא ביוזמתו לדבר דברי תורה, אמר בלא היסוס: "הרוצה לומר דברי תורה לפני החסידים, צריך גם לקבל באהבה את סיכותיהם."
החסידים לא הסתפקו בתעלול זה. פעם בא אל ר' ישראלקלה בחור חסיד וסיפר לו, שדיבוק נכנס לגופו של אחד מחבריו, והוא מבקש שהמגיד יבוא ויגרש אותו. משהסכים המגיד הביאו אותו גם הפעם לבית-הכנסת של חסידי קוצק, ושם נמצא בחור צעיר, שהשים עצמו כמו שדיבוק מדבר מגרונו.
המגיד התקין מיני סגולות, חג סביב הבחור עיגול של גיר, נטל לולב ואתרוג ונענע אותם לכל הצדדים, ולבסוף הורה שיביאו חבית של מים וגזר על הדיבוק שייכנס לחבית. כיוון שהדיבוק לא נשמע לו, הודה ר' ישראלקלה בייאוש, כי אין לו עוד שום עצה ותושייה וביקש ללכת – אבל החסידים תפסו אותו וזרקו אותו לתוך חבית המים…
משהמשיכו החסידים להתנכל למגיד הוא החליט לברוח משדלץ, ויצא מן העיר בלילה של הושענא רבה תרי"א (1851). בהיותו כבר מחוץ לעיר, כך מספרים, הוא קילל את שדלץ, שתישרף. ואכן, למחרת פרצה השריפה, הגדולה בתולדות העיר, אשר המיטה כליה על בית-הכנסת הגדול ועל בתים רבים אחרים.
לכל האנשים שהשתתפו ברדיפות נגד המגיד, היה סוף מר, כך סיפרו בשדלץ. הם התחרטו על הבזיונות שגרמו לו.
המחלוקת בין חסידים למתנגדים הביאה להתנכלויות אין ספור של צד אחד לשני. בין סיפורי התעלולים מסופר על מעשה שכך היה: באותה עת חי בשדלץ יהודי ושמו ר' לייבל קווה, הוא ר' לייבל אטקס, חותנה של רחל אטקס ואבי אבותיה של משפחת קווה בשדלץ. הוא היה יהודי ירא שמים ונזהר בקלה כבחמורה.
ר' לייבל היה נוהג השכם בבוקר ללבוש את הטלית והתפילין בביתו, הוא הבית, שעתידה לגור בו רחל אטקס ואחר-כך היה יוצא בדרכו לבית-הכנסת. הוא הקפיד שלא לעבור ברחוב וארשה, שם היו חנויות פתוחות, אלא הלך דרך סמטת קוז'ה. הוא עשה זאת בכוונה שלא יפגע חלילה, בעין הרע, ביהודים שהרוויחו כסף, שכן באותה עת נהגו לפתוח את החנויות עם שחר.
פעם ביקש ר' לייבל קווה לזכות ברוח הקודש. הוא ידע שכדי לזכות בה יש צורך בהתבודדות, ועל כן הסתגר בביתו בחדר משלו. ניתק מגע עם העולם החיצון ועסק רק בתורה ובתפילה.
כאשר נודע הדבר לחסידים, הם גמרו בלבם שלא לאפשר לו להגשים את משאת נפשו. וכך, כארבעה שבועות מאז שהחל בהתבודדותו, באו ודפקו בחוזקה בדלת ביתו. ר' לייבל, כמובן, לא הסכים לפתוח בשום פנים ואופן. החסידים פרצו את הדלת בכוח ונכנסו פנימה. ר' לייבל נתקף כעס והחסידים השיגו את מטרתם, כיוון ש"אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח".
כל ימיו שמר ר' לייבל טינה לחסידים, שמנעו ממנו את הזכייה ברוח הקודש…