ילדותו ונעוריו של

הרב יצחק יעקב רבינוביץ

האדמו"ר מביאלה רמת אהרון שליט"א

(הטקסט הועבר על ידי נכדתו של האדמו"ר, הסופרת יוכי ברנדס)

שדליץ

נולדתי בחודש טבת תרפ"ז, דצמבר 1926, בעיר שֶדְלִיץ שבפולין (ממזרח לוורשה). אבי (יליד 1900), הרב הקדוש יחיאל יהושע רבינוביץ זצ"ל, היה אדמו"ר בעיר ביאלה שליד בריסק, לא רחוק מוורשה. הוא התייתם בגיל צעיר מאביו, הרב הקדוש ירחמיאל צבי, ואמו הצדקת חוה גידלה לבדה את חמשת ילדיה הקטנים.

אמי, חנה פשה (ילידת 1899), נולדה בוולודבה שבפולין, לאביה ר' חיים אליעזר הכהן ברנהולץ ולאמה חוה. סבי היה איש עשיר וחזק, שהעסיק עשרות פועלים בחברת החשמל ובתחנת הקמח שבבעלותו. אמי היתה נערה יפה ומתקדמת, שלא ראתה את עצמה כרעביצן (אשת הרעבי), אך היא נאלצה להינשא לאדמו"ר בלחץ אביה.

אני זוכר את החופשות המשפחתיות שלנו מדי קיץ בוילה הגדולה של סבא באוטבוצק (ליד וורשה). הוא נחשב בעיני כל לאיש תקיף, אבל אותנו, נכדיו, הירבה לפנק והעתיר עלינו שפע של מתנות וצעצועים.

בשלב מסויים עברו הורי להתגורר בעיר שדליץ, שאליה עבר לפניו אביו והקים בה חצר (קהילה חסידית) ובית כנסת, אך המשיך להיקרא בתוארו הקודם "האדמו"ר מביאלה".

להורי נולדו חמישה ילדים: הבת הבכורה, גיטל דרייזל ז"ל (נקראה בפינו גיטל'ה, ולאחר עלייתה ארצה שינתה את שמה לגילה, ושם משפחתה לאחר נישואיה היה גוטהלף); הבן השני, הרשל-צבי ז"ל (נקרא בפינו הרשל'ה); הבן השלישי הוא אני, יצחק יעקב (נקראתי יענקל'ה); הבן הרביעי דוד מתתיהו ז"ל (נקרא בפינו דובצ'ה); והבן הצעיר בן ציון (נקרא בפינו בנצל'ה, גר היום בעיר לוגאנו בשוויץ).

בשדליץ היו ארבעים אלף תושבים, כמחציתם יהודים. היו בה רחובות שלמים שבהם גרו רק יהודים. הבתים היו בנויים מסביב לחצרות, וכל חצר העסיקה גוי שעשה את כל עבודות התחזוקה: ניקוי אשפה, ניקוי בתי השימוש המשותפים, צביעה וכיו"ב. בחצרות היו בארות או בורות מים, שמהם שאבו בדליים את תצרוכת המים לכל הדירות שסביבה. החצרות שימשו אף לבניית סוכות בחג הסוכות, וכמובן, למשחקי הילדים.

המשחק האהוב ביותר על הבנים היה "אבנים", משחק הדומה לגולות בימינו, שאותו שיחקנו עם פרי דמוי כדור (קשטנס) שגלגלנו לתוך גומות שנחפרו בחצר. הבנות הכי אהבו קפיצה בחבל, ושני המינים כאחד אהבו תחרויות ריצה ומחבואים. בחורף אהבנו ליצור כדורי שלג ולהחליק על השלג בעזרת קרשים. בתלמוד תורה שבו למדנו לא יכולנו כמעט לשחק, כי היתה לו חצר קטנה.

הדבר שהכי פחדנו ממנו היו ה"שקוצים", ילדי הגויים, שהציקו לנו והיכו אותנו בכל הזדמנות. אחי דובצ'ה, שהיה ילד שובב וחזק, הקים "גדודי צבא" למלחמה בשקוצים ולא היסס להשיב מלחמה למכים. מובן שהוא מינה את עצמו כמפקד הראשי (קומנדנט), וכל הילדים סרו למרותו.

כשמלאו לי שלוש שנים עטפו אותי בטלית, לקחו אותי למלמד והראו לי את אותיות האלף-בית. המלמד מרח את האותיות א-מ-ת בדבש, כדי ללמד אותי שהאמת מתוקה כדבש וכל יהודי צריך להתרגל להגיד רק אמת. אפילו את הגויים אסור לרמות.

למדתי אצל המלמד עד גיל חמש ולאחר מכן עברתי ללמוד ב"תלמוד תורה", שהוכר כבית ספר רשמי על ידי השלטון הפולני. בתלמוד תורה למדנו בעיקר לימודי קודש (תנ"ך, משנה, גמרא וספרות רבנית), ושעתיים ביום גם לימודי חול: כתיבה, חשבון, פולנית, גיאוגרפיה, יידיש והיסטוריה. הבת גיטל'ה למדה בבית ספר רגיל, כי לא היה בשדליץ בית ספר חרדי לבנות. בשנים ההן בנות לא למדו תורה, אלא במקרים יוצאי דופן. היתה לי דודה, אחות של סבא, מטלע שמה, שהיתה "תלמיד חכם" והיו חסידים שאף היו נותנים לה "קוויטלאך" (פתקים עם בקשות אישיות שנוהגים לתת לאדמו"רים).

כיוון שהיינו בני האדמו"ר, תבעו מאיתנו יותר ממה שנדרש מילדים רגילים, והיינו חייבים לקבל שיעורים פרטיים בשעות הערב. אחי דובצ'ה לא היה שבע רצון מהחובה הזאת, כי הוא היה ילד שובב ואהב לשחק, אך אני דווקא נהניתי. תמיד אהבתי ללמוד ויכולתי לשבת על הספרים מבוקר עד ליל.

אבל בגיל שלוש עשרה נקטעו לימודי בבת אחת.

אלול תרצ"ט, ספטמבר 1939. הגרמנים הפציצו את שדליץ במשך ארבעה ימים רצופים. לא היו לנו מקלטים ואנשים הסתתרו בתעלות שחפרו במו ידיהם, או רצו לשדות שמחוץ לעיר.

בשבת, תוך כדי התפילה, נשמעו מטחי הפצצות כבדות במיוחד, ואבא הורה לכל החסידים להפסיק את התפילה ולברוח למטעי הפירות מחוץ לעיר (ליד שדליץ גידלו אגסים, תפוחי עץ ודובדבנים). אחת הפצצות נפלה לתוך בית הכנסת שלנו, והוא החל בוער באש. לחסידים נודע הדבר, ובמסירות נפש שלא תתואר הם חזרו לבית הכנסת הבוער והצליחו להוציא מתוכו את ספרי התורה. בית הכנסת שלנו נשרף כליל, וגם הבית שלנו, שהיה בסמיכות, נפגע קשות ואי אפשר היה לגור בו יותר. בן רגע נותרנו חסרי בית, ואבא שלי וחסידיו נותרו ללא בית כנסת. אמא שלי, שהיתה אשה בעלת תושייה, הצליחה להציל מן הבית את הכסף שהחביאה וטמנה אותו בחגורתה. החסידים העניקו לנו מחסה ותרמו לנו כלי מיטה ובגדים. כעבור ימים ספורים נכנסו הגרמנים לשדליץ. לא ידענו מה צפוי לנו מידם, אך חששנו מהם, ועל כן נמלטנו לביתו של גוי טוב לב שהיכרנו, והוא העניק לנו מחסה והרשה לנו להתחבא במתבן שלו.

לקראת ראש השנה ת"ש (14 בספטמבר 1939) אבא החליט שהוא חיייב לחזור לעיר ולארגן תפילה לחסידיו. אחד מעשירי העיר הסכים להעמיד את ביתו למתפללים. אבא הלך לאותו עשיר, ואילו אנחנו הלכנו עם אמא לבית של חסיד אחר. בערב החג ביקש אבא מהגבאי שלו, ר' אשר זליג, להביא לו מים לנטילת ידיים. בדרך לבאר תפסו אותו הגרמנים וגזזו מחצית מזקנו. אבא ניסה לנחם אותו שהזקן שלו יגדל, אך ר' זליג לא הצליח להתאושש ובכה בקול גדול. עד היום אני זוכר את הבכיות שלו.

לאחר ראש השנה תפסו הגרמנים שלושה פולנים, שלטענתם ריגלו נגדם, והרגו אותם. לאחר מכן הם פרצו לבתים בנשק חם והוציאו מהם בכוח את כל הגברים היהודים. אמא ניסתה להציל את אבא. היא השכיבה אותו במיטה והניחה לידו תרופות, כאילו הוא חולה, אך זה לא עזר. הגרמנים לקחו את אבא לבית הסוהר וציוו עליו לקבור את גופות הפולנים שהוצאו להורג. האדמה היתה קשה, ואבי, שהיה איש נמוך וחלש, לא הצליח לחפור את הבור. חסידיו מיהרו לסייע לו, אך הגרמנים כעסו על "עצלותו". בתור עונש הם היכו אותו וגזזו את זקנו.

אני זוכר כמה נבהלנו ובכינו כשראינו את אבא ללא זקן.

אחרי יום כיפור לקחו הגרמנים אלפי גברים מגיל שבע עשרה ומעלה, גם זקנים וחולים, והצעידו אותם לעיירה נמירוב, מרחק חמישה עשר קילומטר. הדרך היתה קשה מאוד והגרמנים ירו בכל מי שנפל. אבא הרגיש שגם הוא עומד ליפול והחליט לברוח. כאשר עברה השיירה ליד מאפייה של יהודים הוא נמלט לעברה. הגרמנים הרשו לבעלת המאפייה להישאר במקום, כדי שתמשיך לספק לחם לתושבים. אחד החיילים הגרמנים רץ אחרי אבא וירה לעברו, אך הוא הצליח להיכנס לחצר המאפייה, דפק בדלת וביקש מבעלת המקום שתציל אותו. האשה מיהרה להסתיר אותו בבוידעם בתוך ארגז תפוחי עץ. הגרמני רדף אחריו למאפיה וערך בה חיפוש מדוקדק, אך למרבה המזל הוא לא הצליח למצוא אותו.

למחרת באה בעלת המאפייה אל אמא וסיפרה לה שהאדמו"ר מסתתר בביתה. שתי הנשים חשבו איך אפשר להחזירו לביתו בלי שהגרמנים יבחינו בכך, והחליטו שהכי בטוח לחפש אותו לאופה. בעלת המאפייה נתנה לאבא בגדי אופה והלכה איתו העירה. הגרמנים שראו אותם חשבו שהוא אופה והניחו להם לנפשם.

בערב סוכות (סוף ספטמבר) נחתם הסכם חלוקת פולין בין גרמניה לרוסיה. לשדליץ, שהיתה בין נהר הויסלו (ויסלה) לנהר הבּוּג, נכנסו הרוסים, ואילו הגרמנים יצאו ממנה. חגגנו את חג הסוכות בשמחה גדולה וחשבנו שבזאת תמו ייסורינו ויותר לא נחיה תחת הכיבוש הגרמני, אך כעבור ימים ספורים שונה ההסכם. הבוג הפך לקו הגבול, ושדליץ חזרה לשליטת גרמניה.

הבריחה

בערב הושענא רבא  (3 באוקטובר) עתידים היו הרוסים לעזוב את שדליץ, וכולנו המתנּו בפחד לכניסת הגרמנים.

גיטל'ה באה אל אבא והתחננה בפניו שנברח משדליץ. אבא לא רצה לעזוב את החסידים שלו וניסה לשכנע אותה שלא תדאג. הוא אמר לה, שתמיד קשה ליהודים, הלוא גם תחת שלטון הפולנים הם לא ליקקו דבש. גיטל'ה אמרה לו, שהגרמנים הרבה יותר גרועים מהפולנים ומכל שלטון אחר והזכירה לו איך הם גזזו את זקנו. אבא אמר לה, שאין לאן לברוח, והיא הזכירה לו שבעיר ברנוביץ' שבבילורוסיה גרים הדודים שלנו, אחותו של אבא ובעלה האדמו"ר, ואפשר להימלט אליהם. אבא חשש לצאת לדרך בערב שמחת תורה, פן ייאלץ לחלל את החג בנסיעה. אבל גיטל'ה פרצה בבכי וצעקה שעכשיו זו הזדמנות האחרונה לברוח משדליץ, כי תיכף הגרמנים מגיעים.  

לאחר שעתיים של בכיות התרכך לבו של אבא, והוא אמר לגיטל'ה שאם היא תשיג עגלה, הוא מוכן לברוח משדליץ. בתנאי שתחילה יסעו לעיר סימיאטיץ', שנמצאת מעבר לבוג, תחת השלטון הרוסי, יחוגו בה את החג והשבת, ורק ביום ראשון ימשיכו לברנוביץ. הוא היה בטוח שבתו לא תצליח למצוא עגלה במהירות כה גדולה, אך גיטל'ה, שדיברה פולנית רהוטה, ידעה להסתדר בכל מצב.

תוך שעה קלה חנתה עגלה בפתח הבית. העמסנו במהירות את מעט הבגדים וכלי המיטה שקיבלנו מן החסידים לאחר השריפה, לקחנו איתנו גם מצרכי מזון בסיסיים, ונמלטנו משדליץ.

מאז לא שבתי אל עיר הולדתי. עד לפני שנתיים (2003), כשנסעתי לביקור שורשים בפולין עם משפחתי וכמה מחסידי.

כעבור חצי שעה הגיעה העגלה לתחנת הרכבת, שהתמלאה ביהודים שברחו מן הערים והמקומות שחזרו לשלטון הגרמני.

הצלחנו למצוא מקום ברכבת שנסעה לסימיאטיץ', אולם עוד לפני שהיא הגיעה לתחנה, כבר נכנס החג. הרכבת החלה להאט, ואבא לא המתין עד שהיא תעצור, אלא קפץ מיד מהקרון. הפחד שלו מפני חילול החג גבר על הפחד מנפילה מרכבת דוהרת. אמא ראתה אותו קופץ וצעקה "געוואלד", ונהג הקטר נבהל ועצר מיד את הרכבת. ירדנו ממנה והיא המשיכה בדרכה לתחנה.

יחד איתנו ירדו מהרכבת כמה מחסידיו של אבא שהצטרפו אלינו למסע.  בתחנת הרכבת זיהה את אבא אחד היהודים והזמין אותנו לביתו. היהודי, שגר בחדר קטן, נתן לנו את חדרו, ובעצמו הלך לישון במתבן. בחדר הזה ערכנו את תפילות החג ואת ההקפות לכבוד התורה. אבא שר ורקד בשמחה רבה, כאילו הוא נמצא בבית הכנסת שלו, ולא נמלט כל עוד נפשו בו עם ילדיו הקטנים ועומד בפני הלא נודע.  

שלושה ימים (28-30 בספטמבר) שהינו בחדר הקטן בסימיאטיץ' – שני ימי החג, שחל באותה השנה בימים חמישי ושישי, ושבת – וביום ראשון אחר הצהריים יצאנו לברנוביץ'.

בדרך עשינו חניית ביניים בעיר סלונים. התארחנו אצל בני משפחה שפינו עבורנו חדר אחד מתוך החמישה שהיו להם. בבית הזה התארחו עוד פליטים שנמלטו מהמקומות שחזרו לשליטת הגרמנים.

ברנוביץ'

בעיר ברנוביץ' גרה אחותו של אבא, שהיתה נשואה לאדמו"ר מקוידינוב (עיר קטנה ליד מינסק. בברנוביץ' שהינו יותר מחצי שנה – מחודש חשוון ועד ראש חודש תמוז (אוקטובר 1939 עד יולי 1940). לדודים שלנו היה בית עץ גדול ובו חמישה חדרים. על יד הבית עמד בית הכנסת של דודי האדמו"ר, גם הוא עשוי עץ, ובו התאכסנו פליטים רבים. בבית התגוררנו יחד שלוש משפחות: משפחת הדודה והדוד, משפחת אחותו של הדוד, ומשפחתנו. לשלוש המשפחות היה סלון משותף. לכל משפחה היה חדר, אך המקום היה צר, וחלק מן הילדים נאלצו לישון על הרצפה.

חיינו תחת השלטון הקומוניסטי של הרוסים, שאמנם גם הוא גזר גזירות על היהודים, אך לעומת הגרמנים הוא היה שלטון של חסד. הקומוניסטים אסרו על לימוד תורה, אבל התירו להתפלל. ישיבת ברנוביץ' של הרב הגאון אלחנן וסרמן הי"ד הועברה לוילנה, ואבא חשש שמא ילדיו לא יוכלו ללמוד. אבל הרוסים לא דרשו שהילדים ילמדו בבי"ס רוסי, כך שניתן היה לפי שעה לארגן בחשאי מסגרת לימודים פרטית. אני למדתי אצל הרב וסרמן והתכוננתי לבר המצווה שלי.

בחודש טבת (דצמבר 1939) עליתי לתורה. באירוע השתתפו כעשרים איש. רק עשרים איש. קינאתי מאוד באחי הרשל'ה, ששנתיים קודם לכן חגג בר מצווה בשמחה גדולה וברוב עם, ואילו אני חוגג כפליט, רחוק מביתי, ללא שמחה. חשבתי לעצמי בצער, שלו הייתי נולד כמה חודשים לפני כן, הייתי זוכה לחגיגה יפה כמו של אחי. עד היום אני עצוב שהחמצתי את חגיגת בר המצווה שלי.

בשבועות הראשונים הרעבי מקוידינוב פירנס אותנו, אך במשך הזמן ניסתה אמא להקל מעליו את הנטל והחלה למכור בדים. לאמא היו חושים כלכליים מעולים, והיא תמיד הצליחה להרוויח כסף. פעם בחודש היא היתה נוסעת לביאליסטוק, קונה שם בדים בזול ומוכרת אותם לקצינים רוסים, שהכינו מהם סדינים וציפיות. לפעמים היא לקחה אותי איתה וקשרה על גופי את הבדים שקנתה, כדי שהשוטרים לא יגלו אותם. את הרובלים שהשתכרה הביאה הביתה ובזכותם לא ידענו רעב. אכלנו בשר, דגים, לחם וכוסמת. בקליפות הכוסמת הסקנו את התנורים. היה אז חורף קשה. הקור והשלגים היו חזקים יותר ממה שהיכרנו בשדליץ. למרות הכל לא היתה דאגה לקיום הפיזי אלא רק לקיום הרוחני. ההורים שלנו ידעו שאין עתיד יהודי ברוסיה הקומוניסטית וחשבו איך להוציא אותנו ממנה.

והנה, לפתע פתאום נפתח לנו פתח תקווה. הרוסים הודיעו שכל פליט שרוצה בכך, יכול לנסוע לוילנה באין מפריע. באותו הזמן היתה וילנה עיר פתוחה וחופשית, תחת השלטון הליטאי, והיו בה קונסולים של טורקיה, אנגליה וארה"ב. נוסף על היתרונות האלה, שגשגה בה תעשיית דרכונים מזויפים לפלסטינה. גם הרב סולוביצ'יק היה שם וקיבל דרכון טורקי לארץ ישראל. ליטא משכה אליה בני ישיבה ורבנים, והמוני פליטים יהודים מילאו את רחובותיה.

מייד כשהגיעה אלינו הבשורה על פתיחת הגבול לליטא נרשמו הורי לנסיעה. כולנו שמחנו מאוד והאמנו שממנה נוכל לצאת אל החופש.

מי יכול היה להעלות בדעתו שההרשמה לנסיעה לוילנה הייתה מוקש שטמנו לנו הרוסים?

הגירוש לסיביר

בשבת לפנות בוקר, ראש חודש תמוז ת"ש (יולי 1940), הקיפו חיילים רוסים את הבית והודיעו לנו שאנחנו עצורים. כל מי שרוצה לנסוע לוילנה מעיד בכך שהוא אויב של הרוסים ולוקחים אותו למאסר. נתנו לנו שעתיים לארוז חפצים.

כולם התחילו לבכות. הרוסים הודיעו גם לפליטים שהיו בבית הכנסת שעליהם לארוז. למרות השבת, בלי ידיעת אבא, קשרה אמא סביב גופה את מעט הכסף שנשאר לה. היא ידעה שזה פיקוח נפש, כי הכסף יכול להציל את חיינו. אמא גם הבינה שמגרשים אותנו לסיביר, כי שם היו מחנות המאסר הגדולים של הרוסים, ולכן דאגה לארוז בגדים חמים ומעילים עבים. אבא, לעומת זאת, לקח סידור, טלית ותפילין, גמרא ועוד כמה ספרי קודש.

הדודה רצתה להחביא את אחי הקטן בן החמש, בן ציון. אבא כמעט הסכים, אבל אמא התנגדה. היא החליטה שכולנו נישאר יחד, לטוב או לרע.

כעבור כמה שנים הבנּו כולנו שהגירוש הזה הציל את חיינו, כי בסופו של דבר הגרמנים כבשו גם את ברנוביץ' ורצחו את כל היהודים. אבל באותו הרגע הרגשנו מיואשים ואומללים וחשבנו שאין דבר נורא יותר מאשר להיות מגורשים לסיביר הקפואה והרחוקה.

גם קודם, כשבית הכנסת שלנו נשרף, הרגשנו שקרה לנו דבר נורא, אבל בסופו של דבר זה מה שהציל את חיינו. לו היה לנו בית כנסת, אבא שלי בשום אופן לא היה מסכים להיענות להפצרותיה של גיטל'ה ולברוח משדליץ.

ארועי המלחמה לימדו אותי שדברים רבים, שנראים באותו הרגע כאסון נורא, מתבררים ממבט לאחור כהצלה.

אך באותה השבת, כשנדחסנו למשאית המגורשים, חשבנו שקרה לנו אסון. רק אבא נשאר שליו ורגוע. הוא ניחם את האנשים המייבבים ואמר להם: אם זה קרה לנו בשבת, הכול יהיה לטובה.

המשאית הגיעה לתחנת הרכבת, והחיילים הרוסים ציוו עלינו להיכנס אליה. אני זוכר בכי נורא. הדודה מברנוביץ' באה להיפרד מאיתנו והתעלפה מרוב צער. הרכבת הייתה רכבת משא צפופה ומחניקה, בעלת חלונות קטנים למעלה ופתח צר לאוויר. על המדרגות עמדו חיילים רוסים ושמרו שלא נקפוץ החוצה. אבא לקח שמיכה ויצר לעצמו פינת תפילה קטנה. הוא לא ויתר על שום תפילה: שבת, ראש חודש ומוסף.

לא אמרו לנו לאן אנו נוסעים, אבל מי שידע קצת גיאוגרפיה הבין שהכיוון הוא מזרחה, לסיביר. כל שעתיים-שלוש הרכבת עצרה באמצע השדות ואנשים ירדו לעשות את צרכיהם. בתחנות איפשרו לכל משפחה לקבל "קיפיאטוק" – מים רותחים לשתייה. נתנו לנו אוכל, לא רעבנו. החיילים הרוסים לא היו סדיסטים כמו הגרמנים ולא רצו להתעלל בנו. להיפך, הם ניסו להקל עלינו את תנאי הנסיעה ועזרו לנו ככל יכולתם.

היתה זו נסיעה ארוכה בתנאים קשים. כעבור שבועיים הגענו לסברדלובסק שבהרי אורל. חלק מן הקרונות המשיכו בנסיעה, אך אותנו הורידו. נסענו לעיירה קטנה בשם אוטג. הגענו לנהר שעליו נעו רפסודות. הרפסודות היו בנויות משתי פלטות, אחת עליונה והשנייה בעומק שני מטר. שטנו על גבי רפסודה במשך שלושה ימים, עד שהגענו לכפר קטן, ושם המתינו לנו עגלות עם סוסים. נסענו על העגלות יום שלם בתוך היער, ובסוף חודש יולי 1940 הגענו למחנה המאסר שלנו, ששמו היה צ'ואש.

המקום שהגענו אליו היה נטוש בחלקו הגדול. התגוררו בו רק מעט אנשי אדמיניסטרציה. היו בו מאות בתים ריקים, שהתמלאו כעת במגורשים.

תחילה נכנסנו לחיטוי ואח"כ שוב עלינו לעגלות שהובילו אותנו לבתים. כל משפחה קבלה חדר אחד ומטבח. ההורים ישנו בחדר והילדים במטבח. היו שם המוני יתושים ולא ידענו איך להתגונן מפניהם. תחילה שמנו רשתות על החלונות, אך עם הזמן למדנו שעשן מגרש את היתושים והיינו מניחים עצים מעשנים בפתחי הבית.

המבוגרים היו חייבים לצאת לעבודה. מי שלא עבד לא קיבל תלושי מזון. נשים וילדים עד גיל 16 היו פטורים מעבודה. העובדים צוידו ברשתות נגד היתושים וקבלו תלושים לאוכל. כל גבר קיבל עגלה עם שני גלגלים וסוס (גם הסוסים סבלו מהיתושים). על העגלה העמיסו עצים שהורידו מהם את הזמורות. העבודה היתה מאד קשה, כי היה צריך לדחוף את הסוסים בעליה, אבל העובדים יכלו לעמוד על העצים כשנסעו בישורת. היו אנשים שההספק שלהם היה מעל לנורמה. הם קיבלו יותר תלושים לאוכל ויכלו למכור אותם ולהרוויח כסף. מי שעבד פחות מהנורמה, היה עלול להיענש על ידי מנהלי המחנה. אך חשוב לציין שהרוסים לא היו סדיסטים וסך הכול נהגו איתנו בהגינות.

האנשים עבדו שבעה ימים בשבוע. לא היה יום שבתון. מחצית מהיהודים היו חרדים. הם ידעו איזה יום בשבוע ומתי ראש חודש. מי שהיה לו לוח כיס נתן לאחרים להעתיק וכך ידעו מה התאריך העברי ומתי חלים החגים. יהודים באו ושאלו את אבא מה לעשות בשבת. אבא אמר לחסידים להתחלות. מנהלי העובדה היו יהודים ואפשר היה להסתדר איתם. אבל מנהלי המחנה הבינו שאין זה הגיוני שכל שבוע, בדיוק באותו היום, כל כך הרבה יהודים נעשים חולים. פעמים רבות הוציאו את ה"חולים" בכוח ושלחו אותם לעבודה. היו כאלה שאף הוכנסו ליום אחד לבית סוהר. מי שרצה לשמור שבת היה צריך מסירות נפש.

אבא לא יצא לעבודה. אמא הלכה להנהלה והודיעה שהיא תעבוד במקומו. אמא, שכאמור היתה אשה משכילה, ידעה רוסית ומונתה למנהלת העבודה של הנשים, שעבדו בשטיפת השקים שבהם הגיעה התוצרת למחנה. ההסדר הזה התקיים עד שבא נצ'לניק (מפקד) חדש וראה שאבא יושב ומלמד ילדים. הוא פיטר את אמא מעבודתה וטען שבעלה צריך לעבוד ולא היא.

הנצ'לניק בא יום יום לראות מה אבא עושה. יום אחד הוא חטף לאבא את הספר שלו "נועם אלימלך" (ספר חשוב של רבי אלימלך מליז'נסק, שהיה מגדולי החסידות בדור השני במחצית השניה של המאה ה-18), והשליך אותו במשרדו. אבא לא יכול היה לשאת זאת. הוא רצה את הספר שלו בחזרה. למרות שהשומרים ששמרו על המשרד היו חמושים, הצליח אבא להיכנס אליו בחשאי, מבלי שיבחינו בו. הוא חיטט בין תיקי המסמכים שהיו שם, מצא את הספר שלו ויצא מהמשרד בריא ושלם.

אבא נאלץ לצאת לעבודה. לא היתה לו ברירה. לאחר שאמא פוטרה, איש לא עבד (גיטל'ה, שהיתה בת 17, הוצגה כבת 14, ושאר הילדים באמת היו קטנים), וללא עבודה אין תלושי מזון. כאמור, אבא היה איש חלש והתקשה לעמוד בעבודה שהוטלה עליו, ואנו, הילדים, עזרנו לו ככל יכולתנו. כרתנו איתו את הזמורות, וסייענו לו ללקט ולסחוב אותן. עבדנו שמונה שעות ביום. הסתיו הגיע, היה קר ולבשנו מעיל מרופד, קופייקה (בגד מצמר גפן) וקסקט שמכסה את כל הפנים ומשאיר רק פתח לעיניים. כעבור חודשיים בא החורף, היום התקצר, והטמפרטורות ירדו עוד יותר. כאשר הן הגיעו למינוס ארבעים מעלות, לא יצאו בכלל לעבודה. אבא הצליח לעזוב את העבודה בחוץ והתחיל לעבוד כיצרן חבלים במחסן, יחד עם אנשים אחרים שהוכרו כנכים או כחולים. בחורף לא עבדו בכריתת עצים אלא בהעמסתם ובהעברתם על הנהר הקפוא. לשם כך היו זקוקים לחבלים. במחסנים היה פשתן, והיו מייצרים ממנו חבלים. גם בעבודה הזו עזרנו לאבא. פעמיים ביום הפסיק אבא את עבודתו ויצא החוצה להתפלל. הוא התפלל שם לבדו בדיוק באותה התלהבות כשם שהתפלל בשדליץ לפני מאות חסידים. האנשים שעבדו איתו אמרו שהם ראו את השכינה יורדת עליו מלמעלה.

למרות תנאי החיים הקשים במחנה, אבא לא ויתר על שום מנהג ומצווה. אדמו"ר נוהג ללכת כל יום למקווה, ואבא המשיך במנהגו וטבל בכל בוקר במי הנהר הקרים. אמא בכתה וצעקה שלא יסכן את בריאותו, אך אבא המשיך לטבול. כשהנהר היה קפוא הוא נטל איתו מקל, חבל וגרזן והלך לטבול עם מלווה. בעזרת הגרזן היה שובר את הקרח, דוחף מקל למים לבדוק את העומק וטובל כשהוא נאחז בחבל, שהמלווה החזיק בצדו השני. הוא עשה זאת בהתמדה, חורף וקיץ, גם בימים קרים מאוד. הוא נאלץ לוותר על הטבילה רק כאשר הטמפרטורה ירדה אל מתחת לשלושים מעלות מתחת לאפס.

בוקר אחד יצא אבא כמנהגו לנהר. צייד ששהה במקום ראה אותו מרחוק והיה משוכנע שמדובר בברווז (הוא לא העלה בדעתו שאדם מסוגל לטבול במי קרח…), והוא כיוון לעברו את הרובה וירה. למרבה המזל (או הנס) היה ברובה מעצור, וחייו של אבא ניצלו.

האוכל שאכלנו בחורף היה דל. הוא כלל לחם, תפוחי אדמה ועדשים, אך לא היינו רעבים. בסוף מאי, כשהקרח הפשיר, המזון התעשר באוכמניות, פטריות ודגים. לפעמים הייתה אמא יוצאת לכפר לקנות מצרכים בכסף שהחביאה. המחנה היה מגודר, אך ניתן היה לשחד את השומר ולצאת. באחת הפעמים יצאתי עם אמא לקניות. הלכנו ברגל ותעינו בדרך. אמא פחדה מאוד, ואני, נער בן 14, הייתי צריך להנחות אותה. היה לי חוש התמצאות טוב, ובסופו של דבר הצלחנו לחזור למחנה בשלום.

מצבם של אלה שהיו להם קרובי משפחה ברוסיה היה טוב מאחרים, כי הגיעו אליהם חבילות מזון. למזלנו גם אנו קיבלנו חבילות מהדודה מברנוביץ'. מיום שעזבנו את ברנוביץ' דאגה הדודה לשלומנו, וכשהודענו לה על מקום הימצאנו, החלה לשלוח לנו חבילות. כל חודש הגיעה אלינו חבילה במשקל חמישה ק"ג, שהכילה בקבוקי שמן, גריסי פנינה, כוסמת ובגדים חמים.

לקראת פורים אבא רצה שתהיה לו מגילת אסתר אמיתית, על קלף, שרק עליה מקיימים את מצוות קריאת המגילה. הוא כתב לדודה וביקש ממנה שתגניב מגילה לחבילה הבאה שהיא שולחת לנו. כשהתקרב חג הפורים אבא ביקש מאמא כל הזמן שתלך לדואר, אבל שום חבילה לא הגיעה. בערב פורים, שעות ספורות לפני זמן קריאת המגילה, אבא ביקש מאמא שתלך שוב לדואר. אמא הלכה וחזרה בידיים ריקות. אבא היה עצוב מאוד שהוא לא יכול לקיים את מצוות קריאת המגילה. מייד בבוקר הוא ביקש מאמא שתלך לדואר, אולי הוא יצליח לפחות לקיים את מצוות קריאת המגילה שחלה ביום. אמא סרבה ואמרה שכבר אין לה כוח לרוץ כל כמה שעות לדואר, אבל אבא התחנן וביקש, עד שהיא הסכימה. ובאמת, סוף סוף הגיעה החבילה. אבל כשפתחנו אותה התברר שאין בה שום מגילה. אבא לא ויתר. הוא אמר שהוא בטוח שאחותו לא אכזבה אותו. הוא פשפש ומישש ביסודיות כל חפץ, ואכן, בתוך בגד עם בטנה עבה, נמצאה המגילה.  הבשורה המשמחת נפוצה מיד בין יהודי המחנה. כולם התקבצו ובאו וקיימו את מצוות קריאת המגילה.

הדודה דאגה לנו כל זמן שהותנו במחנה. לקראת פסח היא הצליחה לשלוח לנו מצות. בלעדיה, החיים שלנו בסיביר היו עוד יותר קשים. רק בסוף המלחמה נודע לנו על סופה של הדודה מברנוביץ', אחותו המסורה של אבא. שכנה שלה סיפרה לנו על רגעי חייה האחרונים. לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה התחבאה הדודה עם משפחתה בעיר לידה. הגרמנים תפסו את בעלה האדמו"ר ורצו לירות בו. הדודה התחננה: "תירו בי במקומו". הגרמנים ירו בה, ואחר כך ירו גם בבעלה.

השחרור

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את רוסיה, וסטאלין החליט לכלוא במחנות סגורים בסיביר את האזרחים הגרמנים שהתגוררו לאורך הוולגה (מחשש שהם יהיו נאמנים לגרמניה ויסייעו לצבא הגרמני). על מנת לפנות מקום לאסירים החדשים, החליטו הרוסים לשחרר אותנו.

אמא השיגה עגלה, ארזה את חפצינו, ויצאנו לדרך. נסענו לכפר במרחק חמישה עשר קילומטר מהמחנה. אמא שכרה דירה (היא שמרה כל הזמן את כספה על גופה), כדי שיהיה לנו מקום להיות בו עד שתגיע מעבורת ונוכל להפליג. תכננו להגיע לסברדלובסק ומשם להמשיך דרומה. ההנחה היתה, שבאזורים הדרומיים קל יותר להשיג מזון ולהסתדר. לאחר כמה ימים הגיעה משאית שדחסו עליה אנשים רבים. עלינו על המשאית ואבא ישב בקצה, כי הוא לא רצה לשבת בין נשים. כל משך הנסיעה נפלו אנשים החוצה מהמשאית העמוסה. באחד העיקולים גם אבא כמעט נפל, אך האנשים סביבו הצליחו לתפוס אותו.

הגענו לטברין ומשם הפלגנו בספינה לכיוון פבדה, כי משם ניתן היה לנסוע לסברדלובסק ברכבת. ההפלגה נמשכה עשרה ימים. בעצירות היינו יוצאים לכפרים ומצטיידים במזון. באחת הפעמים הספינה התחילה להפליג, ואמא לא הספיקה לעלות עליה. צעקנו בפחד. היינו בטוחים שהיא תישאר בכפר. אך אמא הזריזה והחזקה הצליחה לקפוץ עליה ממש ברגע האחרון.

הגענו לפבדה בראש השנה תש"ב, ספטמבר 1941. את תפילות החג קיימנו במרתף האניה. נאמר לנו שהרכבת לסברדלובסק יוצאת לדרכה בליל יום כיפור. לפי ההלכה מותר לעלות על רכבת לפני יום כיפור ולנסוע בה אם הנהג הוא גוי. אמא שכנעה את הנהג שירשה לאבא לעלות על הרכבת לפני כניסת החג.

הגענו לסברדלובסק ומשם המשכנו ישר לטורקסטן שבקזחסטן. הגענו בחול המועד סוכות. מזג האוויר היה חם. התמקמנו לשינה בתחנת הרכבת, אך העובדים גרשו אותנו. מצאנו על יד התחנה גינה גדולה וישנו על האדמה הלחה. אבא לא רצה לישון בלי סוכה והחליט לבנות לעצמו סוכה. אמא צעקה עליו: "הילדים ישנים בחוץ, ואתה חושב על סוכה!". אבל אבא לא ויתר. הוא הסתובב ברחובות ופגש אנשים שסיפרו לו על יהודי שבנה סוכה. אבא התדפק על דלתו והיהודי התרגש מאוד למראה האדמו"ר וארח אותו בסוכתו כל ימי החג. אבא נשאר בסוכה, ואילו המשפחה שלו בילתה את החג תחת כיפת השמיים בגינה…

הקולחוז

אמא חיפשה לנו קורת גג. היא פנתה לקולחוז בשם אורטאק, בין תחנת הרכבת של טורקסטן ובין העיר, ובעזרתו של ראש הקולחוז (הקומנדט) נמצא עבורנו בית מתאים, בן שני חדרים. בניגוד למה שחשבנו, לא היה אוכל בקולחוז. הכול שועבד לחיילים בחזית ולאיכרים נשאר רק קמח.

אמא התחננה בפני הקומנדנט והוא ריחם עליה ונתן לה קמח. היא בישלה אותו במים. זה היה כל מזוננו בקולחוז, אבל גם הוא הלך ואזל. הרשל ואני יצאנו לעבוד בבניה. העבודה הייתה קשה מאוד, ואמא החליטה שהיא לא מוכנה שנמשיך בה.

התנאים היו קשים מאוד. כשהגיע החורף והתחילו המגיפות הבנו כמה טוב היה לנו בסיביר, ללא מחלות ועם מזון. בקולחוז שרצו כינים, ולא היה סבון לרחצה. חליתי בטיפוס. הייתי מטושטש וסבלתי מצמרמורת. אמא לקחה אותי בעגלה לבית חולים. כעבור יומיים חלה גם אחי דוד. תוך זמן קצר חלינו כולנו, ורק אמא החזקה נשארה בריאה וטיפלה בנו. שבועיים שכבנו בבית החולים ואמא היתה רצה מהקולחוז לבית החולים. יצאתי מהמשבר, אך נשארתי חלש והיה לי קשה להתחזק ולהחלים ללא מזון.

כולנו שבנו הביתה חוץ מגיטל'ה. כעבור יומיים שחררו אותה מבית החולים והורו לה ללכת חזרה לקולחוז. גיטל'ה החלשה הלכה לבדה בחושך ובסערה וכמעט איבדה את הכרתה. בדרך נס היא פגשה פתאום את אמא, שיצאה החוצה לחפש לנו אוכל. היא נשאה את גיטל'ה הביתה, השכיבה אותה על הרצפה, כיסתה אותה והאכילה אותה במעט האוכל שמצאה.

——-

לקראת חג הפסח גם אבא חלה בטיפוס. אך גם בעת הקשה הזאת הטרידה אותו רק מחשבה אחת: כיצד להשיג מצות לחג הפסח, כדי שלא נאלץ לאכול חמץ (קמח מבושל במים). נודע לו שבתחנת הרכבת של העיר טורקסטן גר שוחט יהודי, שהגיע מקייב שבאוקראינה, שהצליח להשיג קמח ואפה מצות. אמא שלחה אותי אליו לקנות מצות לכל המשפחה. הלכתי ברגל מהקולחוז העירה וקניתי מהאיש את המצות. התחלתי בדרכי הארוכה בחזרה אל הקולחוז. הייתי רעב וכל כך רציתי לטעום מהמצות, אבל ידעתי שאם אוכל מהן, הן לא תספקנה למשפחתי לימות החג. ניסיתי להתאפק, אך לא עמדתי בפני הרעב. לא הצלחתי לעמוד בפיתוי ואכלתי כמה מצות. המצות אזלו יומיים לפני תום החג, והיו לי ייסורי מצפון, שבגלל המצות שאכלתי רעבה משפחתי. נגזר עלינו לעבור יומיים ללא שום מזון. ראיתי את בני משפחתי נמקים ברעב והתייסרתי ברגשות אשם קשים, אך לא סיפרתי לאיש על חטאי. ביום השישי של חג הפסח הצלחנו איכשהו להתאפק, אך ביום השביעי הרעב הכריע אותנו ואמא העמידה על האש דוד מים כדי לבשל בהם קמח. אבא זעק אלינו ממיטת חוליו שלא נאכל חמץ. הוא התחנן שנתאפק רק עוד יום אחד. אבל הרעב היה בלתי נסבל.

לאחר חג הפסח אושפז אבא בבית החולים ושם גילחו אותו לחלוטין. הוא שכב במיטה, רזה, ממש עור ועצמות, ללא זקן ופיאות, וקדח בחום גבוה. כשגיטל'ה ראתה אותו היא פרצה בבכי.

לא הרשו לנו להיכנס אליו לחדר ולטפל בו, אך אמא מצאה גם לכך עצה. המיטה שלו שכנה ליד החלון, והיא הצליחה להאכיל אותו מבעד לחלון ולטפל בו.

בחג השבועות אבא התאושש וחזר לקולחוז.

התארגנות לעזיבה

לאחר חג השבועות החליטה אמא לחזור לעיר. היא הבינה שאם נישאר בקולחוז נמות ברעב. בעיר ישנה תחנת רכבת ואפשר לסחור. חזרנו לטורקסטן וגרנו בדירת שני חדרים שאמא שכרה אצל קזחים. זו הייתה בקתת חימר חמה מאוד ובלילה העדפנו לישון בחוץ על האדמה. אמא יצאה לסחור בשוק יחד עם גיטל'ה. הן הצליחו לקנות ולמכור בשוק השחור והרוויחו מעט כסף. אך הכסף הספיק רק לאוכל מועט. מרוב רעב כמעט התעלפתי ואמא נתנה לי מלון מתוק. המלון החיה את נפשי. הטעם המתוק שלו עדיין עומד בפי. מעולם לא טעמתי מעדן כזה… מחוסר מזון לקיתי בעיוורון לילה שנמשך כל ימי שהותנו בטורקסטן.

בינתיים החל הצבא הפולני להתארגן והקים בתי יתומים, שאליהם הובאו ילדים יתומים עד גיל שבע עשרה. אמא החליטה שהיא חייבת למצוא דרך למלט את ילדיה מקזחסטן באמצעות בתי היתומים, אך גיטל'ה היתה בת יותר משבע עשרה. היא הכירה קצין פולני מטשקנט, ששכל את בתו. הקצין יעץ לאמא שתתן לו את גיטל'ה, והיא תוכל להתחזות לבתו (לגיטל'ה היו עיניים כחולות ושער בהיר והיא נראתה ממש כמו פולניה). הוא הבטיח להעביר אותה לטהרן ולדאוג שהיא תעלה לארץ ישראל. אמא הסכימה. היא הפקידה את גיטל'ה בידי הקצין וחזרה הביתה בלעדיה. אבא דאג מאוד לבתו. הוא כעס על אמא, שעשתה מעשה כל כך גורלי בלי לשאול לדעתו.

הקצין הפולני קיים את הבטחתו ודאג לגיטל'ה כאילו היתה בתו. הוא הביא אותה לטהרן, ומשם היא עלתה לארץ בקבוצה הראשונה של ילדי הארץ. גיטל'ה שמרה על קשר עם הקצין, ובתקופה ששירת במצרים הוא ביקר אותה בארץ אצל הדודים – אחיה של אמא, דוד ברנהולץ, שעִברת את שמו לבר-נהור, ואשתו פנינה. כשעליתי לארץ פגשתי אותו. באותה שנה הוא חגג איתנו את ליל הסדר.

יום אחד נותק איתו הקשר. אני לא יודע מה קרה לו. כנראה הוא נהרג.

בתי יתומים

לפני ראש השנה תש"ג (ספטמבר 1942) הגיעה לטורקסטן משלחת שהיו בה יהודים ופולנים, שרשמו את כל הילדים היתומים לבתי יתומים כדי שיצאו לאיראן עם הצבא הפולני. אמא הגיעה ונכנסה למשלחת. היא אמרה שיש לה ארבעה ילדים שגוועים ברעב. היא בכתה והתחננה שייקחו את ילדיה, למרות שאינם יתומים, כי אם הם יישארו בטורקסטן הם ימותו. הפולנים במשלחת הסכימו, ודווקא היהודים התנגדו. אמא יצאה החוצה ועשתה עצמה מתעלפת. היו שם יהודים שהכירו אותה ואת אבא. הם ניסו לברר מה קרה, וכשהבינו שבקשתה נדחתה, נכנסו מיד לחדר הוועדה ועשו הפגנה. הם צעקו: "ילדי האדמו"ר גוועים ברעב, ואתם לא מוכנים לקבל אותם לבית היתומים ולהציל את חייהם?" בסוף הוועדה אישרה את קבלתנו. רשמו את ארבעתנו והלכנו לבית היתומים.

בין יום כיפור לסוכות הגענו לבית יתומים זמני, שהיה בתוך העיר. סוף סוף היה לנו אוכל. ממש לא האמנו למראה עינינו. הגישו לנו לחם, אטריות ופירות, ולא היינו רעבים. בבית היתומים היתה חצר גדולה וסביבה כעין מרפסת והרבה חדרים. בכל חדר היו ארבע מיטות, וגרו בו ארבעה ילדים. במשך שעות היום שיחקנו בחצר. שם לא עסקו בחינוך הילדים, אלא בהישרדות, ודאגו שנאכל וננוח. חיכינו לרכבת שתיקח אותנו לאשחבד. לאחר שלושה שבועות יצאנו לתחנת הרכבת ובה חיכינו שלושה ימים. אמא היתה איתנו שם. היא אספה אותנו ואמרה לנו שהיא לא מגרשת אותנו, חלילה, אלא רוצה להציל את חיינו, כי אין לנו סיכוי לחיות עם נישאר איתה ועם אבא בטורקסטן. היא דרשה ממני ומהרשל להשגיח על בן ציון הקטן, שהיה כמעט בן שבע (אני הייתי כבר בן חמש עשרה וחצי, והרשל בן למעלה משבע עשרה).

הנסיעה לאשחבד ארכה שבועיים, במקום יומיים. ברכבת היו כמאתיים ילדים, רובם יהודים. המפקד דאג לנו למזון. היו לו תלושים ובתחנות הוא קנה עבורנו לחם. היינו יחפים והבגדים שלנו היו קרועים.

באשחבד חיכו לנו משאיות של הצבא הפולני שהביאו אותנו לבית היתומים. את פנינו קיבלו שני קצינים פולנים. הקצינים בדקו את גיל הילדים ואת הגדולים הוציאו מהשורה. הם הוציאו את אחי הרשל. הם פשוט סילקו אותו. היה ברור לנו שהמצב רע מאוד, אך לא יכולנו לעשות דבר. יחף ובבגדים קרועים נאלץ הרשל לחזור להורים בדרך לא דרך, כי לא היה לו כסף לרכבת. הדרך נמשכה כחודשיים. אני לא יודע מה הוא אכל. כששאלנו את המפקדים איפה הוא, הם השיבו שלא נדאג לו, כי הוא חזר למקום שממנו בא. עם ההורים לא היה לנו קשר, והם לא ידעו שהוא סולק מבית היתומים. רק לאחר המלחמה, כשהתחילו להגיע אלינו מכתבים של ההורים, נודע לנו שהרשל ניצל. יום אחד הוא נכנס אליהם הביתה ונפל על המיטה, חולה, תשוש וגווע מרעב. רק לאחר שלושה ימים הוא הצליח לספר להם מה קרה לו.

בבית היתומים נשארנו שלושה אחים. המדריכים התנהגו איתנו בעדינות ולא בתקיפות. היה לנו טוב. הכניסו אותנו לבית מרחץ, סיפרו אותנו, זרקו את בגדינו הבלויים ונתנו לנו בגדים נקיים וסנדלים שלמים. האוכל כלל לחם, מרגרינה, ריבה ותה. בצהרים נתנו לנו גם קטניות ושימורים של הצבא הפולני. הקפידו מאד על הניקיון, ובכל יום ניקינו את החדרים שלנו. היה אגף לילדים היהודים ואגף לילדים הנוצרים. לא דרשו מאיתנו להצטלב אבל דרשו שנקום ונעמוד ביחד עם הילדים הנוצרים בשעת התפילות שלהם. הילדים הגדולים שמרו סידורים ותפילין מתחת לשמיכות. עשינו זאת בסתר. לא ידענו מתי חלים החגים, אבל לפי התפילה ידענו איזה יום בשבוע. בתום הארוחה היינו מברכים בשקט ברכת המזון. ביום ראשון הייתה תוספת למזון, אך לא בשבת.

שיחקנו ביחד עם הילדים הנוצרים כדורגל. כאשר הם הפסידו הם זרקו עלינו אבנים. המנהלת הנוצרייה הייתה אישה טובה מאד. היא סייעה לילדים היהודים והטיפה מוסר לילדים הנוצרים שהציקו לנו.

כל הזמן שאלנו את המדריכים מתי נוסעים לאיראן, והם אמרו לנו: "כשייפתח הגבול וכשיהיו אוטובוסים".

בינואר 1943 המנהלת אספה אותנו וקראה שמות מתוך רשימה שהייתה בידיה. כל הילדים ששמותיהם נקראו היו יהודים. בחוץ חיכו שלוש משאיות מכוסות בברזנט. מזג האוויר היה טוב, אך כשהמשאיות הגיעו להרים, הן עצרו. שמו שרשראות על הגלגלים כדי שהן תוכלנה להמשיך בשלג. היינו לבושים היטב ולא קפאנו בקור.

לאחר שתים עשרה שעות נסיעה הגענו לעיר משחאד. הייתה בה קהילה יהודית. היהודים לקחו אותנו לבית הכנסת שלידו היה בית ילדים, והאכילו אותנו. אני ושני אחי נלקחנו לביתו של יהודי פרסי. התקשורת איתם הייתה בשפת הידיים. חיכינו שמזג האוויר יתבהר ונוכל להמשיך לטהרן.

טהרן

לאחר שלושה ימים מזג האוויר השתפר. בבוקר הארבעה או החמישה לינואר הגיעו האוטובוסים לטהרן. הדרך עברה בהרים מושלגים. לאחר תשע שעות נסיעה הגענו לפנות ערב למחנה הפולני שבעיר.

מנהל המחנה היה יהודי פולני בשם גרינברג, שגר שם עם אשתו בחדר קטן. המנהל היה קשוח והקפיד על ניקיון ומשמעת. היה שם אולם לבנים ואולם לבנות. ישנו על דרגשים והיו לנו שמיכות. היה סדר במחנה. היינו קמים בבוקר, מנערים את השמיכות ומסדרים את המיטות. המדריכים היו בודקים שסידרנו. אחרי ארוחת הבוקר למדנו בביה"ס שהיה בצריפים בתוך המחנה. היינו עסוקים במשך כל שעות היום. סדר היום כלל: אוכל, תפילה, לימודים, משחק, טיול בחצר וטיול בגינה. למדנו פולנית, חשבון, היסטוריה וקצת גיאוגרפיה. אהבתי את הלימודים, ובמיוחד את מקצוע החשבון. פעם אחת יצאנו לבקר בגן החיות של טהרן. כשיצאנו לטייל היינו הולכים ברביעיות עם המדריכים.

בטהרן היו נציגים של הסוכנות. הגיע מדריך ישראלי שלימד אותנו שירים בעברית. שרנו שירים מתהילים ושירים של ביאליק, ולמדנו ריקודים ישראלים. המדריך הקים מקהלה וגם אחי דוד שר בה. אותי ואת אחי בן ציון לא קיבלו למקהלה. בכל ערב היה המדריך אוסף אותנו ומספר לנו על ארץ ישראל ועל הקיבוצים. בשעות הפנאי היינו גם משחקים שחמט וכדורגל. לפעמים היו מפגישים אותנו עם ילדים פולנים גויים של מחנה אחר למשחקי כדורגל משותפים.

הילדים החרדים קיבלו אפשרות לשמור את המנהגים שלהם. במחנה ידעו מיהם הילדים החרדים ואיפשרו להם להתפלל שלוש פעמים ביום. הביאו לנו למחנה רב בשם לוי. לאחר המלחמה הוא נשאר שנים רבות בטהרן. הילדים הגדולים היו יוצאים עם הרב לוי לטייל בעיר ולבקר בגטו היהודי. כדי לצאת היה צורך ברישיון. הרב לוי גם לקח אותנו להתפלל בבית כנסת שההליכה אליו נמשכה חצי שעה. בפסח אירגן הרב לוי סדר לכל הילדים. הוא דאג למצות ויין וקרא בהגדה.

כששאלנו על גורל הורינו אמרו לנו שלא נדאג, כי מצבם השתפר והם כבר לא רעבים. אחרי פסח חליתי בסקרלטינה (שנית) ואושפזתי בבית חולים, ומיד אחר כך גם בחזרת. חמישה שבועות הייתי בבית החולים וקיבלתי טיפול סביר. גם אחי הקטן בן ציון חלה בסקרלטינה, ואילו אחי דוד היה חזק ולא חלה כלל.

בדרך לארץ ישראל

אחרי תשעה באב הצטרפנו אל הילדים שנשארו בטהרן מהמשלוח הראשון ואל הילדים שנשארו באשחבד והגיעו לטהרן מאוחר יותר. התחילה התארגנות ליציאה לארץ ישראל. שוב הגיעו משאיות. ארזנו בגדים, תפילין וספרי קודש בתוך שמיכה שקשרנו ועלינו על משאית. בשיירה היו שבע משאיות. בקבינה ישבו שני נהגים הודים. אמרו לנו שהמסע לארץ ישראל יימשך שלושה שבועות, כי לא נוסעים בלילה.

היה חם מאד, חום אימים. ביום הראשון הגענו לעיר המדן, שבה נמצא הקבר של מרדכי ואסתר. למקום הזה באים מדי פורים הרבה יהודים פרסים. הקבר לא נפגע מהפצצות הרוסים, והוא קיים עד היום. שהינו שם באוהלים של הצבא הבריטי. שוב נסענו יום שלם עד שהגענו לקאניקין על גבול איראן-עיראק. החום היה נורא. הורידו אותנו בבסיס של הצבא הבריטי, וכדי לקרר אותנו טבלו אותנו במים עם קרח. שהינו שם מספר ימים ויצאנו לבגדד. הקהילה היהודית בבגדד ידעה שבאים אליה ילדים יהודים יתומים, והם הכינו לנו ממתקים ושוקולד. הגיע שליח ערבי, והביא לנו סלים עם ממתקים, עוגיות, תמרים ושתיה. שנים רבות לא באו אל פינו ממתקים, וכמובן שהתנפלנו עליהם בשמחה. לשלטונות העיראקיים נמסר, שאנחנו ילדים פולנים נוצרים. הזהירו אותנו לדבר רק פולנית ולהניח תפילין מתחת לשמיכות. מזג האוויר בבגדד היה קשה מאוד. החום היה נורא. שהינו כל הזמן תחת צינור שהתיז עלינו מים. היינו חייבים לחכות עד שהשרב יעבור, כי פחדו שלא נשרוד את הנסיעה בחום הכבד.

כעבור ארבעה ימים מזג האוויר השתפר, והנהגים המשיכו בנסיעה לכיוון עבר הירדן. נסענו שלושה ימים במדבר. בלילה היינו עוצרים, וביום נוסעים. נסענו גם בשבת. את הלילה העברנו בשינה במשאית הסגורה. בדרך עצרנו מדי פעם במחנות צבא בריטים, שבהם סיפקו לנו מים, שהגיעו במיכליות, וגם ביסקוויטים וסרדינים.

הגענו לירדן. שוב הוזהרנו לא להתנהג כיהודים, למרות שבידי הירדנים היו רשימות עם שמות הילדים. נכנסנו לאולם גדול, שבו היו חיילי הליגיון הירדני וגם חיילים בריטים, שקראו בשמותינו ובדקו נוכחות. לאחר מכן נכנסנו לאולם אחר וקיבלנו שתיה ואוכל. נשארנו שם ללינת לילה ובבוקר יום שישי יצאנו לארץ ישראל.

המנהל גרינברג אמר לנו שכשנגיע לארץ נרד מהמשאית, נברך ברכת שהחיינו וננשק את האדמה. וכך היה. נסענו, עברנו את הירדן בסביבת נהריים, עצרנו, ברכנו שהחיינו ונשקנו את הסלעים. ברגע הזה התחלנו להבין שעבורנו המלחמה הסתיימה.

בערב שבת, כ"ו באב תש"ג, 27 באוגוסט 1943, ארבע שנים אחרי תחילת המלחמה, הגענו למחנה הבריטי בעתלית, ושם נשארנו בשבת. זו הייתה שבת פרשת "ראה".

זו הייתה שבת חמה אבל שמחה. התפללנו בדבקות ושרנו. הרגשנו שהצרות שלנו הסתיימו, וכעת הגענו אל המנוחה ואל הנחלה.

הקליטה בארץ

בעתלית היו נציגי הסוכנות, שנטלו אותנו מידי גרינברג והודיעו לו שסיים את תפקידו. הוא נפרד מאיתנו ונסע לירושלים. היו שם נציגים של כל התנועות הפוליטיות בארץ. הנציג החרדי היה יענקל כץ, מפועלי אגודת ישראל.

ביום ראשון הועברנו לחסות עליית הנוער. הנרייטה סאלד אמרה לנו, שעכשיו אנחנו תחת חסותה ושהיא אמא של כולנו. היא מצאה חן בעינינו, והרגשנו שאנחנו יכולים לסמוך עליה. הנס בייט, הסגן של סאלד, הודיע לנו שמחר אנחנו עוברים למוסד יפה בשם "אהבה" בקרית ביאליק, עם חדר אוכל וחדרי שינה. הגענו בבוקר והתקלחנו. הילדים החרדים התפללו בבית הכנסת, ונכנסנו לחדר האוכל. הארוחה היתה נפלאה. הגישו לנו גבינות וביצים וירקות. שנים רבות לא אכלתי מאכלים כאלה. הרגשנו שבאמת הגענו אל ארץ זבת חלב ודבש. המנהלים החליטו שעלינו לנוח ולאכול טוב במשך כמה ימים לפני שיחלקו אותנו למוסדות ולקיבוצים. האכילו אותנו חמש ארוחות בכל יום. החדרים היו מרווחים, וכל שני ילדים קיבלו חדר משלהם. אני היתי בחדר אחד עם אחי הקטן בן ציון.

עד היום מספרים, שילדי טהרן נחטפו לקיבוצים, והכריחו אותם להפסיק לשמור מצוות. אולי זה קרה במשלוח הראשון, אני לא יודע. אבל במשלוח שלנו כל ילד בחר לאן הוא רוצה להגיע ואיך הוא רוצה לחיות ולא הכריחו אף אחד. הנרייטה סאלד הודיע לנו מפורשות שלא יחטפו שום ילד. היא אמרה לנו שכל אחד יגדיר את עצמו אם הוא חרדי, דתי, או חילוני, ולפי זה ישבצו אותנו במקום שמתאים לו. היתה ועדה של נציגים מכל התנועות. את הילדים הקטנים, שלא זכרו באיזה בית הם גדלו, שאלו הרבה שאלות וניסו לברר אם מישהו מהילדים הגדולים מכיר אותם, כדי לדעת איזה חינוך הם צריכים לקבל. דודי, דוד ברנהולץ, אחיה של אמי, היה חבר בועדה מטעם פועלי אגודת ישראל. המפגש איתו היה מרגש מאוד.

ביום השני הביאו לנו להקה ורקדנו ושרנו. ביום השלישי התחילו להכניס ילדים לוועדה. הילדים הגדולים שובצו לפי רצונם. אמרתי שאבי אדמו"ר, ומייד שלחו אותי לפועלי אגודת ישראל. החלוקה היתה מסודרת. ארבעים בנים ובנות חרדיים הלכו לפועלי אגודת ישראל. הדתיים של המזרחי הלכו למקווה ישראל, וכל האחרים לקיבוצים. ביום רביעי בלילה הגיע הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', והודיע לנו שהילדים החרדים ילכו לישיבה שלו בבני ברק. את הבנות החרדיות הביאו למוסד גשטטנר בירושלים, מוסד חרדי לבנות, כמו "בית יעקב".

———

עליית הנוער הבטיחה תשלום עבור כל ילד עד גיל שמונה עשרה. קיבלנו מעליית הנוער לא"י (לירה ארץ ישראלית) כדמי כיס. החלטתי לשמור על הלירה שלי ושל אחי ולא לבזבז את הכסף.

נסענו עם הנציג של הרב כהנמן למלון באב"ד בחיפה, אכלנו ארוחת ערב ושכבנו לישון. למחרת נסענו באוטובוס אגד לת"א. את פנינו קיבלה הדודה פנינה, אשתו של הדוד דוד ברנהולץ. היא דיברה איתנו פולנית. הדודה ביקשה שיתנו לנו שעתיים חופש והביאה אותנו לביתה. החדר היה מלא בני משפחה. היה גם הדוד אברהם, אח נוסף של אמא.

לאחר הביקור הגענו לישיבת פוניבז', ששכנה על גבעה גבוהה. את פנינו קיבלו בנוסף לרב כהנמן גם הרב חיים גריינמן, ורפאל הלפרין שבא לשעשע אותנו בתרגילי התעמלות. הישיבה כללה צריף ששימש לחדר אוכל, צריף לשינה ועוד צריף לכביסה. זו היתה ישיבה שנוסדה עבור ילדי טהרן. אנחנו היינו הקבוצה השניה שהגיעה לפוניבז'. כל הציוד שהיה בישיבה נאסף מתרומות. המגרש ניתן כתרומה ע"י הרב יעקב הלפרין. התנאים היו פחות טובים מאשר במקווה ישראל. האוכל היה די דל.

הייתה לנו דודה בבני ברק, אחות של אבא, חנהל'ה, אשתו של האדמו"ר מקאליש, שהיה הרב של בני ברק. דודה חנהל'ה ביקשה מהרב כהנמן שיתיר לנו לישון אצלה. אני העדפתי להישאר בישיבה, ואילו אחי הקטן בן ציון, שסבל מרככת, נשאר לגור אצל הדודה, והיא גידלה אותו.

בוקר אחד הופיעה בישיבה בחורה והודיעה שהיא מחפשת את האחים רבינוביץ. אחד המדריכים הצביע עלי ועל אחי דוד. הבחורה רצה לעברנו ואז ראינו שזו היתה אחותי גיטל'ה. התנשקנו והתחבקנו. לא היה לה נעים להיות בין כל הבחורים, והיא ביקשה שנעבור לחורשה שממול. פרסנו שמיכות בין העצים וישבנו איתה שלוש שעות. כל אחד סיפר את קורותיו מאז שנפרדנו. לאחר מכן היא נסעה לדודים לפגוש את בן ציון.

גילה אחותי היתה באה לבקר אותנו בישיבה לעיתים קרובות. היינו מבלים איתה חצי יום בחורשה, מדברים ואוכלים. גם הדודים באו לבקר. בשבתות ובחגים התארחתי אצל בני משפחה, בעיקר אצל הדודה בבני ברק.

בפוניבז' היו לימודי קודש ולימודי חול. למדנו חשבון, עברית, גיאוגרפיה והיסטוריה. סביב הישיבה היו פרדסים ובלילה שמענו תנים מיללים. בפרדס היתה בריכה עבור הילדים. הנרייטה סאלד באה מידי פעם לבקר אותנו והתקבלה בכבוד רב על ידי הרב כהנמן. שררה ביניהם הערכה הדדית.

ארבע וחצי שנים הייתי בישיבת פוניבז', עד שנת תש"ז. היו אלו שנים טובות ויפות.

נדודי ההורים

בפוניבז' הגיע אלינו בפעם הראשונה דואר מההורים. אבא שלח גלויה לרב מפוניבז' והודה לו שהוא מחזיק את ילדיו. הוא שאל אותו אם יש לנו חברים טובים, אם אנחנו לומדים היטב, ואם אנחנו מקפידים על המידות. הרב כהנמן התפעל מאוד ואמר לכולם: תראו איזה אדם גדול הוא הרבי מביאלה. הוא אינו שואל אם הילדים שלו, שהיו עור ועצמות, אוכלים היטב ואם הם עלו במשקל, אלא מתעניין בלימודים ובמידות שלהם.

כל חודש הגיע אלינו מכתב מההורים. המכתבים נשלחו לדודים ברנהולץ ברחוב אחד העם 24 בתל אביב. התברר לנו שלאחר המפלה הגרמנית בלנינגרד, בשנת 1943, חודשו קשרי הדואר בין ברית המועצות לארץ ישראל, וחסידי ביאלה בארץ הצליחו לשלוח להם חבילות. היו בארץ שני שטיבלאך (בתי כנסת חסידיים) של חסידי ביאלה.

ההורים כתבו לנו, שאחינו הגדול הרשל הצליח להגיע אליהם. עד אז לא ידענו מה עלה בגורלו, לאחר שהוא גורש מהמשלחת של ילדי טהרן.

אחי ואני החלטנו לשלוח להם חבילות. בחבילות הכנסנו סבון, מרגרינה, סרדינים ובעיקר שימורים. לקח לחבילה כשמונה שבועות להגיע לרוסיה. את הכסף עבור החבילות אני אספתי. נסעתי לחסידי ביאלה בירושלים והם נתנו לי שלוש לירות.

—–

ההורים סיפרו לנו במכתבים את כל קורותיהם. לאחר המלחמה הם הגיעו מרוסיה ללמברג (לבוב), וקצין בכיר יהודי נתן רשיון יציאה לסוסנוביץ. ההורים הגיעו עם אחי לסוסנוביץ, שבה היתה נציגות של הג'וינט. בסוסנוביץ הם פגשו את האדמו"ר מרדזין, שהיה פרטיזן בזמן המלחמה, ובסופה הגיע לסוסנוביץ ואירגן את הקהילה של שארית הפליטה. האדמו"ר מרדזין נתן לאבא כסף כדי שיקנה לו בגדים כראוי לאדמו"ר. בסוסנוביץ נודע להורים שלי מה שקרה בשואה. אבא שמע על כך מן האדמו"ר. לאחר מכן הוא נכנס לבית הכנסת, נפל על הרצפה ובכה. הוא הבין שכל משפחתו נספתה. שעות ארוכות בכה אבא שלי על רצפת בית הכנסת, ואיש לא הצליח לדבר אליו. אבא הבין שהוא איבד את אחותו האהובה, שכל כך עזרה לו, את בני הדודים שלו ואת אלפי חסידיו ובני משפחותיהם.

מסוסנוביץ נסעו ההורים ללודז'. אמא נסעה לבדה ברכבת לשדליץ לחפש בן דוד שקראו לו אורבך, אך לא מצאה דבר. אמא הבינה שאין להם אן לחזור, כי יהדות פולין נמחתה. הם רצו מאוד לעלות לארץ, אבל הבריטים נעלו את השערים. הרב הרצוג, שדאג להשיג סרטיפיקטים לרבנים ואדמו"רים, השתדל עבורם, ובינתיים הם נשארו בלודז' בסיוע הג'וינט.

לאחר מספר חודשים בלודז' החליטו ההורים לנסוע לפריז ושהו בה תשעה חודשים.

אחי הרשל לא נדד עם ההורים. הוא נסע מלודז' עם הרב שניידר לישיבה שלו בלונדון. הוא למד בישיבה בזמן שההורים נדדו וחיפשו דרך להגיע לארץ.

בינתיים אחותי גיטל'ה, שכבר שינתה את שמה לגילה, התחתנה עם בן עירנו (שדליץ) חיים גוטהלף. ההורים לא היו בחתונה שלה, שהייתה בתחילת חודש ניסן תש"ו. רק בערב פסח תש"ז (1947) הם קיבלו ויזה לארץ ישראל.

ההורים מגיעים לארץ

אנשים רבים באו לנמל חיפה לקבל את פניו של אבי האדמו"ר. גם אנחנו היינו שם. עמדנו וחיכינו לאוניה שעות ארוכות.

המפגש היה מאד מרגש. אבא יצא ראשון, ומייד אחריו אמא, עם המון חפצים.

הדבר הראשון שאבא שלי עשה לאחר שהוא ראה אותנו היה טבילה במקווה. הוא הביט בנו מרחוק, לא חיבק, לא נישק, ומייד ביקש ללכת למקווה. לא נפגענו. כזה היה אבא שלנו. תמיד הוא רצה קודם כל ולפני הכל לקיים את אורחות חייו כאדמו"ר.

לאחר המקווה הלך אבא אל בית הרב גרשום אריאל בחיפה ואמר את תפילת "נשמת כל חי" בהתרגשות עזה, עד שהקירות רעדו.

ההורים נסעו לרחוב גאולה בתל אביב, אל ביתה של אחותי ובעלה. הזוג הצעיר נתן להם את חדרו וישן במטבח על הרצפה. ההורים גרו אצלם מחודש אייר ועד חודש אלול, ואז הם עברו לגור בדירה שקנו בדמי מפתח בדרום תל אביב, ברחוב זבולון 25 קומה ג'. את הדירה רכשו בזכות הכסף שאספו עבורם החסידים. אחי הקטן בן ציון עבר לגור איתם, ואילו אני ודוד נשארנו בישיבה.

—–

אמא אהבה מאוד את תל אביב, אבל אבא רצה לגור בשכונת מאה שערים בירושלים. אמא לא הסכימה. היא רצתה להישאר בעיר תוססת עם אנשים מסוגים שונים ולא להיסגר במאה שערים.

בסוף אמא נכנעה ועברה עם אבא לשכונת גאולה בירושלים, שנמצאת ליד מאה שערים.

סוף דבר

בגיל עשרים ושלוש נישאתי ליפה לבית קנר, בתו של האדמו"ר מיאסי שברומניה. גרנו תחילה בחיפה, אחר כך בפתח תקווה, וכיום אנו גרים בבני ברק.

שבעה ילדים נולדו לנו. הבכור נפטר בגיל חודש. יש לנו ברוך השם עשרות נכדים ונינים.

במשך ארבעים שנה עבדתי כמנהל חשבונות ראשי ומזכיר של חברת הבניין "קרת". כל ימי עסקתי בעבודה, ובערבים למדתי תורה עד שעת לילה מאוחרת. למרות שעבדתי, תמיד מצאתי את הזמן להעביר שיעורי תורה ולשאת דרשות. עשיתי זאת בעיקר בשבתות ובחגים.

היום, בתור אדמו"ר, אני יכול להרשות לעצמי ללמוד מבוקר עד ליל. אני גם נפגש עם אנשים ומעביר בכל יום שיעורים בבית הכנסת שלי.

אבי נפטר לפני עשרים ושלוש שנים (1982), ואמי נפטרה לפני שלוש עשרה שנים (1992). בשנים האחרונות נפטרו אחותי גילה ובעלה חיים, ושני אחי, דוד והרשל. אחי בן ציון חי בשוויץ (הוא האדמו"ר מביאלה לוגנו, ואני האדמו"ר מביאלה רמת אלחנן).