רבים מצעירי שדלץ למדו בישיבות מפורסמות בחו"ל, אך גם מי שנשאר בעיר יכול היה למצוא לעצמו מקום כלבבו לעסוק בתורה. על יד בית-הכנסת הגדול נמצא בית כנסת של החייטים; ברחוב דלוגה שכן בית-כנסת ושמו פטרבורגר שטיבל, והקצבים פקדו את בית-המדרש שלהם ברחוב האטליזים. מלבד בתי-החסידים – שטיבלעך – לחסידי גור, סקרנבייץ', אלכסנדר, אמשינוב, פוריסוב, ביאלה ועוד ועוד, שימש כל בית-כנסת מקום לתורה.
מתפלליהם נהנו ממגיד-שיעור מיוחד, בין "מנחה ל"מעריב" ובימי שבת ומועד. בבתי-החסידים למדו בחורים ואברכים וכמותם, בעלי-בתים, שייחדו הרבה מזמנם ללימוד תורה, וישבו בבית-המדרש הגדול גם זקנים וצעירים, שלא נמנו עם החסידים.
בשדלץ התקיימה גם ישיבה גדולה, שכבר דובר בה בפרקים קודמים. הרבה צעירים מעיירות רחוקות באו לחבוש את ספסליה, ובני העיר היו מספקים להם את מגוריהם ואת מזונם לפי "ימים": כל בעל-בית קיבל עליו ליום אחד בשבוע את כלכלתו של בן ישיבה, למען יוכל הצעיר להסיר כל דאגת פרנסה מלבו ולייחד את כל עתותיו ללימוד תורה.
עם משרתי הציבור בקהילת שדלץ נמנו כמובן שוחטים, חזנים ושמשים. החסיד רבי חיים שוחט נודע כראש השוחטים בעיר. בסוף ימיו מסר זה את השחיטה לבנו, רבי שמעון שוחט. עוד עסקו בשחיטה בשדלץ רבי יצחק מאיר ורבי זלמן שולט.
בין החזנים זוכר הנני את החזן מבריסק, בעל זקן מגודל וצילינדר תמיד לראשו, אשר לא הניח לשום שמחה לעבור בלעדיו. בכל ברית-מילה, בר-מצווה, או חתונה עשה "מי שבירך" וקיבל את שכרו. אחריו זכורים לי יעקיל רובנר, רבי יוסף פסובסקי והחזן זופוביץ – השניים האחרונים זכו לעלות לארץ-ישראל.
דמות מיוחדת במינה היתה זו של השמש רבי אייזיק, או: אייזלה השמש, גדול בתורה וביראת שמים, שנודע כשמש בית-דין. מפי סבא ר' ישראל סיני זיידנצייג שמעתי, כי בימי הגזירה על גזיזת הפיאות ושינוי הלבוש ברוסיה, ורבי אייזלה עודנו צעיר לימים והוא מחובשי בית-המדרש, לבושו כשל כל בחור דתי ופאותיו ארוכות, והנה לקראתו שוטר רוסי. הוא תפס את רבי אייזלה ובהינף יד עלה כורת על פאותיו. רבי אייזלה בכה כתינוק: כי איך יראה את פניו לפני קהל מכריו, ומראהו מראה גוי? השוטר נהנה וצחק לבכייה זו. קם רבי אייזלה, וליקט מהקרקע את פיאותיו הגזוזות, לקח אותן בידו וברח. בטרם שב לביתו הדביק רבי אייזלה את הפיאות בדבק לשני צדי כובעו, וכך לא הכיר שום אדם שפאותיו גזוזות. לאחר ימים פגש בו אותו שוטר והתפלא למראה עיניו: היתכן, כי לאייזלה זה צמחו שוב פיאות ארוכות? עמד השוטר לתפסו ביד, והנה מוריד אייזלה את כובעו יחד עם הפיאות, וחיוך של לגלוג על פניו. וכך לא הכיר אף אחד באייזלה שבלי פיאות הוא ורק כשהיה יושב בבית-המדרש ומעיין בלימודו, וכובעו נשמט לצד ימין או לצד שמאל היתה נשמטת לו פיאה אחת לצד פניו, ופיאה אחת לאחוריו…
שמש אחר, שהביא כבוד למקצועו, היה רבי הרשל. בעל נפש עדינה, שהיה תמיד מהודר בחיצוניותו כאחד העשירים. כאשר היה יהודי עשיר משיא את בתו, היה עורך שולחן מלא כל טוב, ומגישים מיוחדים או שמשי העיר, הגישו את הכיבוד למזומנים. גם השמשים היו אז אוכלים ונהנים מהסעודה, בגלוי או סתר. הם הביאו בכיסיהם מנות לבני משפחתם.
מכל סעודה פרנסו את ביתם למשך שבוע שלם. לא כן הרשל השמש. הוא הנהיג עצמו לאכול את ארוחתו בביתו בטרם יצא לשרת בקהל, ואף פעם לא טעם וגם לא לקח בשביל משפחתו, אפילו ביקשהו המחותנים לעשות כן. מה פלא איפוא, שבבואו למשתה היו בעלי השמחה נוהגים למסור לו את מפתח הארון או החדר שבו החזיקו את המצרכים, ואם נזקקו לדבר-מה – נתנו בו את אמונם המלא ופנו רק אליו.