אחרי הפוגרום הנורא, שעשו הרוסים בשנת 1905 ביהודי שדלץ, עזבו את העיר רבים מבניה. היו שעקרו למחוזות אחרים, והיו שיצאו את פולין ושמו פניהם לארצות-הברית, קנדה וגם לדרום אפריקה. בין אלה היה מרדכי רוזנבך, אשר הקים מפעל משגשג לטבק בדורבן אשר בדרום אפריקה, ותרם כספים רבים לאוניברסיטה העברית בירושלים ולישיבות בארץ-ישראל.
עלייתם של בני שדלץ לארץ-ישראל החלה שנים רבות לפני הציונות ה"רשמית" של סוף המאה ה-19. מכול מקום, בין העולים בני דורי היה הגבאי של חסידי סקרנייביץ' רבי ישראל יוסף. הוא נסע ארצה ושב אחרי שנה ואיתו ציציות מראשית הגז, וגם צרורות של אזוב ארץ-ישראלי לחלוקה בקרב מכריו. הציציות והאזוב שימשו לברכה על הבשמים במוצאי שבת. בסופו של דבר הוא שב ועלה ארצה. כמוהו רבי לייבלה, בעל בית-החרושת לסוד, שהשתוקק כל ימיו לעלות לארץ-ישראל ולהקים שם מפעל דומה. בימי המנדט הבריטי הוא קיבל רשיון עלייה, מכר את בית-החרושת שלו בשדלץ ועלה ארצה. את שארית ימיו בילה במושב זקנים בירושלים.
גם רבי קדיש גולדשטיין חיסל את בית החרושת שלו בשדלץ, בטרם עזב את ביתו ועלה לארץ. ואילו רבי גדליהו גוטגלד, שבני ביתו, לא הסכימו לעלייתו ארצה, יצא ערב אחד כאילו "לסגור את תריסי הבית" – ועלה לארץ.
בין העולים גם רבי אברהם משה ויינברג, בן-אוריין, בעל מפעל לחומץ, שסבל הרבה בארץ-ישראל. שבץ לב אחזהו ומת אגב לימוד הגמרא, בבית חסידי גור בתל-אביב.
רביי דידיה ריינמן, חרדי שהיה מנהל פנקסים בבנקים, ומועמד לכהונת רב בשדלץ, לאחר מות הרב אנאליק מטיקטין, עלה לארץ-ישראל ומצא את מותו בתאונה בתל-אביב באייר תר"ץ – 1930. גם אביו, שכונה בעיר, רבי לייביש ידידיס, עלה ארצה ונפטר בירושלים כמה שנים לאחר מות בנו יחידו.
מבין חסידי רדזין בא לארץ משדלץ, באותה תקופה, גם רבי קלמן הובר, מלומד בעל מוניטין. הוא היה חלש וחולני, אך בבוא לארץ-ישראל התיישב בכפר חיטין של "המזרחי". בעת ביקורי במקום, התפלאתי לראותו בקיא ברזיה של עבודת האדמה וידוע כאחד מטובי האיכרים. כשהתפזרו אנשי חיטין מחמת חוסר מים, התיישב רבי הובר בפתח-תקווה ובשארית ימיו התפרנס מחנות מכולת.
בית אבי וסבא היה בית של תורה וחסידות. כבנו הבכור העניק לי אבא תורה ביד רחבה, יותר מכפי גילי. בן שנתיים וחצי הובילו אותי לחדר מעוטף בטלית. כבן חמש התחלתי ללמוד חומש ועשו לי סעודה. היה עלי לדרוש דרשה – חושבני שמאז נסתלקה ממני אימתא דציבורא, וכבן שש התחלתי ללמוד גמרא. בכל שנות ילדותי ונעורי נסעתי עם אבא מדי שנה, כמנהג החסידים, לרבי מסקרנייביץ בחג השבועות ובראש השנה עד לאחר יום הכיפורים. בן שתים עשרה כבר חידשתי בתורה. הרבה חידושי תורה פרי עטי נדפסו מאז בירחונים שונים בקהילות אירופה וגם ב"המאסף" בירושלים. לימים העליתי על הכתב, גם פרקים בחסידות, ואלה קובצו, כבר בארץ-ישראל בספרי "שמועות וראיה", "עולת החודש", ו"אמרות".
ואיך באתי לציונות?
הייתי אז כבן חמש או שש שנים. אבי נסע אל הרבי, ואני, עדיין צעיר מכדי לצאת עמו למסעותיו. הלכתי להתפלל עם דודי ישעיה זיידנצייג (בן-סיני), אחי אמא, בבית חסידי דגור בשדלץ. בין "שחרית ל"מוסף" עליתי לבית סבתא לטעום דבר מה. והנה בא דודי שהיה ציוני ותיק, ואתו חברו, לייבשה כהנא, ושניהם החלו לשיר משירי ציון באידיש ובעברית. המנגינות והמלים שבו את לבי. זכרוני. כי שוב לא יכולתי לטעום דבר והקשבתי לשירה מוקסם כולי. מאז חלמתי על ציון וראיתי בחלום ובהקיץ. ברגע ששמעתי על יסוד "המזרחי" בוארשה – ארגנתי את סניף המזרחי בשדלץ.
כמסופר בפרקים קודמים, בימי שלון הצאר הרוסי לא הותרה בשדלץ, כמו ביתר ערי 
פולין, שום פעילות ציונית. כל ארגון היה אסור בהחלט, ואמנם לבד מאיסוף פרוטות לקרן הקיימת לישראל ולמכירת "שקל" ציוני, לא נעשה שום צעד בתחום הזה. רק עם הכיבוש הגרמני, בשנת 1915, הותרה הרצועה, ואז התחילו בפעולתן ההסתדרות הציונית בוארשה והסתדרות "המזרחי". כמי שנמנה על חוג "המזרחי". התחלתי אז לארגן צעירים תחת הדגל "צעירי-המזרחי". לימים, החל האמו"ר נחמיה מאלין, יהודי פיקח ומבין דבר, לפצור בי להקים סניף לתנועה בעיר, ואף הציע לי לפנות אל איש הציבור הנודע רבי אשר הרשל, שהיה גם בעלים של בנק, כי ישמש יושב-ראש הסניף. אני לא הסתפקתי בזאת, ואף שכרתי לשם כך את הולם התיאטרון ברחוב אוגרודובה והזמנתי לשם את הרב זלוטניק מגאמדין, לימים – הרב אבידע מירושלים, לבוא אלינו, להרצות על "המזרחי" ולעשות לה נפשות.
מטעם הממשלה הגרמנית של הקיסר וילהלם השני שימשו אז בפולין שני רבנים: הרב קרליבך והרב ד"ר פנחס כהן. שניהם שמו להם למטרה להקים ארגונים של חרדים, שישמשו תריס בפני רוח הציונות, אשר נשבה מארצות המערב וביחוד מאנגליה לאחר הצהרת בלפור. צעירים שהרעיון דיבר אל לבם, ייסדו אז את ארגון "תבונה", שנועד לכאורה ללימודי היהדות אבל רוח אנטי-ציונית נשבה בבירור בין שורותיו.
שני הרבנים הצליחו לקבץ בפולין גם אדמו"רים ורבנים רבים, שהקימו "שלומי אמוני ישראל", או "אגודת האורתודוקסים", ושינו אחר-כך את שמם ל"אגודת ישראל". אלה באו לחזק את היהדות הדתית ולבססה, מטרות חיוביות בפני עצמן, אך מטרתם העיקרית היתה פעילות אנטי-ציונית.
לאחר מפלת וילהלם, וזכיית פולין בעצמאות, קמה בהלה בשורות "תבונה". משנתה הציונית של "המזרחי" מצאה לה שם עכשיו אוזניים קשובות, ו"צעירי-המזרחי" הורידו מעל קירות האולם של "תבונה" את תמונותיהם של ד"ר כהן וקרליבך. הארגון כולו עבר רשמית
ל"צעירי המזרחי", וכך נעשתה ההסתדרות שלהם בשדלץ לכוח חזק חברתית ומדינית גם יחד.
שמעה של תנועת "המזרחי" בשדלץ הגיע לאוזני גם בארץ-ישראל. עליתי לארץ בשנת תרפ"ד עם בני משפחתי. מפי השמועה נודע לי, כי התנועה התרחבה והתפתחה, מספר חבריה הגיע למאות, והם ייסדו בית-ספר ותפסו עמדה בכירה במוסדותיהן של הקהילה ושל הרבנות. למרבה הצער והכאב נספו חברינו, יהודי שדלץ, ונכחדו בידי הצורר הנאצי. יהיו מלותי אלה יד-ושם לזכרם.