מי ימנה את השמחות, ובעיקר את החתונות בהן נוכחתי עם הורי. חתונה של הימים ההם, אינה דומה כלל ובעיקר לחתונה בזמננו. ראשית, רוב החתונות התקיימו בעקבות שידוכים שסוכמו בין הורי החתן והכלה, ומיעוטן כפי שנקרא בעקבות אהבה. בחור שהכיר בחורה, לא הייתה עבורו מושג של "חברה", אלא הם כונו מחזר או מחזרת. בשלב שבו הגיעו לידי החלטה שזהו זה, היו נערכים "תנאים" דהיינו מסיבת אירוסים. מסיבה כזו לפעמים דמתה לחתונה, אך בשלב זה נכתבו "התנאים", כלומר חוזה האירוסים, ונקבע פחות או יותר זמן החתונה.
במקרים יותר פשוטים, הטקס הקובע את האירוסין, היה שבירת צלחת על ידי שתי האימהות, דבר ששימש כעדות ששני בני הזוג תפוסים, מעתה ואילך ועד למועד החתונה הוא נקרא חתן והיא כבר הייתה כלה, למרות שטרם עמדה מתחת לחופה.
מי שידו לא השיגה כסף נדוניה או שלא הגיע לידי הסכם, קרה והתנאים בוטלו, ואוי לאותה הבושה. קרו מקרים שההליכה לחופה התעכבה, עד שלא שולשלו הסכומים, כפי שהובטחו בזמן עריכת ה"תנאים".
בדרך כלל הייתה החתונה נערכת בביתה של הכלה, או בבית קרוביה. כי זאת לדעת המצווה של הכנסת כלה הייתה מאוד מפותחת בקהילות היהודיות בפולין. קרובים קרובים וגם רחוקים עשו הכל בכדי לשמח חתן וכלה. כמו בכל קהילה גם אצלנו בשדלץ היה קיים מוסד בשם "הכנסת כלה.
ובכן כפי שכבר סיפרתי שהחתונה נערכה בביתה של הכלה. אז היכן היה החתן? וכאן עלי לספר שהנשים הלכו ישירות לבית הכלה. לעומת זאת הגברים התאספו בבית החתן שם נערכה חינגה מיוחדת ושם גם כתבו את הכתובה. בבוא הרגע המאושר, הגיעו לבית החתן כרכרות רתומות לסוסים (אם היה כסף בידי החתן) וכל הכבודה הוסעה לבית הכלה.
כאן כבר הייתה התזמורת של הכלייזמרים ואם הפרוטה לא הייתה חסרה, גם בדחן. אלה יחד השמיעו לחנים עממיים ובין זה לזה השמיע הבדחן דברי שבח לחתן ולכלה. הכלה כמובן ישבה על כיסא מלכות כשמסביבה ניצבות האימהות והאחיות ומתייפחות עם הכלה בבכי מר. למה בכתה הכלה? אחדים אמרו שהיא עוזבת את בית הוריה ובמיוחד את אמה יולדתה , ומתחילה בחיים חדשים. למעשה זה היה יום כיפור גם עבור הכלה וגם עבור החתן. ביום זה נהוג היה ששני בני הזוג צמים עד לאחר החופה.
החופה עצמה נערכה תחת כיפת השמיים. הזוג המאושר היה מוכנס לאחר החופה לחדר הייחוד. מנהג זה שהיה קיים מאז ומתמיד בא להוכיח מי היא כלתו. צריך להבין שהורים היו משיאים את בניהם למרות שאיש לא ראה את רעהו לפני כן. רק בזמן החופה, כשהחתן בא להשקות את זוגתו הטרייה ביין המקודש, יכול היה לראות את פרצופה האמיתי ולאחר מכן בחדר הייחוד. לזוג הצעיר היו מגישים "מרק זהב" ואפילו העניים שבעניים השתדלו ליצור רושם חיובי על כל באי הבית.
הריקודים הסלוניים כגון: וולס, וטנגו היו באופנה, אבל בשביל הדור המבוגר, ריקודי חסידים כגון שערעלה, או קארדיל היו חוק בעל יעבור. אם נימצא גם לץ בין האורחים או סתם אדם שידע לשמח מלבד הבדחן, הוא היה עולה על שולחן ורוקד את ריקוד הקוזאצ'וק.
החתונה לא הסתיימה בטרם הוצגו והוקראו פריטי המתנות שניתנו על ידי קרובים וידידים. המושג צ'ק (המחאה כספית) לא היה ידוע כלל. בדרך כלל נתרמו או ניתנו דברים נחוצים למשק הבית ובאידיש כונו מתנות אלה "דרושיקע שענק" (מתנות נחוצות)
אם מישהו מעלה על דעתו שעם תום החופה או ההילולא, נסתיימו חגיגות הנישואין, אינו אלא טועה. חתונה הייתה חייבת להימשך שבעה ימים תמימים. כפי שידוע, מקריאים מתחת לחופה את "שבע הברכות", אז פירושו של שבע הברכות היה להמשיך את חגיגות הנישואין שבעה ימים. הכלה הייתה עדיין כלה וכלפי החתן היו משמיעים את הקריאה "חתן דומה למלך".
בתקופת "שבע הברכות" היו מתקבצים כל המוזמנים בביתו של אחד הקרובים ושתו בירה מהחבית, אכלו כל מיני תקרובת שבני המשפחה הכינו לכבודם, סופרו סיפורים והלצות על חשבון הזוג הצעיר וזמירות הושרו לרוב. הברכות המקובלות היו אחרי "מזל טוב" שזכה במהירה ובבוא העת לחגוג את הברית. מי בכלל הזכיר בת? הרי כל יהודי רצה ראשית כל שייוולד לו בן זכר שיהווה עבורו קדיש.
++++
אחטא אם לא אוסיף כאן, כמה מנהגים ואירועים שהיו מתרחשים במהלך החתונה.
קודם כל האווירה שררה סביב הכס של הכלה. דמעות נשפכו כמים. ואם להוסיף את יללת הכינור ודברי ההברה של הבדחן, הרי יכולת לחשוב שנקלעת חס ושלום לאירוע טראגי.
החתן כמנהג היה לבוש ברוב פאר, אך על מנת לתת צביון לאירוע שהיווה שינוי משמעותי בחייו, ולראות לכל דכפין את ניקיון כפיו, היו מלבישים אותו ב"קיטל" לבן כמנהג החזנים או בעלי התפילה בימים הנוראים.
מה ראו בטקס הקדוש של נשיאת אשה את יום הדין. על זה יאמר "עולם כמנהגו נוהג".
החתן היה הראשון שהובל לחופה כשמצדיו ניצבים האבות המאושרים כלומר: המחותנים, ואם לא היו כאלה קרובי משפחה של החתן והכלה. ההובלה של הכלה לחופה, קדם קודם כל טקס "כיסוי הכלה" הליווי של האימהות כשנרות דולקים בידיהם וחבורה של נשים קרובות וידידות בוכות הוסיפה נופך מסוים. לאירוע הזה.
ריקוד המצווה היה משהו יוצא דופן. כל אם רצתה להוכיח שביתה שמרה על בתוליה עד ליל הכלולות. ריקוד עם הסדין המוכתם בדם הבתולין היה משהו כמו לקוח מן האגדה.
בחתונות של גבירים ובעלי יכולת היו מופיעים עניים וסתם בטלנים כדי לזכות לפחות בשירים דמות ידועה בכל שמחה כזאת היה מודעינו "יאנטל פאנץ" . כילד סופר לי שהוא בולע ילדים ואני פחדתי ממנו פחד מוות.
דמות ססגונית או שזו רק הייתה אגדה היה "מאטקע אויף איין ברייט" (מרדכי הרוקד על קרש אחד). כידוע הרצפות היו עשויות קרשים ומוטקה זה התמיד לרקוד רק על קרש אחד וזו הייתה פרנסתו היחידה.