יחזקאל פילון (פינקלמן) ומשפחתו
יחזקאל פילון (פינקלמן) נולד בשנת 1937 לחנה ויוסף בעיירה שדלץ שבפולין.הוא היה בן יחיד להוריו. במשפחה הקרובה של האב יוסף,היו שבעה אחים ואחיות, יוסף נמנה על חסידי רדז'ין, למד ב"חדר" ובישיבה תורנית והקפיד על קיום מצוות והלכות הדת,עד קצהו של יוד.
לפרנסתו עבד יוסף כפועל יצור והשתכר רק בדוחק. בשנות עבודתו באולמות היצור, התחזקה הכרתו המעמדית. הוא רכש השקפת עולם סוציאליסטית וזנח את הדת.השכלתו נבעה מקריאה רבה מכל הבא ליד הוא היה אוטודידקט.
הבן יחזקאל נולד כבר לבית, שהיה בעל צביון חילוני.
היום זוכר יחזקאל משדלץ, רק רסיסי תמונות.עבר כל כך הרבה זמן והוא היה רק בן שנתיים. הוא זוכר למשל את הסביבה הירוקה על יד בית הוריו ואת אגם הברבורים, לשם הלך עם הוריו להשליך פירורי לחם לברבורים. כאשר הגיע לביקור בעיר מולדתו שדלץ, בשנת 2003, לאחר למעלה מ- 60 שנה, הלך דבר ראשון לאגם ושם היו ה ברבורים, אבל אחרים. הוא ביקש קצת לחם, מאשה זקנה שעמדה לידו והשליך למים פירורים לזכר הימים ההם והרגיש שסגר מעגל חיים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1 לספטמבר 1939, ברח האב יוסף לבדו מזרחה לאזורים שנשלטו בידי כוחות הצבא האדום, משאיר את האם חנה, שלא יכלה ללכת רגלית ויחזקאל הפעוט במסתור, אצל ידיד פולני בכפר הסמוך לשדלץ.
חיל האויר הגרמני הפציץ את שדלץ, ירה באוכלוסיה אזרחית ותקף שיירות פליטים,שנמלטו למחוזות הכפר. הצבא הגרמני בא במשאיות ורכב משוריין ושלט בעיר מספר שבועות, שלאחריהם, על פי הסכם שרי החוץ של ברית המועצות וגרמניה, מולוטוב וריבנטרופ,פינה את השטח, לצבא האדום, שנכנס לעיר במקומו.
היהודים קיבלו את המשאיות והטנקים הסובייטים, בפרחים ובתשואות. הרבנים ברכו "שהחיינו", הייתה תחושה של אופוריה, כאילו הגיע המשיח.
עם הצבא האדום חזר לשדלץ גם האב יוסף פינקלמן אולם שוב חלו חילופי שלטון. היה הסכם סודי בין גרמניה וברית המועצות שחילק את פולין לשני אזורי חסות. הסובייטים ארזו ונערכו לסגת בהתאם להסכם והגרמנים חיכו להיכנס לעיר. קציני צבא סובייטים ממוצא יהודי הזהירו את האוכלוסייה מפני מה שצפוי תחת שלטון נאצי והעמידו רכבות לרשות כל האזרחים היהודים והפולנים, שרצו להתפנות ולסגת אתם מזרחה.
האב, יוסף פינקלמן, אוהד הסובייטים, היה נחוש בדעתו לברוח עם הצבא האדום. בני משפחה האחרים היססו. הם היו יהודים דתיים והקומוניסטים חסרי האלוהים, נחשבו בעיניהם גרועים מהגרמנים.
יוסף הסביר,התחנן וניסה לשכנע את הוריו ודודיו לברוח, אולם ללא הצלחה. הם נשארו מרצונם בשדלץ, בטוחים שהכל יהיה בסדר. הגרמנים ככלות הכל היו עם נאור ,בעל עבר תרבותי עשיר. היטלר לדעתם דיבר ונאם רק לצרכי תעמולה והפחדה.
עד שנת 1941, כאשר יחזקאל הפעוט והוריו התגוררו בשטח הסובייטי, בעיר פולוצק, באזור שנכלל היום במדינה העצמאית בלארוס, עדיין התקיימה חליפת מכתבים שוטפת, עם המשפחה, משני צידי הגבול, המכתבים שיקפו את השתלשלות הכיבוש הנאצי בשדלץ, עליית מפלס האימה, מצוקת הקיום ואבדן הדרגתי של התקווה, "צדקת בכל מה שאמרת" כתבו בני המשפחה לאביו של יחזקאל "היינו צריכים לברוח איתכם, לברית המועצות. עכשיו כבר מאוחר מדי….."
יוסף פינקלמן החליט לקשור את גורלו בגורל ברית המועצות אותה העריך מאוד. הסוביטים דרשו מהפליטים הפולנים שמצאו אצלם מקלט, לקבל אזרחות רוסית והוא מסר מתוך הכרה ורצון את דרכונו הפולני וקיבל תמורתו דרכון סוביטי. באותה עת פרסמו השלטונות הסובייטים הוראה, לפיה נדרשו הפליטים להחליף את דרכונם הפולני בדרכון סובייטי. הרוב חששו מהחלפת האזרחות שעלולה היתה לדעתם, למנוע מהם לאחר המלחמה, לחזור לביתם בפולין.
יוסף, אביו של יחזקאל הסכים.
לאחר מעשה הסתבר שבאותיות הקטנות של הדרכון, בסעיף 38, היה כתוב, שמחליפי הדרכונים המאוכזבים לא תהיה אזרחות סובייטית מלאה ואת הנעשה כמובן, אי אפשר היה להשיב.
כל עשרות אלפי הפליטים היהודים האחרים שסירבו לוותר על אזרחותם הפולנית, הועלו באישון לילה על רכבות והוסעו לגלות בסיביר.
בין השנים 1939-41 שהו רובם ב"גולאגים", בעבודות פרך, בהשגחת משטרת הביטחון הנ.ק.ו.ד. אלפים רבים מתו בשנים אלו,בקרח וביערות וזכרם אבד.
בעיר פולוצק, כפי שזוכר יחזקאל היום, הוא הלך לגן ילדים של משטרת הבטחון הסובייטית, הנ.ק.ו.ד. האב יוסף מצא עבודה במחסן מזון ממשלתי.
בפולוצק נודע להורים שביום שהשתלטו הנאצים על שדלץ, הסתתרו בבית הכנסת העתיק מאות מיהודי העיר והסביבה. חילי ס.ס. ושוטרים פולניים מיהרו והגיפו את כל פתחיו של המקום הקדוש בלוחות עץ שחוזקו במסמרים. שומרים עם כלי נשק אוטומטים הוצבו מבחוץ בשרשרת. על הבניין הותזו פחי חומר דלק והוצתה אש. הבית עלה מיד בלהבות. הכלואים זעקו "שמע ישראל" נשים צרחו ותינוקות בכו בבכי קורע לב. הגויים עמדו ברחובות יחד עם הנאצים, צפו במחזה ללא תגובה, עד שכלתה האש ונותרו רק ערמות של גוויות מפוחמות בין תמרות העשן.
באותו יום דמים הציתו הנאצים גם את בית המדרש העירוני,שריד היסטורי מהמאה ה- 19 וכן בית המדרש של הרב צבי ישראל גרינברג שנבנה בשנת 1797. בשנת 1941 נקטעה ההתכתבות עם שדלץ וכל ידיעה לא התקבלה יותר מהמשפחה בצד הגרמני של הגבול.
בתאריך ה- 22 ליוני 1941 הפרה גרמניה באופן חד צדדי את הסכם שרי החוץ מולוטוב וריבנטרופ ופלשה לשטחי ברית המועצות. העיר פולוצק הופגזה קשות.השריון הגרמני נצפה מתקרב לעיר ומשפחת פינקלמן ארזה בחיפזון מעט חפצים. רוב הרכוש נשאר מאחור.הם עזבו עם עגלת מטען קטנה והצטרפו לטורי הפליטים שצעדו מזרחה לעומק בית המועצות.
חיל האוויר הגרמני פיזר פצצות ללא אבחנה ופגע בשטח עירוני ובטורי הפליטים האזרחיים חסרי ההגנה. עשרות נהרגו ונותרו מוטלים בדרך.
נתיב הבריחה נמשך כ-100 ק'מ, דרך שדות,יערות ודרכים משובשות, הפליטים השליכו באמצע המנוסה את רכושם וחפציהם האישיים כדי להקל על התנועה. פס רחב של מזוודות, תיקים, שמיכות פוך, בגדים, תמונות קיר ותמונות אישיות ועוד, סימן את הנתיב.
הרעב כפה עליהם לאכול פירות יער ועשבים ולשתות מי שלוליות מזוהמות.
יחזקאל זוכר שצעד לצידו של אביו. כשהתעייף טיפס ועלה על כתפיו, רכב למעלה והסתכל על הנוף. לרוב נרדם מעייפות וכאשר הקיץ משנתו היה מעורסל בזרועותיה של אמא.
בהגיעם לצומת רכבות בשם "נבל", שם התרכזו אלפים רבים של פליטים מכל המחוז, עלו בני משפחת פינקלמן תחת מטר בלתי פוסק של הפצצות אויר גרמניות, על רכבת ממתינה, שהפליגה עמוק לתוך רוסיה. הנסיעה נמשכה במשך ימים רבים.חשבון הזמן אבד לילד. לבסוף עצרו וירדו מהרכבת, באיזור נידח, שם גר לאום בשם "מאורייצים". על המפה נמצא המקום, כשמונה מאות ק"מ צפונית מזרחית ממוסקבה הבירה.
כל משפחת פינקלמן קיבלה מהשלטונות אכסניה בקולחוז מקומי. האם חנה החלה לעבוד כתופרת. יחזקאל הצעיר למד בבית ספר עממי רוסי.הילדים הרוסיים קיבלו אותו בסבר פנים יפות.זכור לו שאמא שהעניקה לו כל בוקר 2 כריכים, שיספקו לו לכל היום. הוא אכל כריך אחד בעצמו ואת השני חילק לשני הילדים שהפכו לחבריו הטובים.
יחזקאל למד שנתיים בכיתות הנמוכות ועדיין שולט גם היום בשפה הרוסית.
בחורף שנת 1941 גוייס האב יוסף לצבא האדום ונקרא לשרת את המדינה. הוא לחם כחיל רגלי תחת אש והשתתף בקרב הידוע על מוסקבה, בגזרת מוז'איסק, שבה נבלמה ונשברה בפעם הראשונה התקדמותם של הטנקים הגרמנים.מוסקבה ניצלה, אחרי שרוב תושביה כבר ברחו מפחד האויב. באמצע המלחמה, סופח יוסף פינקלמן לחטיבה פולנית, תחת פקוד פולני,בשורות הצבא האדום.הוא נמנה על חיילי קבוצת הארמיות הסוביטיות, ששחררו את אוסטריה וצכיה והשתתפו בכיבוש ברלין. הוא השתחרר מהצבא אחרי הניצחון הסופי על הנאצים וחזר לרפובליקת "מראיסקי" בשנת 1946.
יחזקאל היה כבר בן 8 ולא זיהה את אביו. לקח לו זמן להתרגל לאבא בדמותו הצבאית, גילם האב עבור הילד את תמצית הגיבור במלחמה. הילד היה נרגש וגאה מאוד.
בשנת 1946 הוענקה ליוסף פינקלמן, בשגרירות הפולנית במוסקבה, בנוכחות קהל ובקטס צבאי מלא ורב רושם, מדליית האומץ והגבורה הגבוהה ביותר של ממשלת פולין. VIRTUTI MILITARI
הטקס העלה בפעם הראשונה בפומבי, על נס את גבורתו היוצאת דופן במלחמה, כאשר התנדב לשכב בהאזנה על יד החפירות וביצורי הצבא הגרמני ולאסוף מודיעין.
בזכות שליטתו בשפת האידיש הדומה לגרמנית, האזין ויירט תשדורות אויב, פיענח אותן והעביר אותן למפקדיו. הידיעות שהשיג במעשיו ובהקרבתו היתה להם השפעה ישירה על ההצלחה הצבאית של יחידתו, באותו קטע של החזית.
פרשת גבורתו במלחמה של יוסף פינקלמן פורסמה אחר כך בביטאון הרשמי של הצבא הפולני, באותו זמן – zolniez polski
לאחר המלחמה, בעקבות הסכם בין הממשלות הפולנית והרוסית, הותר לאזרחי פולין לשעבר, שהמירו את אזרחותם בסובייטית, לשוב ולקבל את אזרחות הפולנית ולחזור לארץ מולדתם.
יחזקאל וההורים נסעו לפולניה והתיישבו בעיירה בוגושוב שבשלזיה העילית, בבתים נטושים של תושבים גרמנים שברחו ועברו לשטחית שבשליטת מזרח גרמניה.
עכשיו התהפך הגלגל. הגרמנים הפכו משליטים, לפליטים.
הגרמנים שנשארו באזור ולא הספיקו לפנות את בוגושוב מרצונם רוכזו לאחר מספר ימים, בכיכר מרכזית ומשם נשלחו בטרנספר בהמוניהם, עד האחרון, חזרה לאדמת גרמניה.
בחיפושים קדחתניים,דרך כל הסוכנויות לחיפוש קרובים,מודעות בעיתונים,ארגוני הצלב האדום והגוינט אחר בני משפחה וקרובים ששרדו בשואה –לא העלו הוריו של יחזקאל דבר, למעט בת דודה של יוסף ומשפחתה שניצלו.
הסתבר שרוב קהילת יהודי שדלץ ובתוכם משפחותיהם של ההורים יוסף וחנה, ניספו במחנה המוות טרבלינקה.
יחזקאל התחיל בלימודים בבית ספר פולני מקומי. אביו יוסף וחנה, עסקו בסחר מוצרי טקסטיל. המשפחה שהתה בבוגושוב כ- 4 שנים.
בשנת 1950 עלו יחזקאל והוריו מפולין, למדינת ישראל העצמאית. בארץ הם שוכנו במעברת באר יעקב והאב יוסף קיבל משרה,ברשות לרכוש נטוש, לימים חברת "עמידר".
יחזקאל שהיה עכשיו בן 14, סיים במעברה את בית הספר היסודי,השתתף בהוצאת עיתון ילדים וזכה בזכות מצוינות, למלגה ללימודים בגימנסיה הרצליה בתל-אביב.
ההורים קיבלו מהסוכנות בישוב יהוד בית חדש וסיוע להקמת יחידת דיור עם משק עזר חקלאי. אולם הנסיון לא עלה יפה והם עברו לתל-אביב.
יחזקאל שרת בצבא והשתתף במלחמת סיני, בחטיבה של אריק שרון. בשנים 1960-5 למד בטכניון בחיפה, בפקולטה לאדריכלות ובנין ערים. כחיל מילואים בצבא, השתתף במלחמת ששת הימים בה נפצע, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
בתור אדריכל יחזקאל השתתף בתכנון ופקוח על הקמת שכונת "אזורי חן" בתל אביב ובורסת היהלומים "מכבי" ברמת גן, פיקוח על הקמת בסיס של ח"א ברמון וכן מיזמי בניה רבים אחרים, ברחבי המדינה.
בשנת 1970 הכיר דרך ידידים את אשתו ירדנה , הם יצאו יחד 4 חודשים ונישאו. במשך השנים נולדו להם 3 ילדים: דניאל, חדוה ז"ל, ואודי. ירדנה ויחזקאל נהנים מנכדים, בשם עומר ויובל.
ההורים חנה ויוסף פינקלמן זכו לשיבה טובה בארץ, האב נפטר בשנת 1990 והאם בשנת 1999.
כיום עוסק יחזקאל בהוצאה לאור של זיכרונותיו של אביו, אותם תרגם לעברית מהשפה האידית.