יצחק כספי: שדלץ- עיר ואם בישראל

עדות זו ערוכה מתוך ספרו של יצחק כספי, מגילת פרעות שדלץ בשנת 1906.

על שנת היווסדה של שדלץ כיישוב, ועל מהותו של השם שדלץ שנועד לעיר זו – קיימות דעות וסברות שונות. לראשונה נזכרת שדלץ בשנת 1448 במסמך רשמי – בקודקס הדיפלומטי של פולין הקטנה – אכן, הפרטים הנקובים שם קלושים הם. יש לשער שהישוב התקיים שם עוד מלפני התאריך הזה, יתכן למן הרבע הראשון של המאה ה- XV.

תאריך מדויק של התיישבות יהודים בשדלץ – אין. אפשר שבאחד הפנקסים של חברות החסד שהתקיימו מלפני מאה וחמישים שנה: "ביקור חולים", "חברת-קדישא", "חברת-משניות" ו-"פרחי שושנים", שהכילו הרבה ידיעות היסטוריות ודמוגרפיות על חלקי הקהילה, נרשם פרט מן הפרטים, אולם הפנקסים אבדו מן העולם בשואת המלחמה האחרונה.

הדעה המקובלת היא כי  עד הרביעית האחרונה של המאה ה- 18, הייתה שדלץ לאחוזה כפרית פרטית של משפחת הנסיך אוגינסקי. גרו בה מספר יהודים . בין השנים 1770 – 1780, כונן הנסיך את העיר שדלץ. הקים בית עירייה לתפארת המכונה "ישן". באותו בנין הקציע גם חנויות בשביל חנוונים יהודים שבמקום. כן בנה בית-כנסת בשביל התושבים היהודים.

לא הרי שדלץ כהרי ערים אחרות, שהצטיינו בדברי-ימיהן העשירים והתוססים ושיצאו להן מוניטין של ערי למדנים מופלגים, רבנים מפורסמים, נדבנים, סופרים, אמנים ועסקנים, או כמקומות שצמחו בהן רעיונות מרכזיים, תנועות חברתיות וסוציאליות ,דוגמת וילנה, לובלין, וולוזין, וארשה ואודיסה.

אף על פי כן, קהילת שדלץ הייתה ערה וקשובה לכל מה שהתרחש בעולם היהודי וסביבה. אם כי לא יצא שמה למרחוק, הרי שימשה שדלץ אספקלריה נאמנה למלחמת התנועות השונות ביהדות במאות השנים האחרונות, בה התגוששו חסידים ומתנגדים, אדוקים ומשכילים, תנועות סוציאליות ולאומיות. קמו בה חברים נאמנים לתנועת "חיבת ציון", שתרמו מהונם לגאולת אדמת רחובות.

משדלץ יצאו צירים לוועידת קטוביץ. מיד לאחר היווסדה של ההסתדרות הציונית ע"י הרצל התאגדו בה ציונים מדיניים. חלק מתושביה היהודים היגרו לאמריקה בהשפעת "עם-עולם" וחלק נכבד נהר עם חלוצי העלייה השנייה לארץ החזון והתקומה הלאומית. כיום מונה ציבור יוצאי שדלץ בארץ ישראל כאלפיים נפש מבני הקהילה. בים ותיקים ובני ותיקים שהיכו שורש איתן במולדת וגם קידשו בדמם את גבורת ישראל במערכת הביטחון היישובי וכן נגד צורר העם והאנושות במלחמת העולם השנייה.

אין במסגרת זו מקום לסקירה מקיפה על תולדות הקיבוץ היהודי בשדלץ, אולם מן הראוי לציין כי משנת 1750, מאז פרוץ מלחמת החסידים והמתנגדים בשדלץ, חיו ופעלו בקהילה אישים בעלי קומה ששמותיהם משתלבים בעלילות מרתקות.

במשרדי הנוטריון בשדלץ נשמרה צוואה עתיקה כתובה בשפת-עבר בידי ר' חיים גרינברג עוד משנת 1790, וכן חוזה עברי ותרגום פולני בצדו, שנחתם בשנת 1812 בידי הרבי בונם מפשיסחא ושלשה יהודים אחרים. הרבי ר' בונם, שהיה בזמנו מיופה–כוח מצד היהודי יעקב אייזנברג, כפי נראה בעל הזיכיון לגביית מס מבשר כשר בשדלץ, להחזיק בזיכיון זה – הוא וויתר על זכותו זו לטובת שלושה יהודים אחרים.

יהודי שדלץ מילאו תפקיד נכבד במרד הפולני בנובמבר שנת 1830. בקרבתה ניטשה המערכה ההיסטורית – הקרב ליד חורשת איגאן. בסמוך לה נפל חלל בשנת 1809 הקולונל היהודי ברק יוסילביץ, שלחם בראש גדוד חיילות קושצ'יושקו נגד הצבא האוסטרי. בנו של הקולונל יוסף, חיבר בקרבתה, בשנת המרד, את הכרוז הידוע, שקרא את היהודים להילחם שכם אחד עם הפולנים למען פולין מאוחדת וחופשית.

בתקופה מאוחרת יותר הופיעו על הזירה הציבורית היהודית טיפוסים מטיפוסים שונים. מכאן עלה ב-ג' מרחשוון תס"א ר' יהודה החסיד עם בני סיעתו, קהל עם-רב (כחמש מאות נספו בדרך), לירושלים וקנה בה אחוזת  קרקע, המקום הוא שעליו מתנוסס בית הכנסת של החורבה הנקראת חורבת ר' יהודה החסיד.

מבין האישים ילידי שדלץ או שפעלו בה, אשר היקף פעולתם חרג למרחקים ורשמיהם בולטים, הן בשדה המנהיגות הרוחנית, היצירה הספרותית, הציבורית הלאומית והתנועה החלוצית יצוינו כאן דמויות אלה:

בשורה הראשונה הרבנים: ר' מאניס המגיד מאוסטרוב ששימש דרשן העיר עד שנת פטירתו (תקצ"ה), חי חיי דלות ואת הגרעון בתקציבו איזן בצום. עיתים ישב בתענית ממוצאי שבת עד לערב שבת, חיבר ספר חידושים על התורה והניחו בידי נכדו ר' אשר גדליהו גולדברג, בר מידות ויפה-רוח אף הוא. אולם לא כסבו – ר' מאניס הדרשן, המתנגד החריף, היה הנכד ר' אשר גדליהו, מחסידי סקרניביץ הנלהבים.

דומה לו, לר' מאניס הדרשן בשיעור קומתו, היה ר' משה הירש וינגרטן, מחבר ספר דרוש והגהות על ש"ס וארבעה שולחן-ערוך, שנשארו בכתובים והיו לאחר זמן למאכל אש באחת הדליקות ששדלץ נתברכה בהן. מחוץ לספר  אחד ,"מר"ם צבי" שזכה לראות אור. למרות היותו מתנגד, ידוע היה בקי בספרי הקבלה.

לאחר הסתלקותו של ר' הירש ישב על כיסא הרבנות בשדלץ ר' אליעזר מפיוטרוקוב, שפעל הרבה בארגון חיי החברה בעיר, בעיקר לאחר תקופת "החוטפים" (הקנטוניסטים").

לוחם בלתי נרתע לצד המתנגדים היה ר' ישראלקלה', שמוניטין יצא לו כתלמיד חכם. לובש היה 'קפוטה' של קלף, מתוך שעסק בגירוש דיבוקים, במתן סגולות ובכתיבת קמיעות, היה נוהג לחתוך חתיכות חתיכות מקלף בגדו ועליהן כתב קמיעות.

משך 18 שנה ישב על כסא הרבנות בשדלץ ר' דב בר אנוליק מטיקטין, אישיות מזהירה ורועה רוחני הראוי לשמו. מסור כאב לעדתו. בימי הפוגרום נשא ונתן עם רשות רשע, מתוך עמידת כבוד גאה וסכנות נפשו.

כבראי-עקום תיראה שדלץ בפולקלור היהודי הרשום (נח פרילוצקי, זאמעלביכער פאר יודישען פאלקלאר, פילאלאגיע און קולטור געשיכטע, 1-טער באנד, נייער פארלאג, וורשע 1912). הלא כה יגידו עליה: שדלץ = שד-לץ, אנשיה: קמצנים, גנבים, נושכי-נשך, זוללים ועל הכל שדלץ היא ניצוץ מאישה של הגיהינום.

אכן, הפולקלור האמיתי המשקף את הווייתם וחווייתם של יהודי שדלץ נשמר בסיפורי-עם שנמסרו מפי אב לבנו וסבא לנכדו, ואשר נושאן העיקרי הוא מלחמת החסידים והמתנגדים שהייתה הנטושה משך 150 שנה. להלן באים אילו סיפורים על בעלי נסים ועושי-מופתים, רבנים וכד'.

על ר' מאניס המגיד שנחשב בעיני העם כחוזה, מסופר:

מעשה בנערה שנתארסה לאיש וחלתה במחלת הטיפוס. כשמלאך המוות דפק על דלתה הלכו לר' מאניס לבקש שירעיש עולמות ויעתיר להעברת רוע הגזרה. ר' מאניס חשב רגע קט והשיב: הנערה תקום מחוליה, אך לא תאריך ימים. כך הווה.

בשם החוזה מלובלין ספרו, כי הוא גזר על ר' מאניס שרוחו קדשו יהא גלוי ולא יוכל להצניעו.

ר' מאניס היה ידוע בקנאותו המתנגדית. אף על פי כן העריצוהו החסידים וחיבבוהו. שמו הגיע אף לר' מנדלי מקוצק. פעם בדרכו מקוצק לוארשה סר ר' מנדלי לבית המדרש להתוודע למתנגד התלמיד החכם. ר' מאניס היה שקוע בלימודיו ולא הבחין באורח, שעזב בינתיים את בית-המדרש. אז אמר המגיד: כאן היה עמוד-אש. כשהנוכחים אמרו לו על האורח, רץ ר' מאניס מספר ויורסטים ברגל עד שהשיג את העגלה ובירך את ר' מנדלי בברכת שלום עליכם.

סיפור היה שגור בפני העיר על ר' משה הירש ויינגרטן, שקודם לכן שימש רב בעיירה סמוכה, בסוקולוב-פודלסק:

מעשה במלשין שהסגיר בידי הרשות אברכים יהודים בימי  "החוטפים" – (קאנטוניסטים), הרב דאמתא הזהיר במלשין שיחדול בו  ממעשיו. האחרון לא שעה לדברי האזהרה, פתאום חלה המלשין בשיתוק גופו, אברים אברים. בעיירה התלחשו כי מאז חלה המלשין נעלם הרב ועקבותיו לא נודעו. לימים נתגלה ברבים כי רב משה הירש עסק בסתר ביצירת גולם מחומר. וככל שצורת הגולם הלכה וגדלה, כן גברה מחלתו של אותו מנוול. המלשין ראה בכך ידו של הרב בדבר והתלונן עליו בפני הרשות. ר' משה הירש נאלץ לעזוב את סוקולוב והגיע לכסא הרבנות בשדלץ.

ועוד דמות בגלריית הדמויות: ר' ישראלקלה המגיד, שהגיע לשדלץ בשנת תר"ח, שמוניטין יצא לו כמתנגד חריף. כשחסידים חמדו בו לצון, הזמינוהו פעם לבית חסידים למען יגרש רוח "דיבוק" מאחד הבחורים, שנכנס בו, כביכול. "בעל-המופת" הגיע למקום והחל עוסק בכל מיני סגולות, צייר עיגול בגיר ונטל לולב ואתרוג ביד ונענו לארבע רוחות השמים וכדומה. אך הדיבוק לא נע ולא זע ולא עוזב את הבחור. ר' ישראל'קה'לה ציווה להביא חבית עם מים וגזר על "הדיבוק" לקפוץ המיימה. אך ה"הדיבוק" לא נשמע לו גם הפעם. עמדו החסידים תפסו את "בעל המופת" והשליכוהו המיימה.

החסידים לא חדלו ממעשי הרדיפות והציקו לו עד מוות, עד שבהושענא רבה תרי'א נטש את העיר.

ומסיפורים על אנשי רוח שערכם פולקלורי ואמיתותם מפוקפקת לשורת אנשי מעשה.

ר' יצחק אייזיק (רפופורט) טשרנוברודה, הנחשב לחובב ציון הראשון דמתא, הוא שהריץ תזכיר להשר הידוע ר' משה מונטיפיורי, שבהשפעתו רכש השר את אדמת השכונה "אהל משה ויהודית" בירושלים. 

במרוצת השנים עלו על במת העסקנים הציבורית בשדלץ חבורת אנשי מעשה, סופרים, ציונים וסוציאליסטים, מהפכנים וחלוצים מגשימים.

בשדלץ חי ופעל איש האשכולות בעל דמות פטריאכאלית-יהודית ומשכיל, חניך התרבות הכללית ר' יצחק נחום ויינטרוב, תלמידם הנאמן של ר' שמואל מוהליבר והרב יצחק וייסנבוים. איש ששירת באמונה כל ימי חייו את הרעיון הציוני. חתנו מ.מ. לנדוי, יליד ברסט-ליטבסק, בעל שאר נפש למופת, ציוני נאמן, שכל ימי חייו ועד למותו בשנת 1918, התמסר להחדרת הרעיון הציוני בין יהודי שדלץ, הוא היה בין מייסדי הספרייה הציונית שנתמזגה במרוץ השנים עם הספרייה של "הזמיר".

עסקן ציוני, נדבן ותורם רחב-לב ועם זה עתיר נכסים היה ר' אשר אורז'ל. עסקן במחנה הדתי-שמרני היה ר' ישראל גוטגלד. שניהם נספו ברעב ובמצוקת השואה הנאצית.

כאן נולד המשורר מרדכי טמקין. הסופר יואל מסטבוים בילה בה את שנות נעוריו. אחיו של הסופר –יודל– אחד מגיבורי תקופת "האביב" המהפכני, נידון בשדלץ לגירוש ונשלח לארץ גזרה, לסיביר ושם נפח נשמתו. א. מ. הרטגלס העסקן הציוני רב הזכויות ולוחמה הגא של יהדות פולין מצא בשדלץ את ראשית שדה פעולתו הפורה למען הציונות. כאן צמחו טיפוסי משכילים כקלמן גליצקי, המורה גורביטש שהיה אחר כך למנהל גימנסיה עברית בוילנה.

ר' יצחק מוכר ספרים בעל "חנוכת החשמונאים", "אם למקרא ולמסורת", "פך השמן", "משלי אבות", "מטעמים", "והיה משנה", "בינת נבונים", "מטעמים החדש", "שבחי כנסת ישראל"  ו"סוכת שלום".

האחים משה ואברהם גילברט, האחרון היה המייסד של "אגודת אחים", בראשית המאה הנוכחית. אגודה שפעלה הרבה בשטח התרבותי והחברתי בשדלץ, איש כשרוני בשדה הספרות והדרמה, הוא היה הראשון שהניח אבן יסוד לכתב- עת מקומי, שעדלעצער ווארט, ו"שעדלעצער לעבען" וכן הוציא מאסף סיפורים ושירים. יעקב טננבוים, פליטוניסטן ובעל עט שנון, פרסם מאות פיליטונים בעיתונות המקומית ובכתבי-עט שונים בוארשה. כתב מספר מחזות והציגן על הבמה. בין השאר את "השלד".

לימים נתגבשה מן משמרת חדשה. המעירה של סופרים. יצוינו: י. גולדברג פרסם שירים פליטונים ודברי זכרונות. י.פ. גרינברג פייטן ופרוזאיקן, ספריו באידיש: "משדה הקרב", "פרחים", ו"חלומות", י.ח. אייזנברג כתב מאמרי פובליציסטיקה, מסות, שירים וחיבר דרמה תנכית על הורדוס ומרים.

דגול ומסור בכל אש לבו לתרבות העברית היה לוי גוטגולד, שמו קשור בכל מפעלי הציונות והתרבות שנוצרו בשדלץ וסביבתה, בעשרים השנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. תכונותיו: לוחם ציוני לוהט, עברי קנאי, פובליציסטן שנון ובעל סגנון עצמאי, מעורה במקורות הלשון ומכמני רוחה.

אשר ליברנט – עורך של "השדלעצער וואכענבלאט" בפועל, בין מייסדי הספרייה הציבורית הגדולה ליד חברת "יידישע קונסט" מייסד חברת "דוברי-שפת-עבר" במקום, פעיל בשדלץ מטעם הועד האודיסאי ל"חובבי-ציון". הוא נתן ידו לכל המוסדות הציונים והעבריים שקמו ושגשגו בשדלץ במרוצת השנים. ראוי הוא לתואר "חלוץ העיתונות היהודית בערי-השדה של פולין", שערכה וכוח השפעתה בחיי הציבור היהודי בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות – טרם הוערכה כראוי.

יפקדו גם דוד גרינפרב, חיבר ופרסם הרבה שירים ליריים וה. צינמון יליד קריניץ, אך היה פעיל בשדלץ בכמה שטחים, ובכללם הספרותי, כמחבר הדרמה 'חג היער' והרבה מאמרים בשאלת שיבת היהודים לחקלאות.

מאנשי החלוצים המגשימים, ממייסדי 'התאחדות' ו'הפועל הצעיר' חבר מערכת 'דבר'  היה קלמן (לברטובסקי) בר לב, שמעשה הגשמתו החלוצית שימש מופת חי לדור חלוצי וציוני שהלך בעקבותיו.

למחנה סופרי אידיש שהינו מרוחם לזרם המתנגד לציונות שייך דוד נימארק, לשעבר חבר מערכת "כאלקס-צייטונג' בורשה, וכיום מסופרי 'פארווערטס' בניו יורק.

מאיר שברצמן, מהמחנה האורתודוכסי, הקים לו במה בשדלץ שבועון "אונזער וועג', פירסם שירים, סיפורים באידיש ובעברית בהרבה עיתונים וכתבי-עת. לא מכבר הופיע מפרי-עטו שירים ליריים בעברית בהוצאה קנדית, מקום שהמחבר מכהן עתה בבהונות רבנות.

מגידולי תנועת הנוער החלוצית והעברית הוא הסופר הצעיר מרדכי עובדיה שבאחדים מסיפוריו ניתנה בבואת שדלץ בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה עד לשחרור פולין. בספרו 'מפי ביאליק' הצליח לרשום מעשה שאירע למשורר בתחנת הרכבת בשדלץ.

שלמה רוזן שהגיע ארצה עם סערת המלחמה  הוציא ספר 'מתוך המפולת' חוויות מראשית ימי הכיבוש  הנאצי בשדלץ.

ומשכבת הסופרים לעסקנים ציונים וחלוצים ותיקים-מגשימים: נטע הרפז, מנחם בן-הלל, אלתר בועז, יצחק גרשטנקורן ופ. פופובסקי, שעלו ארצה עם חלוצי העלייה השנייה, השלישית והאחרונות.  


שניים מבני עירנו, מורה ותלמידו, שמם מתנוסס על לוח הכבוד של קרבנות הגבורה במולדת והם:

הלל (שברץ) שחורי, נפל על משמרת העבודה והמגן ברמת הכובש, בימי מאורעות הדמים בשנות תרצ'ו-תרצ'ט, לשעבר מורה בביה'ס 'תרבות'. מייסדו ומנהלו משך תקופה ממושכת של החוג העברי, ערך כתב-עת עברי לנוער בשם 'הברית'. 

אפרים ויימן, מאנשי סירת הכ"ג, שיצאו בשליחות קומנדו להכשרת פלישת הצבא הבריטי לסוריה בשנת 1941- ולא שבו.