לוי גוטגלד

חזקה עלי תביעת חברים להעלות כמה קוים לזכרו של לוי גוטגלד, חבר ורע, שלא זכה לראות בהגשמה ואשר נספה בגולה בידי הצר הצורר.

כשלושים וחמש שנים עברו מאש נפגשנו לראשונה. תקופה קצרה בלבד היינו בצוותא, ואחריה נפרדו דרכינו. אלא שתקופה זו מיוחדת במינה הייתה; גם כשלעצמה וגם בחיינו, ואותותיה לא נמחו.

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גירשו הרוסים את התושבים היהודים מבריסק דליטא, שהייתה עיר מבצר. קבוצת פליטים מבני בריסק נתגלגלה אז לפינסק, ומשנכבשה זו בידי הגרמנים הועברו לשדליץ אשר בפולין. בקבוצה זו היו גם כמה צעירים שנתפסו לציונות משחר ילדותם.

פגישתם של צעירים אלה עם קבוצת הנוער הציוני אשר בשדליץ הייתה כמעט פגישת שתי הקצוות, אולי דווקא משום כך נמשכו אלו לאלו. הבדלי-מוצא, הבדלי-סביבה, הבדלי מסורת – כולם נערמו יחד במקרה זה. בני בריסק דליטא באו מסביבה שכולה "מתנגדים", שחינוכם העברי מזיגה של חינוך בית-המדרש ושל הספרות העברית החדשה, וההשפעה החיצונית – של הספרות הרוסית הריאליסטית. מבחינה פוליטית-יהודית, עמדו בני קבוצה זו תחת השפעה ציונית-כללית, שהייתה חזקה בעיר מוצאם, עם נטיות ל"צעירי-ציון" שהתחילו אז בגישושיהם הראשונים הייתה כולה "חסידית", שחינוכם העברי – חינוך ה"שטיבל" החסידי, ובמידה שהייתה עליהם השפעה חיצונית, הרי הייתה זו השפעת הספרות הפולנית הרומנטית. מבחינה פוליטית-יהודית הייתה לשדליץ מסורת של נטייה לתנועת ה"בונד" ולאידישיזם.

והנה נפגשו שתי הקבוצות האלו בשעת הרת עולם, בשעת התנגשות עולמות והשקפות בפולין. עם הכיבוש הגרמני נפתחו לפני יהודי פולין אפשרויות של ארגון לגאלי לפעולה פוליטית. קמה "הסתדרות ציוני פולין" (אז עוד בלתי מחולקת ובלתי-מגודרת, שהשתתפו בה כל המפלגות הציוניות) מצד אחד, ותנועת "אגודת ישראל" שנתמכה במיוחד ע"י שלטונות הכיבוש (או ע"י יועציה לעניינים היהודיים, שהיו מאנשי האורתודוכסיה הקיצונית אשר בגרמניה) מצד אחד.

הקבוצה הממוזגת פיתחה פעולה קדחתנית: יסוד אגודה ציונית, קלוב ציוני, שעורי ערב – לעברית, ארגון בית-ספר ציוני, שעורי מדע למבוגרים, אספות והרצאות, הסתערות על מבצר ה"אידישיזם" – אגודת "הזמיר" – וניסיונות לכבשו לציונות ולעברית, השתתפות ערב בחיים הפוליטיים הכלליים מתוך אספקלריה ציונית וכו' וכו'. הרוח החיה בכל הפעולה הזו מבין קבוצת הנוער השדליצאית היה לוי גוטגלד.

הנה הוא עומד לפני עיני-רוחי כאשר ראיתיו לראשונה: קטן-קומה, שחרחר, בעל עיניים נוצצות, בעל שער מקורזל, לבוש קפוטה ארוכה וכובע חסידים קטן. משהתקרבנו והתחלנו בפעולה משותפת מצאתיו כולו תוסס ורותח, בלתי-נלאה, מלא יזמה ומרץ, מוכן לכל עבודה וער לכל רעיון על הפעולה חדשה. בעל נטיות ספרותיות וטעם אסתטי עדין. סגנון כתיבתו – מקורי, עם נטייה להפתעות לשוניות ורעיוניות.

בתקופת פגישתנו היה לוי גוטגלד נתון במיוחד להשפעתם של שני אישים ציוניים מקומיים קשישים יותר: המנוח מ. מ. לנדאו, ז"ל, ויבדל לחיים, הרטגלאס, החי אתנו כיום בארץ. לנדאו היה יהודי בר-אוריין, משכיל עברי ציוני, עם נטיות אחד-העמיות, עדין נפש ויפה-רוח ונרתע מפעולה פוליטית יום-יומית המחייבת חיכוכים והתנגשויות עם אנשים שונים. היה חולני ומת כעבור זמן קצר בדמי ימיו. הרטגלאס – כבר היה ידוע באותו הזמן, פובליציסטן ציוני חריף, אך ספוג כולו תרבות פולנית ועדיין לא ידע אז עברית ואף לא אידית. אפשרות פעולתו בין ההמון היהודי הייתה, אפוא, מוגבלת מאד. מלבד זאת, לרגל פעילותו הכללית ציבורית ובקשר להופעותיו בהזדמנויות שונות, היה חשוד בעיני השלטונות הכיבוש הגרמניים וראה את עצמו נאלץ להינזר מפעולה פוליטית ציונית. הצד השווה שבשניהם, שלא השתתפו באותו זמן בפעולה היום-יומית. אולם השפעתם על פעולתנו מאחורי הקלעים הייתה עצומה, וחלקם בעצה והדרכה היה רב מאד.

 

בזיכרוני עולות עשרות אפיזודות מפעולתו של לוי גוטגלד באותן השנים. אזכיר רק שתיים: האחת מתקופת הכיבוש הגרמני, והשנייה מהתקופה שלאחר מיגור הגרמנים ותקומת השלטון הפולני העצמאי.

הזכרתי לעיל את היועצים הגרמניים לענייני היהודים. באחד הימים הגיעו לשדליץ ד"ר קרליבץ וד"ר כהן וערכו אסיפה פומבית, בה ניהלו תעמולה ל"אגודת ישראל". אלא שלא ידעו להפריד בין תפקידם כאנשי ה"אגודה" ובין תפקידם הרשמי כיועצי השלטון. קבוצתנו, ולוי גוטגלד בראה, התייחסה אליהם כאל ב"כ הסתדרות פוליטית מתנגדת, ומשהפליגו בהתקפותיהם על הציונים, התחלנו להפריע להם בקריאות-בינים וכו'. משראו כי הקהל ברובו הוא נגדם, נזכרו בתפקידם הרשמי והזעיקו משטרה צבאית גרמנית. כתוצאה מכך, מצאנו את עצמנו, כעבור ימים אחדים, לפני חוקר צבאי גרמני כנאשמים בפגיעה בכבודם של ב"כ שלטונות הכיבוש. טענו מה שטענו, וכנראה שגם החוקר הגרמני עמד על המגוחך שבערבוב תחומים זה ויצאנו בשלום.

האפיזודה האחרת שייכת, כאמור, לתקופה השנייה. בבחירות לסיים הפולני הופיע בעיירה ביאלה שליד שדליץ כמועמד ציוני עוה"ד א. הרטגלאס (שהינו, אגב, יליד העיירה הזו) נגד מועמדותו של הסופר ה. ד. נומברג, מטעם מפלגת הפולקיסטים. קבוצת שדליץ הוזעקה לעזרת המועמד הציוני – גם לרגל קרבתה קרבת מקום למעשה וגם לרגל היות המועמד בן עירה. ושוב היה לוי גוטגלד הרוח החיה בפעולת התעמולה המוצלחת וארגונה. (כקוריוז מדרכי התעמולה, שהיו נהוגים אז, אעלה פרט אחד. הרטגלאס באיסטניסותו נמנע מלהופיע באספות לטובת עצמו. נח פרילוצקי, ראש הפולקיסטים, שהופיע באסיפה לטובת נומברג, השתמש בנימוק הבא: "התדעו, יהודים, מדוע לא הופיע מועמד הציונים בעצמו לפניכם? מפני שאינו יודע לדבר אליכם בשפתכם, כי אינו שולט באידית". בוויכוח שלאחר הנאום הזה ענתה אחת המתווכחות מצדנו (ד"ר אסתר מנגל ז"ל): – מר פרילוצקי סיפר לכם, כי מועמדנו אינו יודע לדבר אליכם אידית. בוודאי יעניין אתכם לדעת, כי מועמד הפולקיסטים לא יודע לדבר בסיים, כי אינו שולט בפולנית…".

כעבור זמן מה נפרדו דרכינו. יצאתי את שדליץ ועברתי לוורשה לעבודה במזכירות הועד המרכזי הציוני. המשכנו להיפגש בעבודה המשותפת בועידות וכו'. ב- 1920 יצאתי את פולין ללונדון, כציר לוועידה הציונית מטעם "צעירי ציון" – "הפועל הצעיר"; לא חזרתי עוד לפולין, וב-1921 עליתי ארצה.

במשך שנים עמדנו עוד בקשר מכתבים. בהיותי בלונדון הודיענו ל.ג. על עיתון ציוני באידית שהוא מוציא בשדליץ. ולבקשתו פרסמתי בעיתון זה מכתבים מלונדון. עם עלייתי לארץ נעשה קשר המכתבים שבינינו רפה יותר ויותר עד שנפסק לחלוטין.

על התקופה האחרונה בחיי ל.ג. אולי יספרו אחרים. אולם בטוחני, כי לו נשאל בעצמו על כך, היה מציין את התקופה, שניסיתי לתארה, כתקופת חייו החשובה ביותר והמעניינת ביותר.