בשדלץ, כמו בערים רבות אחרות בפולין, לא הייתה תעשייה. מעט הפועלים שעבדו בעיר התרכזו בעיקר במפעלי העור והתפירה, ובכל-זאת, הם מילאו תפקיד חשוב במאבקים המהפכניים של אזרחי פולין נגד הצאריזם. לעתים קרובות, נשאו מאבקים אלה אופי עממי, והאוכלוסייה כולה, בהנהגת מפלגות הפועלים באותה עת, יצאה לרחובות.
בשנת 1905 נהרג מפקד המשטרה של שדלץ מפצצה שהשליך עליו מתנקש, מעשה שעורר זעזוע עמוק בפולין כולה. מסע המעצרים וההגליות לא הצליח לשתק את ההתעוררות המהפכנית ואת המאבק המקצועי של הפועלים, שלחמו ללא הרף למען הטבות סוציאליות וזכויות פוליטיות.
התפנית בתנועת הפועלים בשדלץ חלה בשנת 1916, עם כיבושה של פולין על ידי הגרמנים. הפועלים היהודיים החלו להתארגן באופן גלוי ולגאלי סביב תנועות ה"בונד" ו"פועלי-ציון", שפעילותן בכל תחומי החיים הציבוריים והפוליטיים ידעה תנופה של ממש. עתה יכול היה הפועל היהודי להקים לעצמו מוסד חשוב, הוא "בית-הפועלים" ברחוב אוגרודובה. הבית רחב פעילות תרבותית רחבת היקף. כל מפלגה הביאה לכאן את אנשיה ואת מנהיגיה, ערכה אירועים, הרצאות וויכוחים, ערבי תרבות וספרות.
עם הקמת "בית-הפועלים" החלו להתגבש, מגמותיהן הפוליטיות של שתי המפלגות. המאבק הבין-מפלגתי העיקש התלהט, והוויכוחים שהתנהלו מדי לילה, לעתים אפילו באלימות, העמיקו עוד יותר את הקרע בין שני המחנות. משלא יכלו השניים לגור עוד תחת קורת גג אחת, פרש ה"בונד" מ"בית הפועלים" והקים לו "בית" משלו: "צוקונפט" – עתיד – ברחוב דלוגה.
תהליך הפילוג עבר גם על הנוער. שתי המפלגות, בפעולות הסברה ענפות ניסו כמובן להפעיל עליו את השפעתן, וכך תוך זמן קצר צמחו בעיר שתי תנועות נוער חזקות. שאימצו אל שורותיהם לא רק את בניהם של הפועלים, אלא אפילו ילדים מבתים "בעלי-בתים" אמידים של "צוקונפט", ה"בונד", של "פועלי-ציון", ו"בורוכוב". כל אחת קיבלה גיבוי מן המפלגה הבוגרת שלה, ושאבה ממנה כוח רוחני ואת האוריינטציה הפוליטית.
לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית, נמלטו הגרמנים בחיפזון מפולין. זו הכריזה על עצמאותה, והפ.פ.ס. – המפלגה הסוציאליסטית הפולנית – ופילסודסקי בראשה, נטלה את השלטון במדינה. הפועלים היהודיים בשדלץ ניצלו זאת מיד ומהרו להקים שורה של איגודים מקצועיים: לענפי העור, המחט, הסבלים, האופים ואחרים. כך השתפר באופן ניכר מצבם הכלכלי של הפועלים , וממילא – של האוכלוסייה כולה.
תעשיית העור הייתה מפותחת ביותר, כ-70% מן הפועלים היהודיים בשדלץ הועסקו בה. מהעיר יצאו משלוחים גדולים של נעליים לערים אחרות, ובמרוצת הזמן גם לאזור הקרסים שבמזרח פולין, בגבול עם רוסיה הלבנה ואוקראינה.
ענף המחט לעומת זאת, ייצר אך ורק למען הצריכה המקומית של תושבי העיר. רק מספר קטן של חייטים, שרמתם המקצועית הייתה נמוכה, מכרו את מרכולתם בירידים.
את האיגודים המקצועיים הנהיגו והנחו מפלגות הפועלים. ה"בונד" החזיק תחת חסותו והשפעתו את איגודי העור, האופים, הסבלים והספרים, ואילו "פועלי-ציון" שלטו בפועלי המחט. עם הזמן הלכו האיגודים הללו וצברו כוח של ממש. הם נאבקו למען חבריהם והצליחו לרשום לזכותם הישגים חשובים: משכורות גבוהות יותר, שבוע עבודה בן 46 שעות, וביטול העבודה בקבלנות ושעות נוספות ללא תמורה הוגנת. לכל איגוד מקצועי הייתה גם סקציה של נוער, שדאגה לאינטרסים של הפועלים הצעירים. הפרעה כלשהי לפעילותם באה מצד הפועלים העצמאיים, שעבדו בביתם. אלה לא הקפידו על שמונה שעות עבודה ביום ובכך שיחקו לידי המעסיקים. לבסוף אורגנו גם הפועלים העצמאיים באיגוד משלהם והשלימו חזית עבודה אחידה, שפעלה לטובת הפועלים כולם.
המפלגות הפוליטיות מצאו באיגודים המקצועיים את הכוח ואת ההמונים, שלהם נזקקו. הן היו מביאות מוארשה את מנהיגיהן הבולטים. אלה הופיעו באולמות הגדולים ביותר בעיר, שתמיד היו מלאים וגדושים. לא פעם "פוצצה" מפלגה אחת אסיפה של יריבתה. בשל התופעות הללו, נודע שמה של שדלץ בפולין כולה כעיר תוססת מבחינה פוליטית, ותנועת הפועלים בעיר גדלה והתעצמה. הודות לארגוניה, למוסדותיה, לאיגודים המקצועיים, לקואופרטיבים ולמטבח הזול, שם יכול היה פועל לקבל ארוחה זולה, ואם היה מובטל – גם בחינם, היא הפכה לכוח, שעוצמתו הולכת וגוברת והכל חייבים להתחשב בו.
בשנת 1920, הכריזה פולין של הפריצים, מלחמה על רוסיה הסובייטית. פולין שוכחת שהודות למהפכה הרוסית זכתה היא בעצמאותה. הממשלה הניחה לאוכלוסייה לדמם. המוני הפועלים סבלו בגלל העמדה השלילית, שנקטה המפלגה הסוציאליסטית הפולנית כלפי ברית-המועצות.
הצבא האדום כבש בדרכו לוארשה את שדלץ והקים בה "רווקום" – ועד מהפכני, ובו נציגים של כל מפלגות הפועלים, שנועדו לפתור את הבעיות העלולות לצוץ בחיי האוכלוסייה הכבושה. לאחר שהייה בת שמונה ימים בלבד, נסוג הצבא האדום מן העיר, ובעקבות הבהלה שעוררה נסיגתו, נמלטו יחד עמו גם פועלים ופעילים רבים. כעבור זמן נפלו רבים מהם לידי הצבא הפולני. חלקם הוצאו להורג, אחרים נידונו לשנים ארוכות של מאסר. הטרור הריאקציוני של פילסודסקי, שיתק כליל את כל החיים הציבוריים-פוליטיים בעירנו.
משנחתם הסכם השלום בין פולין וברית-המועצות, החלו החיים לשוב למסלולם. ברחוב פיינקנה נפתח בית תה, שהפועלים החלו לפקוד בקביעות. נפתחו קורסי ערב לצעירים, ולאחר-מכן ניתן אישור להפעיל מחדש את האיגודים המקצועיים. תוך זמן קצר הם שבו לנהל פעילות ענפה. על רקע מאורעות התקופה האחרונה, למדו הפועלים מה כוחה של אחדות ומה יתרון כוחו של ציבור מאורגן. פעילותם התרחבה והם שבו וכבשו לעצמם את עמדותיהם הקודמות, בעיקר בכל הנוגע להקפדה על יום עבודה בן 8 שעות ועל משכורות הוגנות. מובן מאליו, שכל אלה לא באו מעצמם כמתת שמים. קדמה לכך שורה של שביתות, שנסתיימו בניצחונות אשר חיזקו עוד יותר את כוחה של תנועת העבודה בשדלץ.
באחת השביתות המעניינות, בפברואר 1926, אילצו פועלי שדלץ את שני איגודי העור בעיר, של הפולנים, ושל היהודים, להכריז על שביתה משותפת בענף כולו בדרישה להעלות את השכר ולשלם את המשכורות במזומן ולא בשטרות-חוב.
באותה עת שרר משבר חריף בענף העור, והפועלים העצמאיים, שעבדו בביתם ולא היו מאורגנים באיגוד, הסכימו לקבל את שכרם בשטרות-חוב בעקבות טענת המעסיקים, כי אם יצטרכו לשלם במזומן לא יוכלו לעבוד בסיטונות. משהחלו המעסיקים להשבית את העבודה נאלצו לא רק העצמאיים, אלא גם הפועלים השכירים לקבל את משכורתם בשטרות-חוב. באופן זה הפסידו למעשה 20% משכר עבודתם, שנוכו בידי המעסיקים והלכו לכיסיהם. כך הופיעו בזירה גובי שטרות ושלוחים למיניהם, ששדדו את משכורותיהם הדלות בלאו-הכי של הפועלים.
איגוד העור היהודי סבל אז קשות מרדיפות המשטר של פילסודסקי. ראשי האיגוד הפולני, פ.פ.ס. עשו כל שביכולתם כדי למנוע אחדות בין פועלי שני האיגודים – מצב שהיה נוח למעסיקים אך פגע בפועלים כולם. ואולם, משאילצו פועלי העור הפולניים את מנהיגיהם לצאת בשביתה יחד עם היהודים, הוכו המעסיקים בהפתעה. תחילה הם התעקשו להכניס טריז בין הפועלים משני העמים, אך ועד השביתה המאוחד ניצל את רוח האחדות וארגן את הפועלים משני העמים, אך ועד השביתה המאוחד ניצל את רוח האחדות וארגן את הפועלים כולם במועצה של כל האיגודים המקצועיים. המועצה ריכזה את התמיכה בפועלי העור השובתים. לא רק משדלץ הגיע סיוע, אלא מן האזור כולו, ומשניסו המעסיקים להעביר עבודות לעיירות שבסביבת העיר, לא צלח הדבר בידם. איש לא הפר את השביתה והניסיון נכשל כישלון חרוץ. בסופו של דבר, נשברה אחדותם של המעסיקים. פרצו ביניהם מריבות והאשמות הדדיות, הם החלו לנהל משא-ומתן עם ועד השובתים המאוחד, והשביתה נסתיימה בניצחונם המוחלט של פועלי העור.
זכור לי, כי בעת אסיפת הסיום של השביתה הדגישו אנשי הועד כי הודות לעמידת הגבורה של המוני השובתים, ובזכות הסולידריות שהפגינו הן פועלי שדלץ כולם, והן עמיתיהם מעיירות המחוז, הושג הניצחון המוחלט.
"יחי מעמד הפועלים המאוחד!" "יחי האיגוד המקצועי המאוחד!" עלו קריאות באולם, אך ראשי הפ.פ.ס., שחששו מפני אחדות יתרה, התנגדו. לטענתם אין לבצע איחוד שלם של שני האיגודים ודי בקשר כלשהו בין שתי ההנהלות.
בסופו של דבר, בניגוד לרצונם של המנהיגים, שמרו הפועלים הפולנים והיהודים, על קשר של אחדות עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
בשנים 1921-1919 התנהלו ברחבי פולין דיונים בעניין "21 הנקודות" של האינטרנציונל השלישי. החלק הארי מבין חברי ה"בונד" בשדלץ תמך ברעיון, לעומת תומכים מעטים מקרב "פועלי-ציון". עם הקמת ה"קומבונד" – הבונד הקומוניסטי – נסחפו אל שורותיו כ-95% מחברי ה"בונד", והוא שלט באיגודים המקצועיים, באולם המפלגה, וחשוב מכל – בפועלים עצמם.
ה"קומבונד" שינה כליל את מערכת החיים של מעמד הפועלים בשדלץ. הלוחמנות התקיפה שלו הייתה לתופעה יום יומית ולמרות היותו בלתי-לגאלי, הוא הלך והתעצם והוכיח איתנות אידיאולוגית.
גם לארגון הנוער "צוקונפט" קמה תוספת – התנועה "קומצוקונפט". זו הוציאה משורותיה מנהיגים לוחמניים פעילים מאוד בכל התחומים. חוגי השכלה שנוסדו באותה עת, העלו את הרמה התרבותית והפוליטית של הצעירים. עם הזמן התבלטו ביניהם אנשי מנהל מוכשרים, שפעילותם המקצועית והפוליטית גם יחד עוררה התפעלות במוסדות המרכזיים.
משהכביד משטר הריאקציה של פילסודסקי, את עולו על תנועות הפועלים ונדרש קיומה של מפלגה חזקה, מונוליתית ומאוחדת, התאחד ה"קומבונד" עם המפלגה הקומוניסטית הכללית. גם תנועת הנוער "קומצוקונפט" התאחדה, וכך הוקמה בשדלץ ה"פ.פ.ק." – המפלגה הקומוניסטית הפולנית.
מן הצד השני של המתרס הלכה הריאקציה בפולין בפאשיסטית והתחזקה מיום ליום. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק ונאלצה לסגת, להסתגר ולפעול במחתרת. מיטב בינו של מעמד הפועלים הפולני הושלך לבתי-כלא. ממשלת פילסודסקי, בשאיפה להטביע את תנועת הפעלים בנהרות של דם, התנפלה באכזריות רצחנית על האיגודים המקצועיים, שנקטו עמדה מהפכנית לרעת הפריצים ועושי דברם.
מנגד עמדו המוני הפועלים ובראשם מנהיגים משלהם, אשר תוך כדי מלחמת מעמדות קשה, בעקביות ובנחישות, תבעו מרקסיזם מהפכני. הצעדים הללו לא מצאו חן ביעי המושלים. גם ה"דפנסיבה" הידועה לא הצליחה לשבור את רוח הפועלים, והמפלגה הקומוניסטית בראשם.
בשנת 1923, בבחירות לסיים – הפרלמנט הפולני, אשר לוו בתעמולה ערה ובמאסרם של המועמדים הקומוניסטים, השיגה המפלגה הקומוניסטית מספר ניכר של קולות. שלטון הריאקציה כילה את זעמו בתוצאות הללו וכלא את המועמדים לארבע שנות מאסר.
חלק מיוחד במינו בתנועת הפועלים מילאה "העזרה האדומה" ("מופר"), אשר דאגה לרווחת האסיר ומשפחתו. האסיר קיבל לא רק מזון, אלא גם פרסומים מפלגתיים, בבחינת מזון רוחני, שהצליחו חבריו להבריח מבעד לחומות הכלא חרף כל הקשיים והמכשולים. לא זו בלבד שהאסירים לא נותקו מחיי המפלגה, אלא אף יכלו לעסוק בלימודים, להרחיב את השכלתם ולחזק את כוחותיהם הרוחניים לקראת שחרורם.
בשנת 1925, בפולין העצמאית והריאקציונית, נערכו בשדלץ חיפושים ומעצרים המוניים. במסגרת החיפושים נעצרו: אברהם סלושני, משה קדיש, ווינאפל ואחרים.
למרות זאת, לא יכלו השלטונות לעצור את הצמיחה המהפכנית. המפלגה הקומוניסטית, שהנהיגה את האיגוד המקצועי, הלכה וביססה את ההגמוניה המוחלטת שלה, על פועלי העיר. ה"בונד", לעומתה, על אף מכונת התעמולה המשומנת שלו, שעבדה בכל תנופתה לא הצליח לזכות ולו בתמיכת חלק מבין הפועלים היהודיים. אלה התרחקו ממנו, ואם הוא החזיק מעמד פה ושם ולא נעלם מן הבמה הפוליטית, הרי זה רק בזכות ובכוחו של "הרבי". המפלגה הסוציאליסטית והממשלה, התירו לו להנהיג את האיגודים המקצועיים הלגאליים.