יוסף אוקון: זיכרונותיי בשדלץ (נאום שלא נישא)

לא אשא קינה ולא אעורר רפאים: הייתכן שצמד חמד זה, לוי ויוסף, אינם? ויהושע, מלך השלווה והתקווה, הכי לא ינער מעליו במחי יד אחד את העפר ויקום לתחייה? וישישי החכמה, ויינטרוב ואורביץ – האומנם לא עמדה להם פקחותם השנונה להדוף שדים משחת? וארז זה של חסידי גור, אדיר התורה, רבי ישראל גוטגלד, אשר הילוכו כמי השלוח ההולכים לאט, הכי נסתם מעיינו וחרב עדן ביתו? לא ולא! שדליץ לא תמחה! עוד היא לפנינו בהווייתה הקדומה וההדורה, ומרעיפה חזון על בניה-בוניה הפזורים מאילת עד חניתה.

ב ו ק ר  א ל ו ל י, ת ר פ " ז. ערפילי סתיו מוקדם עטפו בהינומה את ראשי התרזה והאלון. זהב כיפות המגדלים של בתי-היראה טובל מעומעם באוויר הלח. מבית-המדרש הישן, להבדיל, בוקע ועולה שופר הקורא לתשובה. ילדים עמוסי ילקוטים דוהרים-נוהרים לבתי-הספר השונים. יום ראשון ללימודי השנה הוא  היום. כשני מניינים של זאטוטים נתקהלו באולם המרכז שברחוב קילינסקי להכרזה על פתיחת בית-ספר "תרבות" בשדליץ.

אחרי שיחה חגיגית קצרה פרצו בשירים וריקודים על פני חוץ, לתוך המעגל הסוער נגרפו הורים ונוער, ולוי באמצע. מספר התלמידים גדל והולך מיום ליום. מתקינים דירה מיוחדת וריהוט לבית-הספר. יהושע מנצח על המלאכה; לוי – שר האוצר והתעמולה; פישל, ייבדל לחיים, ממונה על כיסי הצבור – נתבעים לו ונותנים. שכר לימוד – מאן דכר שמיה! התחרות קשה עם בתי הספר הממשלתיים ועם "תלמוד-תורה", שהלמוד בהם חינם, ואיש בשדליץ לא נזקק למושג "שכר לימוד", שנתיישן ואבד עליו כלח. המקור היחידי לבניין בית-הספר של "תרבות" והחזקתו הוא ע"י תרומות ונדבות.

י " ח  ב א ל ו ל. בית-הספר אושר ע"י שלטונות ההשכלה הפולניים. המתבוללים, חסידי ה"פובשיכנה", נחלו מפלה. חול-המועד סוכות, בית-הספר עורך נשף (זעיר-אנפין, אבל כולו על טהרת העברית). בעיר משיחים: הצלצול העברי מצודד נפשות. הסוכה, מעשה חושב, שובה לבבות. מוצאי שבת בראשית. ד"ר שלייכר המפורסם כעת בין רופאי חיפה רבתי, שימש אז כיו"ר ההסתדרות הציונית וכמנהל כבוד רשמי של ביה"ס "תרבות". הוא פתח מסיבת יובל המאה – מאה תלמידים ב"תרבות" – בפסוק "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם" – ארובותינו? נשרי-אורזל השנון מסנן עקיצה: אף בתך ד"ר ב"אלה"? – מובן, ענה ד"ר שלייכר בפולנית צחה, לכשתגדל!

ש נ ת  ת ר פ " ט. בית-הספר מונה 240 תלמידים בשני בניינים שכורים. כבר יצאו לו מוניטין והכנסותיו למעלה מן הרגיל. עדיין אין בהן כדי לכסות משכורת זעומה למורים. הסניף נסתבך בעול של חובות ללא מוצא. קראו לישיבת חרום של ההסתדרות הציונית, סניף החלוץ וסניף "תרבות". כלו כל הקיצין, האשראי בבנקים המקומיים נוצל עד תומו. דמי המגבית השנתית נאכלו ולא נודע כי באו לתקציב השוטף. למורים מגיעה משכורת של ששה חודשים; מאין תבוא העזרה? – פתאום קם יוסה'לה ועיניו הזעירות רושפות: אבל בית-הספר לא ייסגר! בצר לנו נפנה… נפנה ל… אל מי נפנה? נפלטת שאלה כמדקרת חרב מפי כולם. אל גרינבוים והוא ישיג לנו הלוואה בבנקים הציבוריים שבוורשה רבתי.

אכן זהו רעיון! כולנו אחראיים! ומיד חתמו על 4.000 זהוב שטרות ונבחרה משלחת של שלושה: לוי, פישל וכותב הטורים הללו.

שמש תמוז ירתה שפודי אש על הבירה. כל אשר נשמה באפו ערק ליערות אוטבוצק. הרחובות שוממים ומיוזעים. אנחנו עומדים לפני פתח ביתו של יצחק גרינבוים. חילקנו בינינו את הנושאים: בקשה, הסברת המצב וטיב האחריות והשטרות שבידינו. לוי משך בפעמון ונכנסנו. גרינבוים מופיע בחולצה חלוצית: מה קרה! הראשון מתחיל לדבר. גרינבוים מפסיקו: אני מבין, מצב קשה, מה אוכל לעשות?

לוי: הלוואה בבנק. ופישל פורש בינתיים על שולחן הכתיבה את השטרות.

גרינבוים: סכום כה גדול, כיצד?

לוי: אי אפשר בפחות מזה. ומתחיל לגולל לפניו את פרשת התקציבים שלנו.

גרינבוים: אני מבין, אבל… ומה דעתך פופובסקי? אני לא אסבול מזה?

פופובסקי: לא!

גרינבוים: ואתה גוטגלד, מייעץ גם כן לחתום?

לוי: לחתום אין ברירה!

גרינבוים מפשיל את שרוולו, לוקח עט גדול מעל השולחן וחותם בזה אחרי זה. ואני הקטן נשארתי עם נאומי במעי.