ב-13 באוגוסט 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כבשו הגרמנים את שדלץ. אין להשוות את הגרמנים של תקופה זו לאלה של מלחמת העולם השנייה. כניסת הצבא הגרמני לעיר גרמה הקלה מסוימת לעומת המשטר הצארי. בתקופה זו הוקמו ארגונים ומוסדות ציבוריים, תרבותיים ומשקיים.
בין היתר חודשו בסוף שנת 1915, קורסי הערב לעברית. קורסים אלה משכו אליהם מאות צעירים מכל שכבות האוכלוסייה היהודית, והודות להם אפשר היה לשמוע דיבור עברי בחוצות שדלץ. מדי פעם נערכו ערבי קריאה והרצאות בעברית, כמו גם ערבי ספרות ומוזיקה, שמשכו קהל רב.
יוזמי הקורסים העבריים היו: פלטיאל טייזנשטט, אברהם שלמה אנגלנדר, משה אקרמן, אסתר גוטגליק, לוי גוטגלד, אלטר גלדמן, הענך זלמן, יהודה טננבוים, האחים יפה, אשר ליוורנט, דינה וקלמן לוורטובסקי.
פלטיאל אייזנשטט כבר הוזכר כאשר דיברנו על אביו, משה אבא. עתה ראויים גם חבריו להיכרות קרובה יותר.
אברהם שלמה אנגלנדר, בנו של יהודי בעל בית, ובעל הכרה ציונית, היה טיפוס חולני, אך כל אימת שלא שכב במיטה, הקדיש את זמנו לעניינים ציוניים. הוא היה חבר בוועד הציוני, במשך זמן מה היה מורשה של הקק"ל וגם עבד במרכז הקק"ל בווארשה. בשדלץ הוא ניהל את המטבח הזול, היה מזכיר "טאז" – ארגון הבריאות היהודי בפולין, ולבסוף עבד כמנהל חשבונות בבית-החולים היהודי. כל חייו שאף לעלות לארץ-ישראל, אך לא זכה לכך. הוא מת ממחלתו, בגטו.
משה אקרמן היה בן למשפחה חסידית. סבו, שכונה מתתיהו קוזק, חסיד קוצק "שרוף" אקרמן עבד זמן מה במשרדי "החלוץ" בוארשה, עלה ארצה בשנת 1924.
אסתר גוטגליק באה לשדלץ מבריסק, בעת מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהפיקוד הצבאי הצארי גירש משם את היהודים.
לוי גוטגלד היה בן לחסידים עשירים מאוד – ישראל ושרהל'ה גוטגלד. בגיל שלוש עטף אותו אביו בטלית ונשא אותו ל"חדר". כאשר החל ללמוד חומש, ובגיל שלוש עשרה עם כניסתו לעול מצוות, ערכו לו ההורים מסיבות גדולות – חגיגות לילדים, שבהן חילקו לבאים שקיות עם דברי מתיקה, וסעודות לחסידים, שרקדו ו"עשו שמח" עד שעות הלילה המאוחרות. האב שלא רצה כי בנו ילמד עם ילדים אחרים, החזיק מלמד בבית בתשלום מלא, וגם שני מורים ללימודי חול; את עקיבא גולדפרב המורה לעברית, ואת מוזס גרינפרב שלימד רוסית ופולנית. בהשפעתו של גרינפרב, החל לוי לקרוא ספרים – כמובן, ללא ידיעת אביו. משקרא בין היתר את מאפו, סמולנסקין, פאיירברג וביאליק. הוא החל להתעניין בציונות, השתתף בחוגים הציונים והתיידד עם מרדכי מאיר לנדוי. הרעיון הציוני כבש אותו כליל עד כי הוא נעשה לאחד מעמודי התווך של התנועה הציונית בשדלץ. הוא נוכח בכל ישיבה או התייעצות, ברובן ככולן היה הנואם המרכזי או היחיד. תמיד היה חבר הועד הציוני. ואילו את הכבוד של תפקיד היושב-ראש, מסר לאחרים.
לוי גוטגלד היה גם איש ספר. היה קוראו הראשון של כל ספר חדש, ונהנה לעמוד בספרייה ולייעץ לכל חבריו ומכריו אילו ספרים לקרוא. זמן מה עסק בהפצת הספר העברי ומצא סיפוק, לא דווקא ברווחים שראה, אלא בכך שהספר הגיע לביתו של הקורא. כאשר ביקה הספרייה לרכוש ספרים שימש לוי כקניין, שכן הכל ידעו כי הודות לו יכנסו לספרייה הספרים החשובים והמעניינים ביותר.
גם בגיל העמידה נשאר לוי צעיר ברוחו והרבה לפעול בקרב הנוער, במיוחד הנוער הלומד, שלפניו היה מרצה. זמן מה היה מורה בקורסי-הערב, מדריך מטעם הועד המרכזי של התנועה הציונית בוארשה. הוא היה גם מלווה כל מי שעלה לא"י; היה נוסע עם העולה לוארשה, מסייע לו בסידורי הנסיעה ומלווה אותו עד לתחנת הרכבת כידיד נאמן ומסור.
בין שאר עיסוקיו שימש לוי גוטגלד גם כעורך בפועל של ה"שעדלעצער וואכענבלאט" – השבועון של שדלץ, אף שהעורך הרשמי היה בתחילה יחיאל גרומן, אשר כעבור זמן קצר היגר לקנדה. לעתים קרובות היה גוטגלד ממלא לבדו את העיתון כולו, שהיה עשיר מאוד בתוכנו והגיב על כל אירוע בחיי היהודים בעיר. לוי השתתף גם בעיתון הוארשאי "היינט" – היום, והיה אחד ממקימיו ומפעיליו המסורים של בית-הספר "תרבות".
בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, ניהל לוי את "מחלקת ההכשרה והעלייה החלוצית" במשרד הארץ-ישראלי בוארשה. הוא ואשתו צלווה, בתו של ישראל זלצשטיין, דיגלו בת לתפארת. כאשר פרצה המלחמה התכונן גוטגלד לעלות לארץ-ישראל, הכין את כל המסמכים והתעודות, אך למרבה הצער כבר לא הצליח לצאת. משהצטרפה איטליה למלחמה שוב לא היה אפשר לצאת מפולין. בימי הכיבוש הגרמני התגורר לוי בוארשה וכפי שמספר הלל זיידמן בספרו "יומן גטו וארשה" הגרמנים הוציאו אותו מביתו ברחוב אלקטורלנו 40 ביום כיפור של שנת 1942, ושילחו אותו לטרבלינקה.
אלטר גלדמן היה בנו של יהודי למדן, חסיד רדזין נאמן. במלחמת העולם הראשונה, כאשר עזבו הרוסים את שדלץ, הוא הסתלק יחד אתם ולא ידוע לנו גורלו.
הענך זלצמן, סטודנט בפוליטכניקום, היה בנו של חבר "פועלי-ציון" ותיק, מאיר זלצמן.
יהודה טננבוים היה בנו של יצחק, מורה לדת בבתי-ספר ובתקופה מסוימת מזכיר הקהילה היהודית. יהודה היה חבר "החלוץ", השתתף בפעילויות ציוניות שונות ובעריכת מגביות. בארץ היה חבר מושב כפר אז"ר.
האחים מרדכי וברוך יפה, נכדיו של ירוחם ש"ץ מבריסק, הגיעו לשדלץ כפליטים בעת מלחמת העולם הראשונה, ולקחו חלק פעיל בעבודה הציונית ובפעילות הציבורית בעיר. ברוך היה נואם מחונן ונהג להתפלמס בחריפות עם החוגים השמאלניים. הוא היה חבר טוב, אך תמיד בעל סבר פנים חמור. לימים עזב את שדלץ, ונעשה מדריך מטעם הועד המרכזי הציוני בוארשה, בשנת 1920 נסע לועידה ציונית בלונדון. ושם רכש לו את השפה האנגלית. מלונדון הוא עלה לישראל וכאן כיהן כמנהל מחלקת העלייה בתל-אביב.
אחיו מרדכי יפה היה איש עליז תמיד, חברותי וחביב. הוא השתתף בכל הפעילויות הציוניות בעיר והיה פעיל גם בתחום הציבורי הכללי. הוא עזב את שדלץ משקיבל תפקיד ב"ג'וינט". לימים עלה לישראל עם אשתו שושנה ושני בניהם והיה חבר בקבוצת גניגר שבעמק- יזרעאל.
אשר ליוורנט, בנו של המשכיל, מאיר ליוורנט עבד יחד עם ידידיה ריינמן למען הועד האודסאי, ועמד בקשר מכתבים עם מנחם אוסישקין ועם יחיאל צ'לנוב. היה בין מקימי הספרייה בשדלץ וכמעט בכל ימיה שימש כספרן. הוא הכיר את כל הקוראים וידע לתת לכל אחד מהם ספר, מתאים לרמתו האינטלקטואלית. הוא היה גם המזכיר הקבוע וכותב הפרוטוקולים של התנועה הציונית בשדלץ. עם הקמת הקרן הקיימת לישראל, מילא למעשה את כל תפקידי הועד הפועל של הקרן. הוא דאג לגביית נדרים בבית-הכנסת, הפיץ בולים של הקק"ל וארגן איסוף כספים בחתונות ובשמחות. אשר ליוורנט היה המוציא לאור של ה"שעדלעצער וואכענבלאט" מאז הקמתו בשנת 1922, ומשנת 1929 – גם עורכו בפועל. הוא נשא בכל העול הכספי של העיתון, אף שהיה אדם חולני ושבור גופנית. גם בימים הקשים ביותר שעברו על העיתון, ליוורנט דאג לפרסמו חרף המצב הכלכלי הקשה בביתו שלו, והכל בחיוך חביב של מאש מפניו. מבטו הנוקב הקדים את קביעתו הנחרצת על מה צריך העיתון להגיב ואת זאת העלה מיד על הכתב בטורי השבועון.
אשר שאף תמיד לעלות לארץ-ישראל והתכונן להגשים את חלומו, אך לא זכה לכך. בשנת 1943 מת ממחלת האסתמה, בבית-החולים היהודי המקומי.
דינה וקלמן לוורטובסקי היו ילדיהם של עקיבא וחוה-גיטל. האם היתה בתו של הסוחר העשיר, ר' שמואל גרוינם. במשך ארבעים שנה שימש גבאי בבית-הכנסת הגדול. האב היה מחסידי רדזין, שהאדמו"ר שלהם התנגד לציונות. חרף זאת, נמשך על-ידי ילדיו אל שורות הציונות וזמן מסוים היה אפילו חבר בועד הציוני המקומי.
קלמן היה אדם מחושב ומאופק, אך תמיד השיג את המטרה שהציב לעצמו. הוא היה ממקימי תנועת "צעירי ציון" בפולין ועבד במדור "החלוץ". בשנת 1920 עלה לישראל וכאן נטל חלק בסלילת כבישי הגליל והיה מורה במושבות. לימים שינה את שמו לבר-לב, כתב ב"קונטרס", ומשנת 1927 – ב"דבר". היה חבר מושב כפר אז"ר. הוא מת באוקטובר 1942 והשאיר אשה, בן ובת.
המורים לעברית
המורים בקורסים לעברית באותה עת היו עקיבא גולדפרב, זאב טוכקלאפר ודוד ניימארק. זה האחרון, חסיד קוצק ובנו של מלמד, נודע כחריף שכל. הוא צידד בציונות במשך תקופה קצרה בלבד ועבר ל"בונד". כתב ב"פאלקסצייטונג" – עיתון העם – בשם-העט "אריה", וגם משהיגר לאמריקה נשאר נאמן ל"בונד" הפולני. השתתף בעיתון "פארווערטס" – קדימה – ופרסם בעיתונות הבונדאית מאמרים נגד הציונות.
עקיבא גולדפרב היה שוחר מובהק של השפה העברית . לימד את השפה למן הבוקר עד ליל, בביתו, בבית-הספר, בבתיהם של משכילים ושל חסידים. בכל מקום הפיץ בהתלהבות את שפת עבר וראה בהוראת העברית אידיאל, עבודת קודש. אשתו, אם שני ילדיו, הייתה אישה חולנית, ובכל זאת, אף שהיה זה מקור הפרנסה היחיד שלו, הוא מעולם לא תבע בתקיפות את שכר הלימוד שהגיע לו , די היה לו בכך שאנשים לומדים עברית.
זאב טוכקלאפר היה מראשוני החבורה הציונית בעיר, ואף יצא לביקור בארץ-ישראל. עם שובו לשדלץ, צורף לוועד של "קופת מלווה וחיסכון" המקומית.
בין המורים בקורסים לעברית היה גם הר-זהב, מחנך דגול, שחיבר הרבה ספרי פדגוגיה. בישראל שימש במשך שנים רבות מגיה בדפוס של "הפועל הצעיר", ובאחרית ימיו התגורר בבית-אבות בחולון.
עוד נמנה עם המורים דוד מורגנשטרן, שהחזיק ב"חדר מתוקן" וגם נתן שיעורים פרטיים בעברית, וכן יהושע גרינברג ומתתיהו יאוורבוים, גם הם ממפיצי השפה העברית בשדלץ. ילדיו של יאוורבוים – מרדכי ושרה נמצאים בישראל.
בנו שמחה נספה בתאונת דרכים בעת שירותו בצה"ל, והוא מונצח באתר זה.