ד"ר מ.טמקין: בצל עצי הקלינה (מזכרת לעיר מולדת)

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, ש. טשרניחובסקי

שבחה של יהדות פולין אינו כשבחה של יהדות ליטא – בגדולי התורה והיראה, גם לא כשבח יהדות גרמניה – בשפע התרבות וכשרון המעשה, ואף לא כזה של יהדות גליציה – באנשי מדינה ובעלי-תריסין, אלא ברוח התמימות הגדולה, ברוח הקדושה שגבלה באצילות, עד כמה שיכולים גלות וניכר להזדהות עם אצילות.

פנים שונות היו לה ליהדות התפוצות, כשם ששונות היו ארצות פזורינו: הנוף, האקלים, היערות והנהרות, הצמחייה, פני השמים ועין הארץ, ובייחוד צורות המחיה והכלכלה, הם-הם שהטביעו את חתמם על שבטי היהדות המפוארים. כי חן המקום על יושביו. ולראיה, השוני שבין יהדות פולין ליהדות גליציה. למרות הקרבה שביניהן, הרי זיקתו של חבל פולין נתונה לרוסיה רחבת-הידיים, שהעניקה לו רווחה ופרנסה בשפע. יהדות פולין שלפני השואה ידעה שגשוג ושובע, ויהודי העיירות יכלו לקפוא על שמריהם, לעסוק בתורה, בחסידות בתיקון הנפש והמידות ובד-בבד להתנכר לרציונליזם, להשכלה ולחכמות הגויים, שכרסמו את עץ היהדות הענף, ולשמור בדבקות על המסורת ועל מוסר האבות, אשר קשרום יחד בקשרי דת וגורל אמיצים. ואילו יהדות גליציה חייתה בעוני ובדחקות. "בשבוש," אומר עגנון, "לא פסק הדוחק מאסרו חג הפסח עד מרחשון," אחות לדלות של יהדות ליטא, "שלא פסק בה ה'קרופניק' מערב פסח לערב פסח" (שצקי).

לנוף הארץ, השופע יותר באילנות, ביערות ובנהרות, היה מן הסתם, השפעה על אורח-החיים ועל תפיסת העולם של יהודי פולין. גם המגע עם עם-הארץ היה הדדי ואנושי יותר, הוכחה לכך מצויה בחסידות של פולין, אשר לעומת החסידות הבעל-ביתית-לוקלית של גליציה, הייתה זו הפולנית כלל-ישראלי, פנימית אוניברסלית בעלת מעוף, עדינה ורוחנית.

בעיירה הפולנית לא מצאנו אולי מבריות הגוף הבסרבית, לא מהשכלתנות השנונה הליטאית, ואף לא מהערמומיות הגליצאית. אולם, היו בה חמימות ותמימות יקרות המציאות. בעלי-בתים ובעלי-מלאכה פשוט עם, למדו תורה לשמה והתפרנסו ביושר.

בגליציה, שזכתה לשחרור מדיני מוקדם וישבה תחת מטרייתה של מלכות אוסטריה.

הנאורה, לא נוצרו תנאים נוחים להתפתחות מפעלי תרבות והשכלה. עריסת הספרות העברית והאידית החדשה עמדה אם כן בפולין, ובווארשה והתרכזה הפעילות הרוחנית היהודית. סופרים ואנשי מעשה בני פולין, הפיצו מעיינותיהם אל מעבר לגבול. גם תהליך ההתפשטות של ההשכלה בין יהודי פולין שונה מזה שבכל התפוצות: בפולין לא עשו את ההשכלה ואת

לימודי החול קרדום לחפור בו. הם נלמדו לשמם ולא לשם טובת הנאה, שכן בדרך-כלל התנכרו יהודי פולין, כאמור, לרציונליזציה של החיים. לפיכך, לא ידעה יהדות פולין מלחמת אבות ובנים, כמו בשאר הארצות. המעבר מלימודי קודש ללימודי חול היה תהליך טבעי שהזמן גרמו, בלי חבלי משברים קשים, בלי שנאה וחיבוטי נפש. בחור שנתפקר קיצץ בפאותיו ובקפוטתו, טייל עם נערות לאור הירח והשמיע מליצות רמות על אהבה, אך בה-בעת לא עקר את רגליו מן ה"שטיבל" וממנהגי חסידים. והכל לשם שמים עשה, בלי מרי וקרי, בלי שנאה וקנטור.

את המזג החסידי של תום ואמת, הכניסו יהודי פולין אל ההשכלה. את הכלים החדשים מילאו תוכן יהודי ישן. הישן והחדש דרו בכפיפיה אחת ולא צר היה להם המקום.

וזאת אזכור: בן עשר לקחתני אמי לחתונה בלובלין אצל גיסה האדמו"ר אברהם אייגרם הוא נינו של ר' עקיבא אייגר. אני כבר 'נזדהמתי' אז בספרים חיצוניים, ובכל זאת עשתה עלי החתונה, שנערכה בפאר ובגדולה – רושם כביר. מחזה שכולו הוד מלכותי, חמימות ומסירות נפש. ראיתי שם חסידים עשירים מופלגים, שרקדו בהתלהבות עם דלים ואביונים לבושי קרעים ובלויים.

על אדמו"ר זה, סיפרה לי אמי כי פעם, כשהייתה בתו היחידה חולה אנושה, נכנסה אליו אתו בערב יום כיפור, לעוררו שיבקש רחמים עליה. ענה לה ר' אברהם אייגר ברוגז:

"ביום הדין, כשכל עם ישראל טעון רחמים, אעמוד לבקש רחמים על בתי בלבד?!"

כזה היה הדור בפולין. ומעץ זה צמח שורש חדש, שלא הכזיב. משעה שעמדו הצעירים הללו על דעתם, והכירו בכך שמקומו של יהודי לאומי וציוני הוא בארץ-ישראל ולא בניכר, קמו ועלו.

אמת, גם התקופה סייעה בכך. היו אלה ימי התעוררות ההמונים בממלכת רוסיה רחבת-השטחים, והדי זעזועים ראשונים של התפוררות משטר העריצות נשמעו למרחוק. ברחוב היהודי הופיע ה"בונד", שהתיימר להקל את סבלם של דלת-העם ולהיות להם לפה. ואולם, הייתה זו תנועה של התבוללות עטופה מליצות נבובות של דיאלקטיקה מטריאליסטית. הופעתה לוותה ברעש ובהמולה, שהן ממידותיהן של תנועות המוניות. מין תנועה לשעתה, נטולת שאיפות, חלומות וגעגועי עם. לכן לא ניצלה ה"בונד" מגזירת הכיליון ועברה מן העולם, כמוה כתנועות טמיעה אחרות, בלי שם ושארית.

ברם, קדמו ל"בונד" תנועת ההשכלה והתנועה הציונית, שמצאו להן מהלכים בשדלץ, ביחוד בין בני הנעורים.

הכל למדו שפות וקראו ספרים ביחידות ובחבורות, בבית ובחוץ וביחוד בגן העיר הנפלא בהשכמת בוקרי הקיץ. לענות על הצמא הגדול למלה הכתובה באה ספרייה, בהשתדלותו של ראש הקהל י.נ. וויינטרויב ולמעשה הייתה בגדר פעילות ציונית, אולי שלא מדעת, שכן כל התעוררות רוחנית וחברתית, בימים ההם, זרמה לאפיק הלאומי-ציוני.

ביום בהיר אחד הופיעו פנים חדשות בעירנו: שני ליטאים טיפוסיים, גורביץ וקפלנסקי, שהיו מופלאים בעניינינו. השניים דברו עברית במבטא ספרדי. אלה היו הסנוניות הראשונות, המורים העבריים הראשונים, שפתחו "חדר מתוקן" בשדלץ והפיחו רוח חיים בחלומותינו. כי ציונים – מבטל ומלידה – היו כמעט כל יהודי העיירות בפולין, אלא שהייתה זו ציוניות אבסטרקטית המסורה ללב, ועתה, בזכות שניים אלה, היא קרמה ממשות ומציאות.

כה גדול היה המופת, עד שאפילו בחור כיואל מסטבוים, שרעה אז בשדות זרים, נלווה אלינו מדי פעם וגרס בין שיניו את השפה ה"עברית".

שני ליטאים מופלאים אלה היו הרוח החיה בכל המפעלים הציוניים. הם ערכו קורסים להיסטוריה, קיימו שיחות בעברית וארגנו טיולים. כך נתהדקו הקשרים בין בני הנוער הציוניים מכל שדרות העיר, דבר שקודם לכן היה מן הנמנעות מפאת חוסר עניין משותף. גולת-הכותרת של הפעילות הייתה – האספות הפומביות בבית-הכנסת, שנערכו ברוב עם ופאר. נראה שהרשות הביטה בעין יפה על תנועה חדשה זו ברחוב היהודי והרשתה התארגנויות שכאלה, מה שמנעה מתנועות אחרות, ויתכן שראתה בתנועה מעין שופר של המהפכה שריחפה באוויר. השפעה גדולה נודעה לאותו נס חנוכה, שנפתח לצלילי "התקווה" של תזמורת כלי-הנשיפה, שנערך ברשיון הממשלה על אפם וחמתם של פרנסי העיר. אלה, פרט לראש הקהל י.נ. וויינטרויב, שגילה בפרהסיה את נטייתו הציונית היו ברובם  שונאי-ציון.

הרוח הציונית הולידה את אגודת "התחיה", שעם התפתחותה היתה ל"צעירי-ציון". בעקבות המרכז בוארשה נפתח גם בשדלץ מרכז לפגישות, מעין מועדון, תחילה בבית-הקפה של קווה ואחרי-כן אצל פרץ קמאר, מראשוני הציונים בעיר. באותה עת פרחה תופעת הנואמים – השליחים הציוניים הנודדים, שביקרו מזמן לזמן בערי ישראל בתפוצות. בין הבולטים שבהם היו יוסף שפרינצק – איש "צעירי-ציון", שבא מוארשה לעשות נפשות צעירות לציונות, וגבריאל שלכטר, בחור ישר ופשטן במקצת, נושא הדגל. באותם ימים נראו תכופות בעירנו בחורים משונים מגודלי בלורית – סימן מובהק למהפכנות, שהיו יורים מפיהם זיקים מתפוצצים של פראזות על עניינים מסובכים ממשנתו של בורוכוב. ספק אם מי מהשומעים, ואם גם הנואם בעצמו, הבין משהו בסוגיה חריפה זו. הייתה זו דיאלקטיקה לשם דיאלקטיקה, מן פלפלא חריפתא נטולת כל בסיס ריאלי. בין טוחני הרים אלה זכור לי בן-ציון ידידיה, עלם שחרחר, דל בשר ומכותר תלתלים, שירה לפידי אש ברוח פיו.

לצד הפעילות הציונית נוסדו בשדלץ גם מפעלים חברתיים ותרבותיים, שהוציאו את יהודי העיר מבתיהם. להקת חובבי הבימה, העלתה על הבמה את המחזה "מפוזר מפורד" לשולום עליכם. סופרים כי"ל פרץ זיכונו בביקוריהם, ובנשפי סיפורת, לפני קהל גדול אחוז הערצה והתפעלות, הם קראו את יצירותיהם. קבוצה בראשות רוזנווסר, זקן העדה הציונית, ארגנה השתלמויות, קריאת ספרים בצוותה, בשיחות חברים וטיולים, ועסקה גם בעבודה סוציאלית. מתרומות חברים היא יסדה "בית-יתומים", שפעל שנים אחדות ושימש מרכז לעניינים ציבוריים, שהיו יפים להשקעת המרץ החברתי. ואמנם, בתקופה זו של התעוררות, של השתחררות מחרצובות האדישות, עדיין היו התחומים מטושטשים, ויסודות הארגון עדיין רופפים ולא-מחייבים. גם העבודה ציונית היום-יומית, שעמד בעיקרה על איסוף כספים, לא סיפקה את הרעב לעשייה.

הימים היו גם רוויי חומר נפץ. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית, (פ.פ.ס.), שהרבה יהודים נמנו עליה, בחרה לה, מתוך תכסיסים מפלגתיים, את ערי השדה ככר לפעולה טרוריסטית כנגד הממשלה הרוסית. עירנו השקטה, שקפאה של שמריה, הפכה לתופת של התנקשויות באנשי השררה. הפקידות הרוסית במחוזות פולין הנידחת, שנודעה בשנאתה לאוכלוסייה היהודית והעדיפה להיפרע מן היהודים ולהטיל את האחריות לטרור עליהם דווקא, קמה ועשתה בהם פרעות. שלושה ימים ושלושה לילות ריחפה סכנת השמדה על קהילתנו. הצבע, וביחוד הגדוד הווהליני שחנה בעיר, השתלט על שדלץ, טבח ושדד, התעלל ושילח אש ואפילו ירה בתותחים. ארבעים ואחד יהודים נהרגו ומאות נפצעו, והכל באמתלה כי מרד יהודי גרם לפוגרום הזה.

בעקבות הפוגרום הגיעו טובי הנוער לכלל מסקנה, כי אין קיום לעם בניכר. ראשוני העולים לארץ-ישראל היו שמחה רובינשטיין, צבי גליבטר מזאמושץ', שקטע את לימודיו בגימנסיה, וכותב שורות אלה. רובינשטיין ואני, פנינו היו מועדות לעבודת אדמה. תמימים היינו, ועוד קודם שנוסד "הפועל-הצעיר" כבר ברי היה לנו, שכאן בארץ הכרח לנו לשנות את חיינו מעיקרם ולהוציא לחם מן הארץ ולא מן האוויר. ישר מן הספינה עלינו, אפוא לגליל, לסג'רה, שיצאו לה אז מוניטין בזכות קבוצת בחורים שעבדו שם את האדמה. בראשם עמד אליעזר שוחט, והוא שהוליך אותנו באיזון לילה במוצאי השבת – כדי שלא להתבטל יום אחד מעבודה – למושבה מלחמיה, היא מנחמיה אשר בעמק הירדן, וסידר אותנו בעבודה חקלאית אצל האיכרים. כך, בראשית דרכנו בארץ-ישראל, הגשמנו את משאת נפשנו.

מתוך "אבות מספרים שדלץ".