שמואל וילנברג: שדלץ בלהבות

Shmuel Willenberg 2013

היה בוקר סתווי חם. עבדתי על ערימה של מעילים, שהיה עלי לסדר בחבילות. הבטתי סביבי בזהירות כדי לגלות אם מתקרב איש אס.אס. חששתי להיתפס בטל מעבודה. מבין המעילים, שהגנו עלי מפני הקור, שלחתי מבט אל מגרש המשלוחים. הוא היה ריק לגמרי. בצד הערימה, ליד הגדר השזורה בענפי אורן, שהפרידה בין מגרש המשלוחים לבין המגרש של מיון הבגדים, נערמה ערימה ענקית של נעליים בגובה כמה מטרים. אסירים שכונו 'סנדלרים' עבדו מסביב לה. הם מיינו את הנעליים וסידרו אותן זוגות-זוגות. איש ה-אס.אס. ובידו מגלב באורך מטר וחצי, המריץ את האנשים להחיש את עבודתם. בצווארו האדום בלטו ורידים מתוחים מצעקות, ובקול צרוד צעק: "שנל, שנל, ארבייטן, פאולה בנדה", משמע – מהר, לעבוד מהר, כנופיית עצלנים. אל צעקותיו של זה נוספו צעקותיהם של משתפי פעולה ושל אנשי אס.אס. אחרים. המגרש כולו רעם.

פתאום נשמעה שריקת קטר ממושכת: משלוח חדש נכנס למחנה. ואנשי ה-אס.אס. התפרצו למגרש המיון ובהצלפות מגלבים זירזו את האסירים להיכנס לרציף. בעקבות אנשי ה-אס.אס. התפרצו לרציף האוקראינים ורובים בידיהם. הם הסתדרו בשתי שורות, יוצרים מעין חומה כפולה בין הרציף לבין המרפאה.

רדופים באנשי ה-אס.אס. הגענו לרציף יחד עם קרונות הרכבת, שנדחפו לתוכו ברעם מאיים. אתנו הגיעו גם האדומים, שמשכו אחריהם – במקום סוסים – עגלה מלאת שמכיות. השמיכות נמסרו לנו, אחת לכל צמד אסירים. גם הכחולים היו שם, כרגיל.

הרכבת נעצרה. בדרך-כלל הגיעו אלינו קולות כבר מרחוק. דרך האשנבים הקטנים של הקרונות, ששימשו להובלת בהמות והיו מכוסים תיל דוקרני, הביטו בנו תמיד פנים מסוקרנות ומפוחדות. הפעם שררה כאן דממת-מוות. לא נשמע קול ולא נראו פני אדם. הכל שתקו. גם אנשי ה-אס.אס. משתפי הפעולה היו הראשונים שהתחילו לדבר. הם פקדו עלינו להעמיס אל הקרונות את החבילות, שסידרנו קודם לכן. הם סברו, כמונו, שהרכבת הריקה נועדה לחפצים. הקלגס מיטה, ציווה לפתוח את הקרונות.

מבעד לחריץ הפתוח, שהלך והתרחב, נשמטה יד של ילד. לפתע ראינו, שכל הקרונות מלאים גוויות. גוויות של מבוגרים, גוויות של ילדים, וכולם ערומים לגמרי, גוש דחוס של גוויות אנוש עם עקבות ברורים של מכות-רצח ושל נקבי כדורים.

האוקראינים עמדו מאחורינו, הכו אותנו במגלבים וברובים וצעקו: "שנל! שנל!" בצעקות פקדו עלינו להוציא את הגוויות מן הקרונות ולהביאן אל המרפאה. הפרדנו את בליל הגוויות, העמסנו אותן על השמיכות וגררנו אותן לעבר המרפאה. רק עכשיו התברר לי, למה היו מיועדות השמיכות שחילקו לנו. כשהאוקראינים מצליפים בנו ללא הרף, לא יכולנו להגן על פנינו מפני המכות, שהרי ידינו אחזו בשמיכות עמוסות הגוויות.

כל אימת שהגענו למרפאה השלכנו את הגוויות רחוק ככל האפשר וחזרנו בריצה לסיבוב נוסף. שוב הלמו ברובים ובמגלבים בפנינו החשופות. איש ה-אס.אס. לא חדל לצווח. ורידי צווארו מתוחים, פניו אדומות כאצל רוב השיכורים ובידו מגלב, שהתקינו במיוחד עבורו ה"הופיודן" – "יהודי החצר", הלא הם בעלי-המקצוע היהודיים, אשר הועסקו במחנה בעבודות שונות למען הגרמנים. הוא הגביר את הצלפותיו כשגילה, שבמקום לערום את הוויות השלכנו אותן לצדי הבור והותרנו שטחים ריקים למחצה.

לפי פקודת האוקראינים ואנשי ה-אס.אס. סידרנו את הוויות בערימות. אש הובערה לרגליהן. לא פעם צעדנו על הוויות עצמן, והאש בינינו. נשאתי עיני אל השמים. לא רחשתי להם הערכה, לא יחס ולא אמון. לעיני בוקר סתווי נהדר, מואר בשמש חמה – ולרגלי ערימת גוויות הולכת וגדלה. לידי עברו בריצה הכומר, אלפר ושאר מכרי, והם עמוסים בגוויות. היו בינינו שניסו להוציא מתוך גוש הגוויות את גוויות הילדים, כדי להפחית במשקל ולהמנע ממכות נוספות. צחוק הגורל, חשבתי בלבי, למה הגענו הנה: מחפשים גוויות של ילדים כדי להקל על עצמו, אסירי טרבלינקה.

הרקנו עשרים קרונות, אולם עשרים נוספים הגיעו לרציף, אף הם מלאי גוויות. שוב הולמים בנו האוקראינים ואנשי ה-אס.אס. והגיהנום מתחיל מחדש. כל גופנו חבול. שינינו עקורות. בפי טעם מלוח ואלפרד, הרץ לידי, צועק: "קאצפ, קאצפ, דם זורם מפיך!" שוב הוצאנו גוויות. רק גוויות. במשך שעות אחדות הוצאנו מן הקרונות והעברנו למרפאה כ-600-700 גוויות.

מפה לאוזן עברה הידיעה שהמשלוח הגיע משדלץ, המרוחקת כ-6 קילומטרים מטרבלינקה. התושבים שם ידעו, כנראה, לאן מובילים אותם. הם גילו התנגדות, אך אנשי ה-אס.אס. ירו בהם ושדדו אותם. את הבגדים ואת החפצים האישיים של הנרצחים הם מכרו לספסרים, קיבלו תמורתם כסף למשקאות חריפים ובמקומם העמיסו שני קרונות בחבילות של בלויי סחבות, מקפידים שמשקלם של אלה יתאים למשקל המקורי. אנשי ה-אס.אס. במחנה שלנו זעמו על שלא נהנו מהביזה: הייתכן שאיש אס.אס. אחד ירמה את רעהו? הרי זה שוד! ומי הרשה להם לשדוד בסביבת שדלץ את הגוויות, אשר נועדו להישדד בטרבלינקה!

הקלגס מיטה זעם במיוחד. הוא הלם במגלב לימין ולשמאל, מתלונן באוזני המפקד גלבסקי: "אין כאן צדק! הייתה כאן עבודה מלוכלת! אסור היה להם לרצוח בדרך – הם היו חייבים להביאם הנה חיים! הרי אנחנו פה כדי לחסל אותם! אסור היה להם גם לגנוב – אנשי ה-אס.אס. בטרבלינקה לא גונבים, הם רק לוקחים בהתאם לחוק!"

מוזרה דרכם של החוק והצדק בעולמנו. שעות ארוכות העירה האש את כל סביבתה, אלפי גוויות של יהודי שדלץ בערו.

מתוך "אבות מספרים שדלץ".

שמואל וילנברג (16 בפברואר 1923 – 19 בפברואר 2016) היה ניצול שואה, צייר, פסל וסופר ישראלי. אמנותו הוקדשה ברובה לשימור זיכרון השואה. היה במותו הניצול האחרון ממחנה ההשמדה טרבלינקה. לקריאה נוספת…