מוכה, חולה וקודח מחום הביאו אותי מכרים לבית-החולים. הבניין הכיל מסדרון, מטבח וחדר גדול. בחדר שבו שכבתי עמדו שלוש מיטות, ליד הקיר. ממול – כמה שקי קש, על האדמה החשופה. שכבו שם חולים בדיזנטריה, בטיפוס, בדלקת ריאות ובמחלות אחרות. יחד אתי באותה מיטה, שכב פצוע, שנורה בעת שקפץ מרכבת המוות והצליח לחזור לגטו. במיטה השנייה שכב יהודי מבוגר, שבעת עבודתו בחברת "רקמן" התמוטטה עליו ערימת אבנים ואבן שברה את רגלו. במיטה השלישית שכב יהודי פצוע ממכות. ממולנו – החולים האחרים: אישה וכמה גברים. ליד הדלת עמד דלי, שבו עשינו את צרכינו. הסירחון היה גדול, אך עינוי גדול ממנו גרמו לנו הפשפשים, הכינים והפרעושים.
היודנראט סיפק לבית-החולים לחם שחור וקפה. המשרת שעבד במטבח הריק את הדלי, ובעד תשלום קטן גם הביא מרק, מכל מקום אפשרי.
במשך כל היום התנהלה בבית-החולים תנועה רבה: חולים באו אל הרופא, אחרים חיפשו מחבוא, והיו שבאו לביקור-חולים של יקיריהם. גם בלילה הסתובבו שם אנשים, שחיפשו מקום כלשהו להניח בו את ראשם.
משלא יכולתי להישאר יותר בבית-החולים – זה היה גם מסוכן, שכן חייל אס. אס. הופיע שם וחיפש אנשים לעבודה- עזבתי אותו והתחלתי שוב להתגולל ממקום אחד למשנהו. כבר הכרתי היטב את ריבוע הגטו על כל פינותיו וחוריו. הכרתי את בקתות העץ הספורות, המתפוררות והמטות ליפול, את בתי-האבן האחדים, שמצבם לא היה טוב יותר. לא היה זכר לקירות שבין הבתים. כולם ביחד היוו למעשה מבנה אחד, ואפשר היה לעבור מבית לבית מבעד לקירות שהיו, פרצות נפרצו בהם. כל שטח הגטו היה ערימת אשפה אחת גדולה. באשר פנינו, נראו לעינינו גדרות-התיל, שהקיפו את הרובע היהודי. אנשים גרו בכל מקום, בכל חור: במחסנים, בחדרי מדרגות, בחדרי כביסה על הגגות, בקור המקפיא ובכפור העז, ניצבו מיטות שחולים שכבו בהן. בתוך כל הצפיפות הזאת, הוקצו כמה חדרים למגוריהם של אנשי "עבודת-חוץ" ו"כוחות עזר", לגרמנים או מקומיים. עוד שלושה חדרים בבקתת-עץ חד-קומתית ליד שער הגטו, שימשו את היודנראט ואת משטרת הגטו.
בית-הלבנים בן ארבע הקומות, הטוב ביותר בגטו, היה שייך לצוענים, שמנו כמה מאות נפש. הם נשאו על שרוולם תג מיוחד, שהמלה "צועני מצוינת עליו, והם היו מעודפים מכל הבחינות. צועני שניסה להתחמק מן הגטו ונתפס, נענש בקנס כספי. אצל יהודי הייתה בריחה שכזו כרוכה בעונש מוות.
יום אחד עברתי ליד חלון היודנראט. יהודי נעים-סבר, שלא הכרתי בעל זקנקן אדום, קרא לי. היה זה אפרים צלניק. הוא נתן בידי 30 זלוטי, ומשהבחין כי חרף מצבי הקשה התביישתי לקחת נדבה מאדם זר, החל לדבר על לבי ולבסוף שכנע אותי לקחת את הכסף ולקנות לי חולצה. הוא נתן לי גם אבקת סבון, ממחסני היודנראט.
היודנראט הופקד גם על איסוף הדואר של יהודי הגטו. ברשותי הייתה גלויה של הצלב האדום הגרמני. גלויה זו נותרה אצלי עוד מימי כפקיד בדואר היהודי של הגטו, ומיענתי אותה לאחד מקרובי בארץ-ישראל – רגעי התקווה היחידים שידענו היו קשורים תמיד בגעגועים לשם. צלניק לקח ממני את הגלויה. כעבור שנים נודע לי כי דרישת השלום הזו, שנשלחה באמצעות הצלב האדום, הגיעה ליעדה. מכונת ההשמדה הגרמנית ניצלה כל הזדמנות להונות את העולם ולהניח לו להאמין שהיהודים עדיין חיים.
מכר שלי, חסיד רדזין מאוטווצק, הציע לי עבודה ב"פלדבאואמטר דער לופטוואפה" – רשות העבודה של חיל האוויר – בנובו שדלצה. העבודה כללה העמסה ופריקה של חומרי בניין. הפועלים שוכנו בצריף עם דרגשי-עץ ומזרני-קש לשינה, גם תנאי המחיה כאן היו טובים מאלה של הגטו, ואני נעניתי בחיוב.
באותו לילה כבר ישנתי על גבי מזרן-קש, וגם התכסיתי בשק קש אחר. ליד מקום משכבי מצאתי סידור קטן. אימצתי אותו בהתרגשות ובשמחה, כאילו היה מימצא ארכיאולוגי, מעולם שנעלם. זמן-רב עבר מאש שהתנהלו כאן חיים יהודיים נורמליים.
קמתי מהשינה בין האחרונים. אכלתי את חתיכת הלחם, שנותרה לי מאתמול בערב ואמורה היתה להספיק לי לשתי "ארוחות". אמש לא הצלחתי להתגבר על רעבוני ואכלתי הרבה יותר ממחצית המנה. כעבור שעה קלה, הצטרף אלי פועל פולני ובליווי של שוטר אוקראיני יצאנו למרחק של כשישה קילומטרים, עד למקום העבודה. שם קראו את שמו של כל אחד מאתנו, וכך עשו כל יום. שמי כבר נמצא ברשימה, במקום שמו של הפועל, שהחלפתי. ב"עסקה" שעלתה לי לא מעט כסף לאותו בחור, שתפסתי את מקומו. נודע כי אחיו נמצא במחנה אחר, והוא עשה כל מאמץ להצטרף אליו.
הצגתי עצמי כנגר. יחד עם עוד כמה "נגרים" – שאיש מהם לא היה כזה באמת, בנינו ארגזים. ידי עייפו מרוב ניסור ודפיקת מסמרים. בהפסקת הצהריים אכלנו מרק. בלענו אותו כחיות-פרא.
נחלשתי יותר ויותר. בקושי עמדתי על הרגליים. מצבי הורע מיום ליום. שוב קיבלתי מכות, במקלות ובקרשים. מי שהרבה להכות אותי היה פועל התחבורה הפולני, דרקאץ'. הוא הכה גם אחרים. יום אחד מילאנו שקים בתפוחי-אדמה בשביל הפועלים האריים. דרקאץ' נתן מקל לאחד הפולנים כדי שיכה יהודים. משסירב הבחור להשתמש במקל. התנפל עליו דרקאץ' בצעקות: "תתבייש לך! האם אינך פולני?"
את השקים הכבדים מלאי תפוחי-אדמה הובלנו במריצות עד לשער. כוחותי אפסו ופעמיים נפלתי והפכתי את המריצה על פיה. מאחורי דחף את מריצתו נער צעיר, הוא קיבל שק קטן יותר להובלה. הוא נעמד על מקומי ואמר לי: "בוא נתחלף. רחמנות עליך. הם יכו אותך עד מוות."
בעת פריקת השקים הכנסתי כמה תפוחי-אדמה לפנכה שלי. כשיצאתי מהעבודה הבחין בכך השומר בשער, אוקראיני זקן, רוצח, והלם בי בקת הרובה. שעה ארוכה לא יכולתי לנשום. בקושי רב גררתי את עצמי עד צריף המגורים. למחרת לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן לצאת לעבודה. שבתי לשם לאחר יום של מנוחה.
בערבים יכולנו להינפש מעט. הזריזים שבינינו הביאו פחמים והסיקו את התנור. ישבנו בחברותא עד שעת לילה מאוחרת. כמה חברים בישלו משהו וחילקו לאחרים. אתנו בחדר לן צעיר מסוקולוב, שהיה כמעט ערום. לא היו לו בגדים כלל. החברים אספו מעט כסף, ובלילות תפר לו חייט מעיל עליון חם. למרות העייפות ולאחר יום עבודה מתיש, בילינו בנעימים בצוותא ונקשרו בינינו קשרים הדוקים. הכרתי שם הרבה אנשים, ביניהם יהודים ממחנה אחר "פליגר הורסט", בקבוצה הזאת פגשתי את חברי ללימודים באוניברסיטה, עו"ד צ'רנוברודה.
מיום ליום רבו החולים. לילה אחד נכנס אלינו חייל אס.אס. צעיר כבן 20 והסתכל סביב-סביב. מישהו עמד ועישן בנוכחותו – חוצפה שאין דוגמתה! החייל שלף את אקדחו. היהודי מיהר לקרוא "שמע ישראל". למזלו, הוא לא נהרג. רק חווה פחד-מוות. בעל סמל הגולגולת לא ירה בו. אותי הוא שאל מדוע אני שוכב. עניתי לו שאני עייף מאוד. פחדתי להגיד שאני חולה.
"ממילא יחסלו אתכם בקרוב," צחק הגרמני הצעיר ויצא.
המעבר למחנה "גנשה-בארקי" עלה שוב על הפרק. השם עצמו סימל משהו נורא ואיום. למחרת הודיעו הגרמנים, שכל החולים ורבים מן העובדים יישלחו חזרה לגטו. פרצה מהומה ובכי רב. אנשים חיפשו "פרוטקציה" כדי להישאר במחנה בנובו שדלצה, אך ללא הועיל.
תחת המשמר של בעלי המדים השחורים, יצאנו וצעדנו לכיוון המוכר: "הגטו הקטן" של שדלץ.
עם בואנו לגטו התפזרו הכל בין מכרים וקרובים, אך אני נשארתי עומד במקומי. לא היה לי מודע וקרוב. לא היה לי איש. אל מי אלך? את צעדי הראשונים עשיתי אל "אולם ההמתנה" של היודנראט ומשטרת הגטו בתקווה למצוא שם לב אנושי, ולא בכדי, באחד מימי עבודתי ב"רקמן" סטר בפני שוטר יהודי, כי חרגתי מעט משורת הצועדים הישרה, לחיי התנפחה. אך לא כל השוטרים היהודיים נהגו כמוהו. היו ביניהם שחשו סלידה מן התפקיד המגונה שהם ממלאים, וחיפשו דרך "לזכות" את עצמם.
וכך כאשר באוטווצק הובילו אותי שני שוטרים – פולני ויהודי – אל מותי, בכה היהודי כל הדרך, חיבק אותי ואמר: "אוי ואבוי לי, אני מוביל אותך אל מותך" ושוטר בשדלץ זרק לעברי פעם מטבע בן 20 זלוטי, וכאשר רציתי להחזיר לו את הכסף – סירב. "המטבע לא שלי, אמר לי"…
בסופו של דבר הודיעו הגרמנים שהגטו חייב להתרוקן, והכל עוברים "לגנשה-בארקי". שם, ב"גנשה באקי" הוסיפו הגרמנים, ישרדו כולם עד לאחר המלחמה. אם כן, מדוע אין אנו יכולים להישאר בשדלץ? הדיכאון היה רב. בלב כולנו נשאר ניצוץ של תקווה לשרוד. אנשים נאחזו במלה "חייב", כאילו יש בה רמז למשהו.
במשך כל היום יצאו עגלות עמוסות כלי-מיטה ושאר חפצי בית, לכיוון "גנשה באקי". מי שהיו לו כסף ו"פרוטקציה" יכול היה להעביר לשם את חפציו החיוניים. היודנראט העביר גם את הסודה, הסבון ותרופות פשוטות, וזאת ברשות הגרמנים: חשוב היה להם להפגין כי "אין להם כוונות רעות", אלא ש"הגטו חייב להתרוקן".
עוד מעט יפתחו את שערי הגטו, והפעם – שער אחר, מעבר לבית היודנראט ומשטרת הגטו. אך היציאה התעכבה. נראה שניתנה הוראה שלא למהר. שום גרמני לא נראה בשטח. רק משטרה פולנית.
לבסוף החלה השיירה הקודרת לנוע על פני הרחובות הלבנים, המושלגים. שוב הייתי בין האחרונים. התנהלנו באטיות רבה. היו בינינו הרבה חולים וזקנים. בצדי הרחוב, על המדרכות, שמרו עלינו כמה שוטרים פולניים. התקרבנו אל רחוב הכנסייה. פולנים אריים, סקרנים ומרוצים, יצאו לרחוב לצפות בשיירת היהודים החולפת לעיניהם.
הגענו ל"גנשה-בארקי". בתי לבנים אדומות בני שלוש קומות, עמדו בצורת "ח" בקרבת הכביש. במרכזם השתרעה חצר גדולה ובה שתי משאבות מים. השטח היה מוקף בגדרות-תיל דוקרניות, אך לא כולו. גלילים של חוטי-תיל היו מונחים בצד, כדי להשלים את מלאכת הגידור במקומות שעוד נותרו פתוחים. גם השערים לא היו שמורים עדיין.
בקושי רב סחבו אותי רגלי אל מקום המגורים החדש. רציתי רק דבר אחד: למצוא מקום להניח בו את ראשי ואת גופי הדואב.
לאחר יום אתמול השחור החלו החיים לזרום במסלולם. שמחתי לפגוש שוב אחד ממכרי אשר הוביל אותי אל אישה, שמכרה דברי אוכל ובישלה מרקים וממשיכה ב"עסק" שלה כאן. מפליא איך בחדר אחד קטן נמצא מקום למטבח, לחנות ולמקום המגורים גם יחד. גמרתי מרק חם, ולמרות הצפיפות הקשה נשארתי שם שעה ארוכה, ככל שהתאפשר לי. בצאתי משם ניגשתי אל משרד היודנראט, ושם פגשתי את אפרים צלניק ואת חתנו, עו"ד אייזנברג, ובישרתי להם כי בכוונתי. לשוב לגטו וארשה. צלניק הזמין אותי לביתו, שבו התגוררו בצפיפות כמה קרובי משפחה. אשתו הגישה לי צלחת מרק, ועוד אחת. לגמתי את המרק ברעבתנות, שוכח את כל כללי הנימוס ולא הייתי היחיד. בעת שישבתי שם, התדפקו שוב ושוב רעבים על הדלת ובני הבית הוציאו להם חתיכות לחם.
משנכנסו עוד ועוד אנשים עזבתי את המקום. שוב התעניתי כמה שעות עד שירד הלילה. סמכתי על הבטחתו של צלניק כי אוכל לישון בחדר היודנרטא, והוא ינעל אותי שם מבחוץ. ואמנם צלניק הכניס אותי לחדר, השאיר לי נר וגפרורים ובמעט עצי ההסקה העליתי אש. נרדמתי בישיבה ליד השולחן. בבוקר בא צלניק והוציא אותי משם. אכלתי שוב מרק במטבח ההוא ושילמתי בתפוחי-האדמה שהחזקתי עמי. משם יצאתי החוצה להמשיך ולשוטט בקור.
בחצר הייתה תנועה ערה. היו שנדחפו סביב המשאבות, לזכות בקצת מים. בפינה אחרת קבו את מי שקפאו בלילה, כאשר לא מצאו להם מקום להניח בו את ראשם. שוטר הוביל כמה עשרות אנשים לעבודה בעיר. עבודה הייתה עכשיו פריווילגיה של ממש.
רגלי היו נפוחות מאוד. בעת ההליכה השתפשפו ברכי זו בזו. אך היה מנוי וגמור עמי, שאני הולך לגטו וארשה. על השערים, כאמור, טרם הוצבה שמירה, ואני יצאתי לכביש קלושין והצטרפתי לקבוצה של יהודים שהלכו בו. רגלי התנפחו עוד יותר. פיגרתי אחריהם.
הגעתי לגטו וארשה זמן קצר לפני המרד היהודי. כשהתעניינתי בגורלם של יהודי שדלץ האחרונים, שגורשו יחד אתי ל"גנשה-בארקי", נודע לי שכולם הובלו לטרבלינקה.
מתוך "אבות מספרים שדלץ"