בשנים 1931-1923, שבהן עסקתי בפעילות ציבורית, לא הייתה שדלץ עיר תעשייה של ממש, אך פעלו בה מאות בתי-מלאכה, שעסקו בתעשייה זעירה של עבודת כפיים ופרנסו כ-3,500 משפחות יהודיות. האיגודים המקצועיים מנו כ-2,000 חברים ובהם אחוז גבוה של יהודים, שחיו לא מהלוואה בריבית, לא ממסחר ולא מ"עסקי-אוויר", אלא קיימו בגופם ובידיהם את הפסוק "בזיעת אפיך תאכל לחם".
הענף הגדול ביותר היה ענף העור. נמנו בו כ-500 סנדלרים, יצרני נעליים גבוהות, מצחצחי נעליים ויצרני ציוד ספורט. את המקום השני תפס ענף פועלי המחט, ובו 400 פועלים-חייטים.
תנאי העבודה והשכר היו ירודים מאוד: עבודה בקבלנות, שכר נמוך, תשלום בשטרות-חוב והיעדר כל ביטוח סוציאלי.
האיגודים המקצועיים הופקדו לא רק על ענייני עבודה, וטיפלו לא רק במובטלים, בבעיות שנוצרו בעונה המתה, בעזרה סוציאלית, בסיוע בעונת החורף וכיוצא באלה, אלא ניהלו גם פעולות תרבות: אסיפות, הרצאות וערבי שאלות ותשובות. באיגוד פועלי העור, שנמצא תחת השפעתם של "האדומים" הלא הם הקומוניסטים, פעלו גם חוג דרמה ומקהלה. עם זאת לא פעם "פוצצנו" הפעילויות בידי יריבים, שהקימו מהומות, והפריעו למהלך האירוע, עד שהתערב "צד שלישי" – המשטרה, אשר בדרך כלל פזרה את האסיפה ועצרה כמה משתתפים, באשמת פעילות קומוניסטית.
בתקופה שבה התנהל איגוד פועלי המחט תחת שרביטו של יוסף סלושני, שפעל ללא ליאות למען האיגוד, נהנו חבריו משמירה על האינטרסים שלהם.
לאחר מותו של י. סלושני החל מאבק בין ה"בונד", "האדומים" ו"פועלי-ציון-שמאל". באין לצדדים הניצים כל נימוקים לוגיים-אידיאולוגיים כדי למשוך את הפועלים מצד זה אל הצד האחר, הם השתמשו באלימות, באינטריגות ובשערוריות. האיגוד נחלש. הכסף לתשלום שכר-הדירה אזל, ואיגוד פועלי המחט סולק ממשרדיו ועבר לפעול באלה של איגוד פועלי העור ברחוב מילנה 4.
כיושב-ראש האיגוד של פועלי המחט כיהן בזמני פעיל ה"בונד" הידוע מ' גרינברג, והמזכיר היה פרידריך. משרדי האיגוד שכנו כאמור ברחוב מילנה, אך את הפועלים אפשר היה למצוא בחבורות, שקועים בוויכוחים לוהטים בכיכר שמול העירייה ובבית-הכנסת הגדול, בין "מנחה" ל"מעריב". לא להתפלל באו, אלא לדון בעניינים שברומו של עולם, לנהל תעמולה בין היהודים ולהמציא פתרונות לגאולת האנושות.
ענף הטריקוטז' החל להתפתח בשדלץ לאחר מלחמת פולין-רוסיה. עד שנת 1930 הוא התקדם בצעדי ענק. שדלץ נחשבה לאחד המרכזים הגדולים של הענף בפולין. בעונת השיא עבדו בעיר כ-60 מכונות, 24 שעות ביממה!
פועלי הטריקוטז' באו בעיקר מבין החוגים שנחשבו "בעל-ביתיים". צעירים, נשואים, שלא הצליחו במסחר וחיפשו לעצמם פרנסה. אלה פנו אל המקצוע הזה שאפשר ללמוד אותו במהירות ולהשתכר ממנו יפה.
אני זוכר, כי בשנת 1927 ארגנו צעירים אלה, שביתה ראשונה, למען משכורת גבוהה יותר. האיגוד שכן אז ברחוב פיינקנה 7, תחת חסותו של איגוד פועלי העור. לאחר השביתה יצרו פועלי הטריקוטז' קשר עם איגוד פועלי הטקסטיל בלודז' ופתחו לעצמם סניף בשדלץ. האיגוד הזה היה נתון להשפעת של הפ.פ.ס.
בשיא העונה הועסקו בענף הטריקוטז', יחד עם חברי הסקציה של "שידלקובה", ועם פועלים ממורד ומעיירות אחרות באזור שדלץ – כ-800 איש. רבים מהם התמחו במקצועם ועברו לוארשה ואפילו לחו"ל – לבלגיה, לצרפת ולאמריקה הדרומית. בשנות ה-50 הם תפסו מקום מכובד בתעשיית הטקסטיל בארצות אלה.
עם המפרנסים בשדלץ נמנו גם הרבה פועלים לא מאורגנים, דוגמת פועלי בניין, טייחים, צבעים, נגרים, וכובענים. לפני מלחמת העולם השנייה, הוקם בעיר סניף של איגוד העובדים במסחר – שבנים, אורזים ופקידים, בניהולו של חיים רייזה.
הפועלים היהודיים בשדלץ, כמוהם כפועלי פולין כולה, חשו לעתים קרובות את טעמם המר של משברים כלכליים חריפים.
ברשימה, שפורסמה ב"שבועון של שדלץ" מתוארים חייהם של הפועלים בעיר בימיה הקשים של "העונה המתה" –
מן הבוקר עד רדת החשכה יכולים אתם למצוא אותם בשוק העבודה שמול העירייה. הם עומדים בקבוצות, בשורות ארוכות, מובטלים, שהזמן הזה פגע בהם.
אנשים מורעבים, שפניהם המוריקים נראים כשל שלדים. הם רוצים להשכיר את ידיהם המיובלות, אבל איש אינו זקוק להם.
לא מעטים הם אלה העומדים כאן, שבבית מחכים להם אישה וילדים קטנים. בבית קר, ומן הקירות מטפטפות טיפות מים והילדים הקטנים מבקשים כל הזמן: "אמא, אוכל!"
כאשר יורד הערב יכולים אתם לפגוש רבים מהם בבית-הכנסת. לשם הם באים להתחמם מעט. הם יושבים כאן על ספסל ארוך, ליד התנור, בולעים את רוקם וכל אחד מהם שואל את עצמו: מאין יבוא עזרי?
גם כאן, בבית-הכנסת הם יושבים בקבוצות, כמו, להבדיל, במועדון. משוחחים ביניהם על מלחמות, על הפוליטיקה העולמית או על המשבר הכלכלי. תשומת הלב מופנית אל יהודי בבגדים מרופטים, שפניו מלאים צער.
הוא מספר לקהל שומעיו, שיש לו בבית אישה ושישה ילדים, ובנוסף להם – חתן שמתגורר אצלו, ופרנסה אין. בשנה שעברה, הוא אומר, עוד אפשר היה להסתדר איכשהו. הייתה קצת עזרה למובטלים, שהושיטו העירייה והקהילה. בכל-זאת הייתה כף של תבשיל חם לילדים, קצת פחם, עצים. אפשר היה להתקיים איכשהו. ואילו כיום – כלום. לא רואים ולא שומעים שום עזרה. במצב כזה לא נותר אלה למות מרעב.
"אכן", מסכימים אתו כולם מסביב.
פועל שני, צעיר יותר, בעל הכרה מעמדית, שופך את כל כעסה של קיבתו המורעבת על ראשיהם של עסקני הציבור, לכל ה"דואגים" לנו. אפילו עסקני הפועלים המדופלמים שלנו – הוא טוען – אינם מוכנים לחשוב בכלל על המצב הקטסטרופלי השורר בעת "העונה המתה".
"כן, כן, העונה המתה", מחרה-מחזיק אחריו מישהו אחר, צעיר אופטימי למדי, שמאמין שכך זה לא יימשך לנצח. "בעצם, הרי כל הפועלים צריכים להיות רשומים בלשכת העבודה הממשלתית. אבל איך אפשר להסדיר את זה עם המעסיקים היהודיים, שתמיד מרץ מעליהם, כמו חרב חדה, הפחד מפני מסים גבוהים?"
"אבל, גוואלד! מה לעשות?" ממהר להזדעק יהודי מבוגר, אבא לארבעה ילדים, ביניהם שתי בנות. "איפה לוקחים כסף לנעליים בשביל הילדים? הרי אי-אפשר ללכת יחפים! והעיקר – כסף ללחם, לתפוחי-אדמה!" בעיניים דומעות וקול נחנק הוא ממשיך: "אמנם הכל בזול, 'שור בגרוש', אבל הגרוש איננו!"
התמונה עצובה. והלב נכמר.
מתוך "אבות מספרים שדלץ".