דוד כנעני: שדלץ מחוז ילדותי

נולדתי בשדליץ  – עיר בת 40 אלף תושבים במרכז פולין, בין ורשה לבריסק, מרחק של כ-100 ק"מ מוורשה. מרביתם של תושבי עירי היו יהודים שגרו במרכז העיר, ומ יעוטם פולנים, שבתיהם היו בפריפריה – בפרברים. היהודים הטביעו את חותמם והשליטו את סיגנונם בחוצות העיר ושדליץ היתה עיר יהודית. ההולך ברחובות העיר הבחין מיד בלבוש היהודי, עם הכובע השחור , עם הזקן והפיאות. הפולנים הגיעו למרכז העיר בימי השוק – פעמיים בשבוע, בימים שלישי וששי.

מגורי היהודים היו בבתים רעועים ונוטים ליפול בסמטאות ארוכות וצרות. העוני היה רב, אם כי היו גם יהודים עשירים. אלה גרו ברחובות מסודרים, טובלים בירק של גנים, עצים ושדרות. באחד הרחובות היותר אמידים גרנו כעשרים משפחות בבית אחד. ביתנו היה מוקף בחצר גדולה ושוער פולני היה סוגר מדי לילה את השער.

לא נכללנו בין עשירי העיר אך גם לא בין ענייה.

יהודי שדליץ היו ברובם אנשים דתיים ורק מיעוטם חילוניים. על כל צעד ושעל עמד בית כנסת, ובעיקר שטיבלעך (בתי כנסת של "חסידים", שנוהגי התפילה בהם שונים מאלה של ה"מתנגדים").

יהדות פולין הייתה מחולקת ל"חסידים" ו"מתנגדים". ה"מתנגדים" התפללו בבית הכנסת הגדול והמפואר שכיהנו בו רב העיר והחזן העירוני. היה זה מבנה מפואר ביותר, עם קירות מקושטים, כולו הדר ופאר. לעומתו היו ה"שטיבלעך" בתים קטנים יחסית, שהכילו רק את החסידים שסגדו לרבי שלהם. בעירנו היו עשרות סוגי חסידים ולכל אחד מהם שטיבל משלו. הרבנים מעולם לא גרו בעירנו, והשטיבל נקרא על שם עיר מוצאו של הרבי. כך הייתה "חצרו של הרבי מגור", והיו חסידי "הרבי מביאלה" וכך הלאה. כולם חיכו בדחילו ורחימו ליום המאושר, אחת לשנה, שבו היה הרבי מגיע לעיר ומכבד את חסידיו בנוכחותו. ביקורים אלה היו קשורים בדרך כלל בתאריכים חשובים, כמו יום הולדתו או החלמתו של הרבי או לשמחת כלולותיו או נשואי צאצאיו. ובאותו היום ניהלו "טיש" גדול (התקהלות וארוחה) והשמחה ביום הזה דמתה בעוצמתה רק לשמחה שהייתה ביום הכנסת ספר תורה לבית הכנסת.

חג הכנסת ספר התורה לבית הכנסת היה אירוע גדול ושמח ביותר. בשעות הערב המאוחרות הייתה כל העיירה מתכנסת, ולאור לפידים נשאו אל מתחת לחופה את ספר התורה, שגמרו את כתיבתו. מסביב לחופה רקדו האנשים ושרו עד שהביאו את ספר התורה לבית הכנסת. אך השמחה האמיתית הייתה בבית הכנסת עצמו, שם נערכה הילולה גדולה שנמשכה כמעט עד אור הבוקר.

כתיבת ספר תורה הייתה כרוכה תמיד בהוצאה כספית גדולה, מפני שלא כל אדם פשוט מסוגל לכתוב ספר תורה. זכות זאת נפלה אך ורק בחלקו של סופר סת"ם, שכתב את התורה בעזרת נוצה מחודדת, כתחליף לעט, על נייר קלף משובח, בכתיבה המקובלת בכתיבת ספרי תורה. יהודים רבים תרמו ממיטב כספם כדי שאחד מפסוקי התורה ייכתב על שמם. במקום מכובד בשטיבל נמצא ספר זיכרונות, שבו פורטו  שמותיהם של אלה שתרמו פרק או פסוק או אפילו אות אחת לכתיבת ספר התורה.

שיא חלומותיו של כל יהודי היה שפסוק מהתורה ייכתב על שמו.

סיום הכתיבה של ספר התורה היה סיבה טובה וראויה לחגיגה גדולה, ומכיוון שהיו הרבה מאוד בתי כנסת בעיירה ובכל אחד מהם היו כמה ספרי תורה, רבו השמחות בעיירה.

עם כל הריבים והמתחים שהיו בין ה"חסידים" וה"מתנגדים", המזכירים לא פעם את המתחים שבין המפלגות היריבות כאן בארץ, היו גם תופעות אנושיות, שעמדתי נפעם למולן. לא פעם קרה שבאמצע תפילת "שמונה עשרה", כשכל המתפללים שקועים באמירת התפילה, הייתה נשמעת לפתע צעקתה של אישה המוחה לפני בורא עולם על מר גורלה, בגלל ילד חולה הנוטה למות או בגלל צרה אישית אחרת שפקדה אותה. כשנשמעה זעקת שבר כזו, היו כולם זזים הצידה ומפנים את הדרך אל ארון הקודש, הנשים היו ניגשות אל הארון פותחות אותו ותובעות את עלבונן לפני הקדוש ברוך הוא. ברגע כזה היה כל הקהל מתאחד עם האדם הזועק לעזרה, מבלי לבדוק בציציותיו. הייתה כאן התלכדות מלאה והתחשבות יוצאת דופן באדם המזעיק את ריבונו של עולם לעזרתו. כשראיתי בפעם הראשונה איך נותנים לנשים לשפוך את מר ליבן לפני בורא העולם, ליד ארון הקודש הפתוח, הייתי נרגש ונפעם ביותר.

מן העיירה היהודית שלנו, על רחובותיה המפותלים, זכורה לי עדיין תמונת השריפה הגדולה של הצריפים העלובים. תגובתם של מרבית היהודים הייתה ריצה מבוהלת לבית הכנסת כדי להציל את ספרי התורה. הייתה כאן הרגשת שותפות גורל, כשבית הכנסת עומד במרכז הווייתה של העיירה וכל העיניים נשואות אליו.

20 אלף יהודיה המבוגרים של עירי שדליץ היו מפוצלים בין מפלגת ה"בונד" לבין המפלגות הדתיות-ציוניות, "החלוץ" ו"השומר הצעיר". ה"בונד" הייתה מפלגה אנטי-דתית שאמרה: "המולדת שלך היא המקום שבו אתה גר וחי".

בשנות ה-20 וה-30 גידלו מרבית היהודים פאות וזקנים והיו בעלי מלאכה – סנדלרים וחייטים. התחבורה התנהלה על ידי סוסים ועושי הריתמות היו אנשים פשוטים בעלי זקנים, שהלכו לבית הכנסת והשתייכו לבונד.

כל סיפוריהם של הסופרים שלום עליכם וי.ל. פרץ נסבו על אותם בעלי מלאכה פשוטים, כולל נושאי הדליים. אמנם עירנו הייתה גדולה למדי, אבל מים הביאו ממרחקים. בכל רחוב שני הייתה באר עם משאבה, שבעזרתה שאבו את המים ממעמקי האדמה ויהודים הביאו את המים באסל ודליים לבעלי הבית, אשר שפכו את המים לחבית ונושאי הדליים היו חוזרים אל הבאר למלא מחדש את דלייהם. הייתה זו פרנסה לגמרי לא קלה ("ואסער-טרייגער"), ועדיין זכור לי הסיפור על נושא הדליים, יהודי עם זקן אשר בחורף, כשהטמפרטורה יורדת ל-20 מעלות מתחת לאפס, הוא שופך את המים לתוך החבית שקולטת כ-20 דליים ומזדרז לצאת לחזור לבאר להביא עוד ועוד מים. וכששואלים את הסבל הקופא מקור: "מה היית רוצה שיהיה לך, רבי יהודי", הוא עונה: "דבר אחד בלבד הייתי רוצה, שבכל בוקר תהיה לי לחמנייה לבנה עם כוס חלב מהביל".

סופרי העיירה היהודית ביטאו את מאווייהם של ה"עמך", אשר רובם ככולם השתייכו למפלגת ה"בונד".

השיר שביטא את משאלות יהודי העיירה אמר: "שיחיה עמך מכל העמים, אתה עמך, צוחק מכולם, אין לך כסף, אין לך מזומנים, אל תשאל שאלות ותשלוט בעולם."

העם הפשוט נכסף לשלטון הפועלים – שלטון בעלי המלאכה.

גם אנשים משכילים היו בעיירה. כל המי ומי למדו בישיבה, והרבה למדנים התפרנסו ממוסדות הציבור. המוסד המרכזי הייתה ה"קהילה" ונבחריה היו "פרנסי העיר". לא היו כמעט אנאלפאביתים. גם הנשים ידעו להתפלל ולקרוא בספר "צאינה וראינה" ולומר פרקי תהילים בשעת הצורך.

בנוסף לישיבות ובתי הכנסת היו גם בתי ספר כלליים של הגויים ששלחו את בניהם ללמוד בעיר, והיה גם בית ספר יהודי של רשת בתי ספר "תרבות".

הלימוד והרחבת הדעת היו ערכים שהורים הנחילו לבניהם. יהודים רבים לא הכירו את לימודי החול, לא ידעו פולנית, לא כימיה ולא פיסיקה והשקיעו את מיטב כוחם וזמנם בתורה, תלמוד ותוספות, ו"הגו בם יומם ולילה". פשוטי העם אמרו בזמנם הפנוי פרקי תהילים.

לבושם של מרבית היהודים הדתיים היה קפוטה (חלוק ארוך) וכובע יהודי עם מצחייה קטנה (קסקט). בעלי ההשכלה שהיו גם בעלי הסטטוס הגבוה יותר עיצבו את זקנם בקפידה או שהיו מגולחי זקן ולבשו חליפה ולראשם חבשו מגבעת.

בית הורי

נולדתי בחג השבועות בשנת 1922. קראו לי דוד על שמו של דוד המלך, שלפי המסורת נולד ומת בחג השבועות. משום מה בתעודת הלידה שלי רשום שנולדתי ב- 24.9. האיחור בתאריך לידתי בא כדי לדחות את גיוסי לצבא הפולני.

זיכרונות ילדותי מ חזירים אותי לגיל 3. היה זה היום הראשון שהתחלתי ללכת ל"חדר". עדיין זכור לי כיצד אני מובל לחדר שיושבים בו כ-20 ילדים על מחצלת, הפרושה על הרצפה, והרבי מתהלך באמצע החדר. כולם מקבלים את פני בברכת "ברוך הבא" ואבא נפרד ממני לשלום והולך לדרכו, ומייד פונה אלי הרבי ואומר: "בובצ'ה, כרגע בא מלאך משמיים וזרק לך מטבע שתקנה לך משהו טוב אחר כך". כל הילדים מרימים את עיניהם לתקרה ומחפשים אחר מקור הנס והרבי מושיט לי מטבע.

כולנו היינו בטוחים שאכן מלאך משמיים זרק לי מתנה, ולאחר השיעור קנו הילדים במטבע שלי ממתקים. היה זה נוהג מקובל ב"חדר" שהותיר לי זיכרון נעים ומתוק מיום הלימודים הראשון.

חדר קטן צר וחמים                                            את תורתי ילדי חמד

ועל הכירה אש.                                                  שימעו זיכרו נא

שם הרבי לתלמידיו                                            אימרו שנית וחזורו

מורה אלף בית.                                                 קמץ אלף א

ככה שיננו את כל אותיות הא"ב ואת סימני הניקוד.

זוכר אני גם איך התחלתי ללמוד חומש, בגיל 5 ואבא עשה מסיבה מיוחדת לכבוד האירוע החשוב הזה. ידעתי כבר לקרוא את פרשת השבוע והחסידים באו מבית הכנסת, ואבא כיבד אותם בדגים, עוגות וביי"ש ואני קראתי מפרשת השבוע וכולם ברכו אותי ב"מזל טוב" וטקס זה נקרא "קידוש".

לא תמיד זרמו הלימודים ב"חדר" על מי מנוחות. הרבי הנהיג משטר של שקט מוחלט והתמדה בלימודים, ובשעת הצורך ידע גם למשוך באוזן וידו הייתה קשה, אם בסטירה ואם בצביטה, אבל לעולם לא הצליף עם שוט. למרות תקיפותו של הרבי הלכתי בדרך כלל ברצון ל"חדר".

החל מגיל 6 העבירו אותי הורי ל"חדר מתקדם", שבו לימדו תורה בהתאם לפרשת השבוע, בתוספת פירוש רש"י ופירושים נוספים ואני ידעתי את סיפורי התורה בעל פה.

אחד המורים זכור לי במיוחד לטובה. הוא היה ג'ינג'י וסביב שולחנו ישבו 30-40 תלמידים, וכל יום ראשון הוא סיפר את סיפור "פרשת השבוע". הוא התחיל בסיפורי "בראשית", המשיך בפרשת נוח והמבול, פרשת "לך לך" וכ ן הלאה. הוא ריתק אותנו בסיפוריו ואנחנו חיכינו לשיעוריו בכיליון עיניים. סיפורו החל בשעה 8.00 בבוקר ונמשך עד שעה 2.00 ואנחנו ישבנו מהופנטים והקשבנו לסיפוריו הנהדרים. אכן היה לו כשרון יוצא דופן לספר סיפורים ולהחיות את הדמויות התנ"כיות. אני עדיין זוכר איך הוא תאר את אברהם ולוט, ואת הויכוח של אברהם עם אלוהים, ואת סיפור מהפכת סדום ועמורה ואשת לוט. במשך השבוע שוחחנו בינינו על הסיפור היפיפה שהמורה סיפר ביום ראשון וחזרנו ולמדנו וקראנו עוד פעם ועוד פעם, עד שידענו את פרשת השבוע כמעט בעל פה. היו אלה לימודים נהדרים – "גירסה דינקותא", שהמורה הנחיל לתלמידיו.

באותה התקופה חלתה אמי בדלקת במעי העיוור ונאלצה לעבור ניתוח, ולשם כך היה עליה לנסוע לוורשה. בעיני כל בני משפחתי היו חייה של אמא תלויים על חוט השערה. בבית הלכנו כולנו אבלים, שחוחים ומודאגים. וכשהמורה שמע זאת מייד אמר: "היום במקום ללמוד נאמר כולנו פרקי תהילים". עד היום אני סבור שהיה זה מעשה אנושי ומרגש, וכספרתי זאת בבית לאבא, גם הוא התרגש, הלך לרבי, לחץ את ידו ואמר לו "יישר כוח".

לאחר שאמא חזרה בריאה הביתה הייתי בטוח שהחלמתה באה הודות לאמירת התהילים של הרבי ובני כיתתי.

עשרות שנים מאוחר יותר, במלחמת השחרור, כשלוחמי הפלמ"ח כבשו את העיר צפת ואת המשטרה על הר כנען, קידם את פניהם הרב לוין, רבה של צפת, ואמר: "העיר צפת נכבשה בזכות המעש ובזכות הנס. המעש הוא שיהודי צפת לא פסקו מלאמור פרקי תהילים, והנס – שהפלמ"ח הגיע."

לשמע דבריו צחקנו במחלקת הפלמ"ח, אבל אני ידעתי מה המשמעות ומהי ההתייחסות של יהודי לאמירת תהילים. (מאוחר יותר נפגשתי עם הרב לוין מצפת, כאשר היה הרב של אסירי "ההגנה" בצפת).

במשפחתנו היינו 3 בנים ובת אחת, ואני הצעיר מכולם. אחי הגדול שמחה-בינם היה מבוגר ממני ב-10 שנים ועד כמה שזכרוני מגיע – היה כבר עצמאי. היה סוחר ונסע עם הפרקמטיה שלו מעיר לעיר ומכר את מרכולתו.

אחותי מינה שקראנו לה מינדל הייתה גדולה ממני ב-6 שנים.

אחי השני – יעקב היה גדול ממני ב-3 שנים.

הייתה לנו עוד אחות שנפטרה בצעירותה ואינני זוכר אותה.

ביתנו, שעמד ברחוב די מרכזי, היה בן 4 קומות, עם מדרגות עץ, ללא מים וללא ביוב. השירותים היו בקצה החצר. הייתה לנו דירה של 3 חדרים ומטבח שבו כל האוכל התבשל על פחמים. בסלון הגדול עמד תנור ענק, שחימם את הבית בימי החורף הארוכים וסביבו התאספה כל המשפחה מדי ערב.

מזג האוויר בפולין מורכב מחורף ארוך קר ומקפיא, שבו הטמפרטורה יורדת עד 20 מעלות מתחת לאפס ובמקרים קיצוניים מגיעה אף עד 30 מעלות מינוס, אביב קצר, עתיר פריחה, קיץ מתון (שבו מבשילים עיקר הפירות) וסתיו, שבו כבר קר, המים קופאים, והוא מבשר את הצפוי לנו בחורף. בימי החורף המקפיאים, כשהטמפרטורה הייתה נמוכה במיוחד, היינו יוצאים כולנו להסתכל האם על מגדל העיר מונף הדגל, המבשר לכולנו שהילדים חופשיים להישאר בבית ולא ללכת ללמוד בבית הספר.

בימי הסתיו, כשהתחילה עונת השלכת, הרוחות נשבו בחוזקה והכפור נתן אותותיו, התחילו בבית להתכונן לקראת החורף. היינו אוגרים פחם במרתף לכל החורף והיינו מתחילים לאטום בצמר גפן את החלונות הכפולים כדי שחומו של החדר לא יתנדף החוצה.

כל הפעילות הביתית בחורף הייתה מתרכזת סביב התנור הבולט בנוכחותו הודות לאריחיו הלבנים. היה לתנור פתח גדול וההסקה הייתה מלאכתו של אבא. ביום ששי אחר הצהריים מילא אבא את התנור עם פחם, סגר אותו הרמטית חזק, והבעירה הספיקה עד מוצאי שבת. בתוך התנור היה פתח שבו התחמם האוכל, שכלל מרק ותה לשבת.

סימנו הבולט של האביב היה הפשרת השלגים וזרמי המים ברחובות. היה זה בפרשת "שבת שירה", כאשר פתחנו את החלונות והוצאנו אוכל לציפורים, שהתחילו לזמר את שירי החיזור, ועל ענפי העצים הופיעו ניצנים רעננים. עד היום מלווים אותי המראות מן האביב הפולני כזיכרונות ילדות יפים ביותר מעיירת ילדותי ונופיה. במיוחד אהבתי לטייל בחודש מאי, שהצטיין בשפע הפריחה ובמזג אויר שבו שמש וגשם משתלבים יחד, והטבע מפגין את עושר גווניו, קולותיו וניחוחותיו.

לאחר שסיימתי את לימודי ב"חדר" עברתי ל"תלמוד תורה" – בית ספר לילדים בגיל 8-12 שלומדים בו מהשכם בבוקר עד הערב. ב"תלמוד תורה" למדתי שלוש שנים, אם כי יש בו 12 כיתות. מכיוון שתורה למדתי עוד קודם, ב"חדר", למדתי ב"תלמוד תורה" בעיקר תלמוד, החל מן הבוקר ועד שעה 13.00. לאחר הפסקה לארוחת צהריים חזרנו לשעתיים נוספות ללמוד לימודי חול – פולנית וחשבון, ומשעה 16.00 המשכנו בלימודי התלמוד. בשעת ערב מאוחרת חזרנו הביתה, כשמנורת נר מאירה את דרכנו החשוכה, וכך אפשר היה לראות מאות תלמידים חוזרים מתלמוד תורה, וכל ילד אוחז בידו פנס נר המוקף זכוכית.

"תלמוד תורה" איננו זכור לטוב, מאחר והוא "התברך" במורים חמורי סבר שנעזרו בשוט וחגורה כלפי התלמידים החלשים.

לקראת סיום שנת הלימודים היו מבחנים, והמפקח העליון בא לבחון את התלמידים. כולנו התכוננו ושיננו את פרקי התלמוד, עד כדי לימוד בעל פה. המפקח – איש צעיר וגבה קומה, עם זקן שחור, אמר לנו: "אני יודע שהתכוננתם למבחן בתלמוד, לכן לא אבחן אתכם בתלמוד. אך ישנה תפילה שאתם אומרים אותה שלוש פעמים ביום ויותר, (כוונתו הייתה לברכה ארוכה שאומרים כשרוחצים ידיים לאחר היציאה מבית השימוש, והברכה כוללת מילים מסובכות שאין להן סוף). כמובן שאף תלמיד לא ידע ברכה זאת בעל פה. הבוחן אמר שאף אחד מהילדים לא עבר את הבחינה, ובעוד שלושה חודשים הוא יערוך מבחן חוזר. מובן שבמבחן החוזר כולנו ידענו את הברכה בעל פה.

"תלמוד תורה" לא הרשים אותי במיוחד אך התחלתי להבין את הארמית של התלמוד. לאחר מכן התעוררה בעיה היכן אמשיך את לימודי. האפשרויות היו ללכת ל"תרבות" – בית ספר עברי, שבו כל הלימודים מתנהלים בעברית אך לומדים כמובן  גם פולנית, כימיה, פיסיקה ומתמטיקה, אבל הדגש מושם על העברית והציונות, או ללכת לבית ספר גוי, שהיו בעיר עשרות כאלה, והרבה מילדי היהודים למדו בהם. מדי בוקר נערכה בו תפילה נוצרית, שהיהודים לא אמרו אותה אבל נכחו בה. מאוד רציתי ללכת לבית ספר "תרבות". אחותי הייתה ב"שומר הדתי" וצידדה שאלך ל"תרבות", אבל אבא אמר: "בבית ספר "תרבות" אתה תיהפך לגוי, ובבית ספר גוי אתה תישאר יהודי", והיה מן הצדק בדבריו של אבא למרות האבסורד שבדבר. בעובדה, אלה שלמדו ב"תרבות" הלכו ל"שומר הצעיר", ואלה שלמדו בבית ספר פולני הלכו ל"פועלי אגודת ישראל" או ל"השומר הדתי".

שנתיים למדתי בבית ספר עממי. לא הייתי תלמיד מבריק, אך הייתי טוב במתמטיקה וחשבון. לעומת זאת בציור, זימרה והתעמלות עמדתי בדרישות המינימום, אך לא נחשבתי לתלמיד מצטיין. המחנכת שלי הייתה גויה, בעלת דעות אנטישמיות, וכשלמדנו על הקראים, כתבתי חיבור ובהקשר לחוקי התורה של הקראים. כתבתי בצורה יותר מעמיקה והמורה נתנה לי ציון מצוין. נראה שבכתיבת חיבור אחד קניתי את ליבה למרות דעותיה האנטישמיות, מכל מקום מאז היא התחילה לספק לי ספרים לקריאה.

סיימתי את בית הספר עם תעודה שהייתה כרטיס כניסה לבית ספר תיכון. התחלתי ללכת לתנועת נוער של "השומר הדתי". תנועה זו פתחה בפני אופקים חדשים. עסקנו בציונות ולקראת ל"ג בעומר היה נהוג להקים מחנה ביער שכלל אימונים בתרגילי סדר וצעידה בסיגנון צבאי בחוצות העיר. זכור לי היום שבו צעדנו בעיר, בשורות מסודרות, כשאנו מצוידים במקלות, ולפנינו צעד יהודי עם זקן ואמר תהילים. הוא תרץ זאת באומרו: "אני יודע שאתם בטוחים שלא יאונה לכם שום רע, אבל ליתר בטחון אני הולך לפניכם ואומר תהילים כדי להבטיח שהשם אכן ישמור עליכם."

ל"ג בעומר היה יום שכולו טוב. ח פרנו שולחנות שדה ועשינו מדורות ובערב צעדנו בסך חזרה העירה.

למשפחתנו הייתה חנות לכלי זכוכית וכלי אמייל. אמא הייתה עומדת בחנות מן הבוקר עד 8.00 בערב, ובימי החורף הקרים הועמד סיר עם פחמים מתחת לחצאיתה כדי לחמם את רגליה.

אבא היה קם מדי בוקר בשעה 4 והולך ללמד משניות.

תלמידיו היו אנשים מבוגרים ששיחרו לפתחו.

אני זוכר את אבא כיהודי עטור זקן, מלא אמונה ומקפיד במילוי מצוות הדת.

כשהחליט שעליו להרבות במצוות האריך את יומו בלימוד תורה, וב-12 בלילה אכל עוד פרוסת לחם, בכדי למלא עוד שתי מצוות – לברך לפני אכילת הפרוסה ולומר את ברכת המזון לאחר אכילת הלחם.

אחרי השיעור שלימד השכם בבוקר, עד לפני תפילת השחרית, היה מזדרז לחזור הביתה כדי לפתוח את דלתות החנות, ומתייצב בה עד שעה 8.00 כדי שאמא תתפנה להכין ארוחת בוקר לילדים. עם בואה של אמא לחנות היה חוזר לבית כנסת, מתפלל תפילת שחרית במניין ושב לעזור לאמא בחנות.

כאמור היינו בבית שלושה בנים, וכולנו קינאנו בבת היחידה – אחותי מינדל. היא פונקה על ידי אמא ואכלה יום יום את הלחמנייה שלה מרוחה בחמאה, בעוד שאנחנו נאלצנו להסתפק בלחמניות רגילה הטבולות בליטר חלק רותח מומתק בסוכר. היה זה התפריט הקבוע שלנו לארוחת בוקר במשך מרבית שנות ילדותי. ועד היום בהיותי רעב בשעות הערב בבית, אני נהנה מחתיכות חלה המושרות בקערית עמוקה עם חלב חם הממותק בסוכר. נראה שגם בענייני מזון קיים הכלל של "גירסא דינקותא".

אחי יעקב התחיל לעבוד בגיל מוקדם בתור חשמלאי בחנות גדולה למנורות חשמל.

תרומתי שלי לפרנסת המשפחה הייתה בעמידתי בחנות לאחר יום הלימודים בבית הספר. לעיתים התלוויתי לאמא כשהלכה "לסדר עניינים", ובכלל הייתי "הילד של אמא". לפי זכרוני אמא הייתה סוחרת ממולחת יותר מאבא. ראשית – היא דיברה פולנית טובה (הפולנית של אבא הייתה יותר עילגת, ובבית דיברנו רק אידיש), שנית היא ידעה לנהל משא ומתן עם לקוחותיה וכך הצליחה למכור סחורה, שאצל אבא נשארה כאבן שאין לה הופכין. אמא לקחה מחירים טובים יותר, ואף העיזה לתת סחורה בהקפה. בשבתות הייתה לוקחת את ארנקה מתחת לבית שחיה ומזמינה אותי להתלוות אליה לטיול בלכתה לגבות חובות מהגויים. פעם שאלתי אותה: " אבא יודע שאת גובה כספים בשבת? הרי זה אסור."

"אני רק פותחת את הארנק, והגוי שם את הכסף בפנים, כך אני לא נוגעת בכסף".

מובן שאבא לא היה מסכים ל"בילוי" זה של השבת, אילו ידע על כך, אבל בעייני מסחר דעתה של אמא הייתה הקובעת.

גם בבית אמא היא שניהלה את הקופה, והחליטה על הוצאות הבית. וכשאבא היה זקוק לכסף היה עליו לבקש מאמא.

אמנם אמא הייתה המפרנסת העיקרית והדמות הדומיננטית בבית אבל אני ראיתי באבא מודל להזדהות, כי אבא עשה את עבודתו נאמנה, גם במסירותו לחנות וגם במעשי צדקה ועזרה לעניים. למרות שמצבנו הכספי לא היה מזהיר, אבא תמיד ראה עצמו אמיד יותר מיהודים רבים אחרים ולא היה מסוגל לוותר על מתן בסתר, ומדי שבוע נתן בעין יפה את חלקו לעניי העיירה. אמא מדדה לו זאת טיפין טיפין.

נדמה לי שהיא הייתה כל כך מודאגת מהמחר הבלתי ידוע, שנהגה בקמצנות, במיוחד בהתייחסותה לאבא.

אמא הייתה אישה גבוהה ויפת תואר. לעומתה היה אבא גבר נמוך. כל זמנו וכל מעייניו היו מופנים ללימוד תורה.

הכרתי הרבה יהודים דתיים ובכללם רבנים שמלאכתם הייתה קרדום לחפור בה. היפוכו של דבר אצל אבא. לפי השכלתו, למדנותו וכישוריו יכול היה להתמנות לרב, אך היה צנוע ועניו ולא התגאה בלמדנותו. גם אביו (סבי, ר' טוביה קרמרז) היה למדן והיה מקובל בעולם החסידות והלמדנות, וזכה לכבוד רב מצד הבריות, אבל גם הוא לא פנה לרבנות הרשמית, והרבנות לא הייתה מלאכתו. ועם זאת המקום המכובד ביותר בבית הכנסת היה שמור לסבא שלי.

אמי ניהלה את הבית במסירות ובדאגה יתרה. מדי יום בצהריים הייתה משאירה את אבא לבדו בחנות ומכינה אוכל לילדים ודואגת לכל צרכי הבית. לעומת אבא שהלימודים ובית הכנסת היו כל עולמו, הייתה אמא מסוגלת ללכת מדי פעם יחד עם חברותיה להצגת קולנוע, שכבר היה פופולארי בעיירה, או ליהנות מהצגה בתיאטרון האידי.

כשהופיעו ספריהם של י.ל. פרץ ושלום עליכם אמר אבא שקריאה בספרים האלה היא בזבוז זמן ומוטב לקרוא בספרי הקודש.

אבא היה "חוטא" בקריאת העיתון הנפוץ בעיירה – "מומנט". העיתון עבר מיד ליד ואבא הקדיש לו מזמנו בעיקר כשעמד בחנות והמתין לקונים. בערבים עסק אבא בכתיבת קיצורי משניות. חלומו היה להוציא ספר בדפוס, אך הוא לא זכה לכך.

אנחנו, הילדים, היינו פתוחים יותר לעולם המודרני והפער בינינו לבין הורינו הלך והתרחב. כשהתחלנו לרכב על אופניים פנה אבא לאחי אמר: "אני רוצה ללמוד לרכב על אופניים, כדי שאוכל להגיע לשיעור מהר ככל האפשר", אבל מעולם לא הגשים את תכניתו זו.

בשנת 1935 החלו לדבר במשפחתי על עליה לארץ.

אחי הגדול היה בהכשרה של "פועלי אגודת ישראל", קיבל סרטיפיקט ויכול היה לעלות ארצה הוא התחתן, לאחר ששדכן מצא לו את ה"עזר כנגדו" ערכנו לו חתונה מכובדת ולאחר תקופה קצרה שבה נתנו לזוג הצעיר את החדר האחרון בדירתנו הקטנה, והצטמצמנו והצטופפנו בשני החדרים הנותרים, עלו הוא ורעייתו הצעירה לארץ. בארץ הוא החל לעבוד בתור פועל בניין.

ברכבות הפולניות היה נוהג שילדים הנוסעים עם הוריהם פטורים מתשלום דמי הנסיעה. אבא היה נוסע מדי פעם לקנות סחורה בוורשה, ובהיותי כבן 13 הוא לקח אותי איתו בפעם הראשונה ברכבת. הייתי כולי נפעם. במשך כל הנסיעה עמדתי מרותק ליד החלון וראיתי את הנופים החולפים במהירות. הגעתי לוורשה, הכרך הגדול, וראיתי את כל הבתים ואת החשמליות (טרמווי) ובצהריים הגענו למסעדה ומרוב תנועה והסתובבות ומרוב התרגשות ממש איבדתי את שיווי משקלי. לפני שעלינו על הרכבת ב-11 בלילה הייתי כל כך נרגש שהתחלתי לשלשל.

ברכבת נסעו חיילים, מגויסים חדשים, שפניהם למחנה הצבאי. הם נטפלו אלינו, תפסו את אבא ומשכו בזקנו, וגם אותי התחילו לדחוף מצד לצד. התרחקנו מהם ונעמדנו בפרוזדור בין הקרונות, אך החיילים לעגו לנו וכשהגענו לתחנה הלפני אחרונה הם דחפו אותנו מהרכבת כ-18 ק"מ לפני העיירה שלנו. החלטנו לחכות לרכבת הבאה וב-4 בבוקר הגענו הביתה ונוכחנו שבני המשפחה המתינו לנו בדאגה רבה.

עוד זמן רב זכרתי את החוויה המשפילה ההיא. היה זה אחד המקרים שחיזקו בי את ההכרה שעלי לעמוד בתוקף על רצוני לעלות לארץ.

גם היום אני נזכר במאורע ההוא כשבני ונכדי מספרים על היחס לערבים.

שני לקחים הפקתי מן הפרשה ההיא:

האחד – ארגנתי מייד מחתרת של קבוצת בנים יהודים שתפקידה להכות את הגויים. כשהצלחנו לתפוס איזה "שייגץ" בפינה חשוכה בסמטא צרה הפלאנו בו את מכותינו, אבל כשהרגשנו שהמשטרה עולה על עקבותינו – התפזרנו.

הלקח השני – ביני לביני החלטתי שכאן בארץ, לעולם לא אנהג כלפי ערבים כפי שהגויים נהגו עם אבא ואתי. תמיד אשתדל לשלוט בעצמי ולהתנהג כשווה אל שווה.

לקראת עלייתי לארץ

כשסיימתי את לימודי בבית הספר העממי, התפרסם ב"השומר הדתי" כרוז מההנהגה הראשית בוורשה ובו הודיעו שהקציבו לתנועת "השומר הדתי" בפולין שבעה סרטיפיקטים לילדים שיוכלו לעלות לארץ ישראל, וללמוד בבית ספר חקלאי דתי, יחד עם בני נוער מגרמניה. עוד נכתב בכרוז שעומד להתקיים מחנה הכנה במשך חודש ימים, ובסיומו יבחרו את שבעת הנערים שיעלו לארץ.

כשקראתי זאת, לא היה כוח בעולם שימנע ממני להצטרף למחנה ההכנה. הפכתי עולמות ונרשמתי למחנה. בתחילה צחקו ההורים לשמע בקשתי, אחר כך סרבו בתוקף (היה זה בשנת 1937 ובארץ היו מאורעות הדמים בשיאם), לבסוף הסכימו שאצא למחנה ההכנה מאחר והניחו שמתוך 90 ילדים ודאי לא אהיה בין שבעת הנבחרים ואם אבחר….  נראה כבר. אין לשכוח שהעלייה לארץ, בין שאר הצרות, הייתה כרוכה גם בהוצאה כספית גדולה מאוד.

יחד עם עוד ששה ילדים מעיירתנו נסעתי בעגלה למחנה שהוקם ביער, לשהייה של ששה שבועות ולבי צוהל ושמח. התאספו ביער כ-90 ילדים וכולנו ידענו שבתוך המחנה ייבחרו שבעת המאושרים שיזכו לעלות לארץ ויהיו למושא קנאתם של כל היתר.

בדרכי למחנה אירעה לי תאונה ונפלתי מהעגלה, נפצעתי ונגררתי על האדמה והייתי כולי פצע וחבורה. כשהגענו ליעדנו, קיבלתי עזרה ראשונה בתחנה שהוקמה באחד המתבנים שבמחנה, שם חבשו את פצעי והתכוונו להודיע להורי שיבואו לקחת אותי הביתה – מרחק כ-12 ק"מ. הייתי מאוד להוט להשתתף במחנה והודעתי להנהלת המחנה שאני מסרב להישלח הביתה וגם אם יודיעו להורי – לא אחזור הביתה. כך שכבתי במתבן על ערמת חציר ושם טיפלו בי. בכל יום החליפו לי את התחבושות, ולא יכולתי להשתתף בשום פעילות של חברי. בשלב מסוים קיבלתי חום וחשבו שאני נתון בסכנה, אבל אני סירבתי להישלח הביתה והתעקשתי להישאר. לקראת סוף המחנה הגיעה אחותי לביקור. היא הייתה חלוקה בינה לבין עצמה מה לעשות אתי, אך הסכימה שאשאר עד לסיום המחנה.

כשהכריזו בסיומו של המחנה מי ומי הם העולים לארץ ישראל הופתעתי לשמוע את שמי בין הזוכים, וזאת בגלל עקשנותי ודבקותי במטרה. היה זה רגע מרגש מאוד. בתחילה הורי לא הסכימו, אך בינתיים הבראתי והנימוק הבריאותי ירד מן הפרק.

העלייה לארץ עלתה 3000 זלוטי, שהם כ-100 לירות סטרלינג, שהיו סכום אגדי. נוסף לזה הורי התעניינו מה קורה בארץ, ושמעו שיש מאורעות דמים והתנגדותם התחזקה. מצב רוחי עלה וירד לפי המידע שההורים הביאו. אחי כתב שהמצב בארץ לא טוב, יש מאורעות ופרנסתו לא משופרת. אך אני התעקשתי עד כדי מרד. ההורים נאלצו למכור רכוש של המשפחה השיגו את הכסף הנדרש אשר שולם להנהגה הראשית בוורשה, ואני נכללתי ברשימת שבעת הנבחרים מפולין שהצטרפו ל-70 ילדים מגרמניה. שהיו מיועדים לפתוח את כפר הנוער הדתי הנמצא בין כפר חסידים לשער העמקים –  מול קיבוץ יגור.

בהיותי כבן 15 השתייכתי לחבורת בני נוער בני גילי, כולם מה"שומר הדתי" וכולם מבית הכנסת של חסידי "סקרנביץ". יחד התלבטנו בכל אותם הלבטים ויחד ניהלנו מאבקים נגד ההורים. בשנת 1938, ערכנו בעירנו שביתת מסחר לשעתיים וכל החנוונים נדרשו לסגור את חנויותיהם לאות הזדהות עם יהודי גרמניה שסבלו מן החרם שהכריזו עליהם השלטונות הגרמניים. אנחנו, בני הנוער, הרגשנו שותפות גורל עם יהודי גרמניה והשגחנו בשבע עיניים שאכן כל יהודי העיירה יסגרו את חנויותיהם. יום שלם ישבנו במשטרה בגלל "הפרעת הסדר הציבורי" כשאנו טעונים רגשות לאומיים עזים והורינו דאגו לנו מאוד.

כאשר זכיתי להימנות בין שבעת המאושרים העולים לארץ ישראל הייתי בעיני בני עירי כעין חלוץ ההולך לפני המחנה. גם משאת נפשם של כל חברי הייתה לעלות לארץ וללכת לבית ספר חקלאי, ומאחר ולא נבחרו – קינאו בי. לקראת עלייתי לארץ הצטלמנו והם ערכו לי מסיבת פרידה.

בחוזר שקיבלתי פורטה רשימת הציוד שעלי להביא עמי. בין השאר כללה הרשימה 12 פיג'מות – 6 לקיץ ו-6 לחורף. בבית לא ידעו בכלל מה זאת פיג'מה.

לאחר שהכל הוכן הגיע היום המקווה ויצאתי בדרכי לארץ ישראל. כשנפרדתי מההורים לפני עלייתי לרכבת, חיבקה אותי אמא ובכתה ואבא אמר לי: "דובצ'קה, הייתי רוצה שתהיה לאדם ולאלוהים, אבל אני איש בעומדי עם רגלי על הקרקע. אתה לא תהיה רב ולא תהיה למדן. אני רוצה לפחות שתהיה א ד ם, שתהיה איש הגון". היו אלו המילים האחרונות ששמעתי מאבא. עליתי לרכבת ונסענו. מסלול הנסיעה החל בוורשה ומשם נסעתי ללבוב. בדרך ירד אחד הקרונות מהפסים ונאלצנו לעבור לרכבת אחרת. בלבוב התעוררו בלבי רחמים עזים על הורי  שנתנו את כל כספם למען עלייתי לארץ ונכנסתי לסניף הדואר המקומי ושלחתי להורי את מעט הכסף שנתנו לי.

באותו הזמן יצאה גם אחותי להכשרה של "השומר הדתי", ורצתה לקבל סרטיפיקט לעליה לארץ.

במאי 1938 יצאתי ברכבת מלבוב לנמל קונסטנצה, אשר בים השחור, נותרו בכיסי פרוטות קטנות וכשהמתנו ליד הנמל עמדו שם רוכלי פירות וירקות ומכרו ענבים בפרוטות. בכמה פרוטות קניתי ענבים, ואחד הנוסעים הפטיר: "בכסף זה שאתה קונה ענבים תוכל להשיג את המלכה ללילה שלם". בזאת רמז שהארץ מושחתת וכל דבר אפשר לקנות בכסף.

עלינו על אוניה "פולוניה", אוניית נוסעים פולנית גדולה שנסעה בקו קונסטנצה – חיפה הנסיעה ארכה כ-8 ימים. סבלנו מאוד ממחלות ים. בכל ארוחה הגישו זיתים שנחשבו לדליקטס, אבל בגלל מחלת הים לא יכולנו ליהנות מהם. הים סער במשך הנסיעה והתעננו עד שהגענו לחיפה.