דוד גיורא: משפחות גורא ויבקוביטש

הקדמה

לזכר קהילתנו שדלץ (שידלצה) siedlce, שהושמדה בידי הצורר הגרמני הנאצי ובני בריתם.

לזכר כל בני משפחתנו שנכחדו מבלי להותיר שריד: משפחת גורא (Gora) ומשפחת יבקוביטש (Jabkowicz) הענפה, וכן אחות של סבתי פרל גורא ומשפחת אפלבאום לאה (לבית שוסטק), בעלה ברל ותשעת ילדיהם ולזכר כל חברי מתקופת ילדותי הקצרה ה' יקום את דמם. יהיו רישומים אלה נר לרגלי הדורות הבאים.

בבואי היום לתאר קורות חיים הן משלי והן חלק של חיי הקהילה בעיר שדליץ שבפולין, אשר הוכחדה עד היסוד, עלי קודם כל להודות בכמה דברים. למרות זכרוני הטוב, אין אני יכול לתאר בוודאות כל אירוע במאת האחוזים ובעיקר אם המדובר בשמות אנשים.

התקופה הראשונית היא כמובן מימי הילדות הראשונים ומה שנחרט בזכרוני בוודאי נראה לי אז אחרת והיום אחרת. לכן, בכל ליבי ניסיתי להיאחז בעיקר ולא ליצור אשליות ללא צורך.

עצם העובדה שהתעכבתי כל כך הרבה ולא החילותי לפני כן, מנע ממני לחקור ולשאול אחרים אודות אירועים שקרו לי אישית או לקרובי משפחתי. אלה שהלכו לעולמם לקחו עימם את הסוד לקבר והרבה פרטים נשארו לי סתומים.

מה שכן אני יכול לציין לטובה, הוא שכתיבת הזכרונות היום לא הייתה דומה, אם הייתי עושה זאת לפני שנים רבות. שפתי, העברית, השתפרה ללא היכר וזו נחמתי היחידה.

אבות אבותינו לא נהגו לרשום את קורות חייהם ועל פי רוב אם מישהו הכיר את בני משפחתו, הרי זה היה יכול להיות עד לדור הרביעי לכל היותר.

אני, כמה שיכולתי לאסוף פרטים ופרטי פרטים, זכיתי ליצור חמישה דורות ויש עימדי גם תצלומים, דבר שהוא יקר ערך בימינו אנו. עלינו להבין שבקהילות ממנה באות משפחותינו חיו חיי נדודים וגירושים ועל כן מגירוש לגירוש נותר להם להציל את ספרי הקודש ולא את קורות חיי המשפחה.

אם כן הדבר, ואני הוא שזכיתי להיוותר בחיים ולרשום מספר עובדות שיסייעו אולי לדורות הבאים להתחקות אחרי עברם, תהיה זו נחמתי היחידה.

על כן הנני מודה לבורא עולם על שזיכני בזכות זו, ותקווה אני, שהדורות הבאים לא יעמדו במבחני החיים כפי שעמדו הדורות שקדמו לי, ואני אישית, עד ליום שבו דרכו רגלי על אדמת המולדת.

משחר ילדותי היתה בי הכמיהה לדעת הכל אודות משפחתי. שאלותיי היו מופנות לסבא שמואל ולסבתא חיה לאה, הלא הם ההורים של אימי רחל ז"ל. גם אנשים אחרים שסיפרו לפעמים על מאורעות שהתרחשו בעבר, נחרתו היטב בזיכרוני.

בבואי היום לרשום אי אלה פרטים (וכאלה יש בודאי רבים), הנני מודה ומתוודה שאין בליבי לכתוב היסטוריה, אלא פרק בחיי האישיים ודברים אשר התרחשו סביבי.

יהיו דברים אלה זכרון נצח למשפחות אבי ואימי ז"ל שנכחדו והושמדו מעל פני האדמה על ידי הצורר הנאצי ועוזריהם בימי השואה הנוראה שהתרחשה במרחבי אירופה בין השנים 1945-1939.

הדורות הבאים שיבואו אחרי, בוודאי יוכלו להתגאות (אם כי אינני מבקש שום פרס על העלאת דברים אלה בכתב). כי יש בהם גם הוכחות ברורות על חלק ממוצא משפחתי המורחבת.

הנני מודה לבורא עולם שנפל בחלקי לראות את תקומת מדינת ישראל המחודשת ולהיות דור האחרון לשיעבוד והראשון לגאולה.

הנני משתדל כמיטב יכולתי להעמיד דברים על דיוקם. דיוקנאות ואישים אחרים אשר בהם נתקלתי במרוצת שנות חיי, וזאת מחוץ למדינת ישראל. תקוותי היא שהדורות הבאים ימשיכו את השרשרת, וזה יהיה שכרי.

"די פיענקנע גאס –  רח' פיינקנה

כתבתי בכותרת את שם הרחוב שלנו, כפי שהוא כונה במשך שנים רבות. האמת היא שמספר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שונה שמו לרחוב פולסקייגו, אבל בפי העם נותר השם כפי שהיה  מקודם.

השם פיענקנע שפירושו יפה היה רחוק מלהיות יפה ומי שקבע את השם מלכתחילה לא ידע כיצד ייראה הרחוב ברבות הימים.

ברחוב זה עברו כל שנות ילדותי בפולין בעיר שדלץ, ואנו התגוררנו ברחוב זה בבית מס' 42, אצל איצ'ה פיעטר. אפשר לומר בוודאות גמורה שכמעט כל משפחת אמי התגוררו ברחוב זה ובסביבתו.

ממולנו שכן דווקא בית מס' 77, בית זה והאופיצינה שבתוך החצר היו שייכים למשפחה שכינויה היה "די סטעלמאכעס" כלומר עושי החביות. בבית שבחצר התגורר סבי שמואל יבקוביץ וסבתי חיה-לאה. מתחתם בן אחיו של סבי, שמחה נוס (שמחה עם האף). מעל לביתם של הסבא התגוררו בעבר הדוד אלי והדודה טעמה, ולאחר מכן הדודה ביניה ובעלה לייבצע, ובאותה קומה התגורר אחיו של שמחה הלא הוא איצ'ה נוס (יצחק עם האף). בעבר הרחוק התגוררו בבית זה הוריהם של סבתי לאה חיה, הלא הם אפרים ואסתר גולדברג.

בבית מס' 73 התגורר אחיו של סבי, הלא הוא אברהם שהיה מוכר במקצועו המיוחד כתופר תכריכים. אברהם זה היה עבורי אנציקלופדיה מהלכת וחלק מההיסטוריה של עירנו כפי שעברה מפה לאוזן הייתה שגורה בפיו.

במספר 64 התגוררה ביניה דואה, הלא היא אחותה המבוגרת של אמי רחל, וכל בני משפחתה ולמעשה אפשר לומר שזה כמעט היה ביתי השני. דווקא האח הצעיר של סבי הלא הוא אפרים, התגורר ברחוב שביינטויינסקה, ממול לבית הסוהר העירוני, אך למעשה החצר בו התגורר, נשק לרחוב פיינקנה.

עד כאן סיפרתי במקצת על קרובי משפחת אמי, שהתגוררו מסביבנו, אך שכחתי לגמרי שרב אברהם לא התגורר לבד, אלא אצל פרימעט שבעלה יהודה (בפי כל אידעלע) גם כן היה חייט. בחלקו המזרחי של הרחוב, מעבר למגדל השעון העירוני, התגורר משה הרש ובני משפחתו (בנו של אברהם) ואשתו חנה, והם הוריו של לייזער (אליעזר) בעלה של בת דודתי אסתר, בתה של הדודה ביניה.

גם מצד אבי הייתה נציגות די נכבדה ברחוב זה. ראשית כל, אחותה של סבתי פרל  הלא היא לאה ובעלה בערל אפלבויים ובני משפחתם התגוררו בתוך אופיצינה בדירה די מרווחת (מקודם גרו ברחוב 11 ליסטופד-נובמבר, שלפנים כונה רחוב אוקופובה. אם ניקח בחשבון שלדודה לאה היו תשעה ילדים שרובם כבר היו נשואים, גם הם היוו שבט נכבד ברחוב זה. גם בנם יאנקל ובני משפחתו גרו כשני בתים מהם ובדירה זו יאנקל זה הרוויח בכבוד את לחמו. גם הוא היה חיט נשים מכובד ושלט שהכריז על כך, התנוסס על מרפסת דירתו.

גם הבן יאסל (יוסף) התגורר בסביבה והוא כבר היה פרוון. (בשלב מאוחר יותר הוא עבר להתגורר בעיר קאליש שבמערב פולין). בבית מס' 73, בתוך החצר, התגורר בן דוד של סבי אברהם, הלא הוא בערל לוקובסקי, אשתו של צ'יפע ובנם המאומץ הלא פורמלי, מענדל. באותה החצר התגורר אחיו הצעיר של סבי אברהם הלא הוא שלום גורא ובני משפחתו.

הרחוב שלנו השתרע ממזרח למערב ואורכו היה פחות מקילומטר אחד, אך ברובו היה על טהרת היהדות. צפיפות זו לא מילה. בחדר אחד יכולת למצוא לפעמים שלושה דורות מצטופפים זה על גבי זה.

אם מישהו התייחס לפיענקענע גאס, תמיד היה מציין את המילים ("פארן שטאט זייגער, לפני מגדל השעון העירוני), דהיינו בצדו המזרחי של הרחוב, או מצדו השני. לפי זה מובן מאליו שהחלק המזרחי של הרחוב, שהשתרע מרחוב פלוריינסקה ועד להסתעפות של רחוב קילינסקיגו היה יותר  צר ויותר מיושן, למרות שגם שם היו כבר מדשאות צרות ועצים לרוב.

לעומת זאת, הצד המערבי, כלומר "שלנו", היה רחב יותר, ולמעשה הייתה זו שדרה. בצד בו התגורר סבי שמואל, הייתה מדשאה צרה, אך בצדנו גם מדשאה כפולה, שתולה בעצי סרק ובאמצע שביל רחב עם ספסלי ישיבה. הרחוב כולו היה סלול באבנים בלתי מסותתות כמו מרבית רחובות העיר. תעלות משני צדי הרחוב ניקזו את הביוב (הנקי) שזרם מתוך החצרות ואת מימי הגשמים.

בצדו המזרחי של הרחוב, שכן הסקווער. גינה קטנה שלידו מגדל השעון העירוני הישן, הלא הוא היאצעק ,פסל שנשא על גבו את כדור הארץ. בפי העם הוא כונה "יאצעק מיט די בומבע (יאצק עם הפצצה). לפנים שכנה כאן העיריה, ועכשיו הייתה זו הספרייה העירונית ואולי המוזיאון העירוני בזעיר אנפין.

ממש לידו ניצב בית העם שבו התקיימו הרבה הצגות באידיש.

לפעמים הייתי מקנא באלה שמתגוררים מצדו השני של הרחוב, כי שם מספרי הבתים הגיעו כמעט למאה. לעומת זאת הצד שלנו שנגזלו ממנו שטחים כגון הסקווער המפורסם ומגדל השעון העירוני, גזלו מאיתנו הרבה מספרים. לפיכך בצד שלנו, הרחוב הסתיים לכל היותר עם מספר 75.

הצד המזרחי היה בנוי בצפיפות רבה, כי לפנים, הבתים הראשונים נבנו ללא תכנון ורק לאחר מכן כשהבתים הבודדים הפכו להיות רחוב של ממש, נוספו עליהם הבתים המתוכננים, ואלה שבפנים זכו מן ההפקר וכל אחד שרצה להוסיף איזה תוספת לבית הקיים עשו זאת ללא אישור, לא שאלו אף אחד, לפיכך מי שנכנס לחצר כזו, שכונתה בפי העם (געסעלע) ראה לפני עיניו בליל של בתי חורבות צמודים זה לזה, ולפיכך יובן שאם לא ראית, יכולת לפחות לשמוע את הנעשה בדירתו של השכן.

בחודשי הקיץ, הסקווער המה בבני אדם, בעיקר יהודים או יותר נכון אימהות יהודיות על טפם. מרחב גדול לא היה שם, אך הימצאותו כמעט בסביבה יהודית טהורה, הוסיפה לו נופך מיוחד. מוכרות הכעכים או הלביבות הסתובבו כאן אנה ואנה וחיפשו קונים למרכולתם.

בצד שלנו בקצהו של הרחוב ניצב השוק הסגור (הלה) שהיה פתוח יומיים בשבוע: בימי שלישי ושישי.

גם בצד שלנו לא הייתה כמעט חצר שבה לא הייתה אופיצינה, אך המרחבים בתוך החצרות היו יותר גדולים, כי הרחוב פשוט היה יותר רחב (יש לזכור, כי בצד המזרחי של הרחוב, לבין פילסודסקייקו, השתרע רחוב קוז'יה, שבו למדתי אצל רבי אשר).

כמה שהחצר הייתה גדולה, שכן בו בית השימוש הביתי ומחסן האשפה. כך ברגע שנכנסה לתוך החצר, הקביל את פניך ריח הניחוח של סירחון הביתי.

הבריחה של הדודה ביניה ובני משפחתה

כשאני בא לספר על בריחתה של הדודה ביניה ובני משפחתה, איני יכול לעשות מכולם עסקת חבילה אחת. בראשית דברי עלי להקדים מספר מילים לאותה האופוריה שתחילתה בספטמבר 1939.

כפי שכבר סיפרתי בפרק על ההפצצות, ביתם של סבי שמואל ושל דודתי ביניה נשרפו בהפצצות, כך שעם שובם מהכפר אליו נסו לא היה להם לאן לפנות, ואסתר- בתם הבכורה, היא שהשיגה עבורם מקום משכן קטן בקרבתה.

הבורח הראשון היה לייזער, למה דווקא הוא הראשון? מהסיבה הפשוטה: לייזער הוא קומוניסט ולאחר שהוא הוכיח את "גבורתו" בעת התקופה הקצרה בה שהו הכוחות הסובייטים בעירנו, נותרה לו רק ברירה אחת, והיא לברוח עימם בעת פינוי העיר. לאן הוא ברח איש לא ידע.

השני בתור היה הדוד לייבצה, בעלה של דודתי ביניה. בימים כתקונם דודי לייבצה הועסק רובו ככולו על ידי משפחת זאיונץ, שפלג ממנה התגורר בבריסק, ולשם הופנתה כל התוצרת של דודי. עכשיו כשלא הייתה פרנסה נותרה רק ברירה למצוא מקום מפלט בבריסק, לשם למעשה הוזמן דודי על ידי המעסיק, מצא שם חדרון אצל משפחה מקומית והחל לעבוד, אך הפעם בדרגה הרבה יותר נמוכה, מאשר היה רגיל בביתו שבשדלץ.

אסתר בת דודתי אשר חיה את הטרגדיה של רחל התופרת משנת 1920 (ראה פרק של רחל התופרת), לא רצתה להישאר באותו המצב ונותרה לה רק ברירה אחת לנדוד לנבור ולחפש. הייתה זו העזה ללא גבול לקחת תינוקת (חיה) בת שנה ומחצית וקצת מטלטלים, ובדרך לא דרך לחצות גבולות ולהסתכן במוות בטוח.

הדרך לבריסק לא היתה סוגה בשושנים. עד לנהר הבוג היו כארבעים קילומטר. על פי רוב היו עגלות, שהובילו את הבורחים לכפר סמוך לנהר הבוג ולעת לילה, תמורת שלמונים לגויים המקומיים, הם היו מעבירים את הבורחים לגדתו האחרת של הבוג ונוטשים אותם לנפשם בשדה בחשיכה מוחלטת.

דרך דרוגוצין, אסתר הגיעה לבריסק עם הילדה,חיהל'ה, ומצאה את אביה עובד כפי שכבר סיפרתי אצל     הזאיונצים. כאן נודע לה שבעלה לייזער נמצא בתוך רוסיה, יותר נכון בביאלורוסיה בעיר מוזיר.

הדוד לייבצה, בראותו את אסתר, הייתה לו משאלה אחת ויחידה. להביא את יתר בני המשפחה משדלץ.

אסתר ,שהייתה אמא צעירה, לא יכלה להשאיר את התינוקת לנפשה בעיר זרה, ואז אותה אישה שאצלם התגורר הדוד לייבצה ,התנדבה לטפל בחיהל'ה ואסתר- מצוידת במאתיים זלוטי שנתן לה אביה- פנתה בדרך חזרה לשדלץ. הייתה זו הפעם השנייה שאסתר גנבה את הגבול לאזור הגרמני לעיר שדלץ.

תלאות המלחמה הביאו איתן מחלות ובעיקר את מחלת הטיפוס. בן הדוד וועלוול היה הראשון שחלה במחלת טיפוס המעיים, ולאחר מחלה זו היה חלש ביותר. בנוסף אליו היה גם הסבא שמואל, שבעת ההיא היה כבר כבן שבעים ושבע.

בעיה נוספת הייתה, שהדוד ליבצה ביקש בכל לשון של בקשה להביא ראש של מכונת תפירה. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. לסחוב בדרך לא דרך ועל גבי הכתפיים ראש של מכונת תפירה. ברוך השם גניבת הגבול עם כל הכבודה (ויש לזכור שהפעם כללה כבודה זו שבע נפשות ואת הדודה ביניה, את בני הדודים: שרה, הניה, וועלוול ודוד. בנוסף הסבא שמואל ו"מבריחת הגבולות" אסתר).

בבואם לבריסק פנו הישר למקום עבודתו של הדוד ליבצה. בחדר הקטן שבו התגורר לייבצה, אפשר היה אולי לשכן בקושי אדם אחד או שניים, אך לא תשע נפשות. הבעל בוסטה שבו התגורר הדוד לייבצה או יותר נכון בעלה, מצאו פתרון זמני והוא שמצאו בקרבת מקום מחסן שלתוכו דחסו קצת קש וכך כולם מצאו מקום מנוחה זמני. הייתה זו הפעם השלישית שאסתר הבריחה את הגבול הגרמני לסובייטי והפעם אחת ולתמיד.