את שנות נעורי המאושרות עשיתי בשדלץ, שאליה באתי מוארשה בשנת 1909 כדי ללמוד בגימנסיה. היהודים "נשמו" עדיין את הפוגרום, שעשו בהם צבאות הצאר בגמר המהפכה הראשונה. החנווני במכולת, שחזה את הפוגרום מבשרו, היה מספר לי על הפרעות כאילו אך התרחשו. אבל בעיר כבר תססו חיי הנוער היהודי, שכנפיי התחייה נגעו בו. וכאשר אנו, הנוער הלומד שפניו כבר לציון, פגשנו מדי יום את ה"עוזר|" של עורך-דין א' הארטגלאס מתהלך על מדרכות שדלץ בדרכו מביתו לבית-המשפט, ליווינו אותו בחרדת כבוד: אחד מגיבורי הלסינגפורס (תכנית לפעולה ציונית, שהתקבלה בועידה ה-3 של ציוני רוסיה בהלסינקי ב-1906, ועיקריה עלייה והתיישבות בארץ-ישראל, לצד עבוד הציונית בקרב הקהילות ומאבק על זכויותיהם האזרחיות של היהודים בגולה.
בפנימייה של הגימנזיסטים ברחוב סנקביץ מצאו להם בני הנעורים של שדלץ ושל העיירות הסמוכות, אשר חשקה נפשם בתורה חילונית, מדריכים ומורים. "הזמיר" היה עדיין המרכז הלגאלי היחיד, שסביבו התרכזו חיי הציבור של דוברי האידיש, ובנות משפחת סלושני השרו על הכל את רוחן בהדר הליכותיהן ובנועם קולותיהן.
לא רבים נשארו בחיים מהתקופה ההיא, הטרום-ציונית. לוי גוטגלד ובני דורו טרם הגיעו אז לפרקם, והתא הציוני הזכור לי הוא ביתו של לנדאו – אחד מעובדי הבנק של האחים מינץ. ההגירה, ביחוד לבלגיה, הוציאה כמעט את כל הנוער התוסס אל מחוץ לעיר.
מעטים מבני המקום למדו בגימנסיה. רק אחד מששת חברי היהודים בכיתה היה יליד שדלץ. מאותם ימים זכור לי אלחנן לוין, שנודע בעיר כעילוי וכעבור שנים אחדות היה לאחד מראשי התנועה הרוויזיוניסטית בוארשה. ואולי זוכר מישהו את הגימנזיסט, שזכה בהגרלה בסכום כסף גדול ואביו של לוי גוטגלד מסר לו תיק מלא מטבעות זהב בנוכחות קהל רב. את שדלץ עזבתי ב 1913. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולאחר גלות רוסיה חזרתי ל"ביתי" בוארשה. והנה, בין עמיתי לפעילות בועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בפולין נמצא גם לוי גוטגלד, שעמו קשרי מיד יחסי קרב מיוחדים. זכרתי לשדלץ חסד נעורי! אמנם, כאשר ביקרתי בעיר מצאתי בה רק מעטים מימים עברו – המלחמה פיזרה אותם בכל קצווי תבל. אבל חייה ודאגותיה של התנועה הציונית בשדלץ – כבעבר – קרובים מאוד לליבי.