אשפוך את ליבי בשפה העברית,
לא אסתיר שום מאורע שקרה בעבר,
אף אם דקרו את גופי שיחי הצבר.
לא אברח ולא אמחק כל כתם שחור,
כרגיל אתחנן תן לחולי מזור,
שום דבר לא יקר אם יעלה זה ממון,
גם בזמן של הסבל אשחק האדון.
אל תבכה ידידי תן לפרצוף לחייך,
כל איש שתפגוש תמשיך לברך.
אם תלונה רק תגיש תראה תוצרה,
לא פרס תקבל רק מילים של זוועה.
שום דבר לא שונה ברחבי העולם,
לא חשוב מה גילך אתה רק בן אדם.
כל אחד על בשרו את הסבל רק חש,
כידוע בעולם לא קרה דבר חדש.
———–
נולדתי בשדלץ
נולדתי בפולין, בשדלץ העיר שמה.
הורי עליהם השלום, לא נישאו מתוך אהבה.
השידוך היה מקובל בזמנים ההם,
צבי יהודה היה אבי, ורחל האם.
לא סופר אנוכי ולא בן סופר,
את כתבי הזעומים איני מוכר.
כותב אני מתוך שעמום,
ושכרי הוא בסך הכל "כלום"
אלה הם דברי וזה מה שיש,
כל אחד בדרכו אותם יפרש.
אני הניצול היחיד
סוף סוף מותר כבר להגיד
אני ניצול שואה ונותרתי היחיד
כולם נמצאים כבר בעולם האחר
ואני רוצה את סיפורי לספר…
סיפורים וספרים פורסמו למכביר
ואני כבר הייתי ילד די צעיר
איזה זיכרון נשאר לי מאותה תקופה?
אני זוכר היטב שפולין הותקפה
פצצות הוטלו על בתי התושבים
ורוב האבידות היו כמובן של יהודים
הרי לבנים ושריפה אדירה
והניצולים נדדו מדירה לדירה
גם לפני כן חיו בעוני ובדחיסות
עתה נותרו משפחות ללא בגד וכסות.
גם פת לחם לא יכולת עכשיו להשיג,
מי שהיה בר מזל הוא אדם חריג,
קגלסי הנאצים שאטו בדרכים,
בכלי רכב רבים, עם טנקים ותותחים.
פולין התנפצה לערמת רסיסים,
במזרח השתלטו צבאות הרוסים.
המקום היחיד שנותר להימלט,
היה המזרח, שצבא האדום השתלט.
מאות ורבבות נסו על נפשם,
למצוא מקום מפלט ולהישאר כצלב אדם.
אלה שנותרו מהזוועות והשחיטה,
כונו עכשיו "שארית הפליטה".
מקיבוץ של מיליונים בפולין החרבה,
איש, איש חיפש קומץ של קירבה.
קהילות של "קיבוצים" הוקמו במקומות רבים,
כן, במקומות האלה התנהגו כיהודים,
ניסו לשמור על המסורת כבעבר,
שבת אחים יחד, היה מאורע נהדר.
על עירי שדלץ
חלום אני חולם, ובחלומי אני רואה את העיר ההרוסה.
לא! בניני העיר ניצבים על תילם,
רואה אני רק נחלי הדם של אבותיי וקרובי
אשר נרצחו רק בגלל היותם יהודים.
כן! גם המשומדים אשר ברחו מיהדותם,
גם הם הושמדו ללא רחם. דמם היה מותר.
למרות היותם נוצרים אדוקים.
אך מיהדותם הם לא רחוקים.
וכן גם אחיהם לדם, כלומר היהודים
כולם כאחד סופם היה "מושמדים".
עיני זולגות, עיני דומעות,
את מחזה האימים אני ממשיך יום, יום לראות.
גם בשנתי וגם בהיותי ער,
רואה אני את הכבשן הבוער.
את גופות הנרצחים ההופכים לעפר,
ועצמותיהם נמחצים לרסיסים.
עמי, עמי, אני בוכה אליכם,
אחי האהובים הנרצחים.
אני יהודי
מאז ומתמיד שמי הוא דוד.
נולדתי כ- "ייד" ובפולין כוניתי "זייד".
כאן עלי להעיד,שאני ממשיך ומתמיד,
להיות לאומתי חסיד,
ואשאר עד סוף ימי ה- "ייד".
סבא שמואל שלי
סבא שמואל שלי
סבא שמואל ז”ל בא לי בחלום,
סבא שמואל עליו השלום.
וכה אמר לי "נכדי היקר"
זכור תזכור לי קרוב אתה ולא אדם זר.
לך אספר סיפור קצר,
על עולמנו, על עולם האכזר.
זכור תזכור את ההגליה המוזרה,
אל ארץ לא נודעת, אל ארץ זרה.
לא הגעתי אל היעד הסופי
העיר סיקטיבקר היה מקום מותי.
נותרתי לבד ואיש לא הבין את שפתי,
גססתי לאיטו ואיש קרוב לא היה איתי.
לא יכולתי לומר "שמע ישראל"
גם קבר לא כרו לי כמו בישראל.
ואתה בוודאי זוכר אותי עד הלום
אותך אהבתי נכדי היקר, יבוא עליך השלום
"ואני סבא היקר אזכור אותך תמיד,
אני הנכד דוד".
אלה חיי
ילדות עשוקה בארץ רחוקה.
חיי נדודים ונעורים אבודים.
אלה תולדות חיי המסופרים בקיצור,
ופרטי פרטים? ארוך הוא הסיפור.
אני בעל גבורות
ככל בני אנוש, נולדתי ערום.
להורי מולידי ורכושם הזעום.
גדלתי עד י"ב וזה היה הכל.
פרצו הזוועות ונותר רק השכול.
לא אמנה שנות ילדות והנעורים.
למדתי שם ולא היו לי חברים.
לא היה לי לבוש ורכושי היה כלום,
חלומות רק חלמתי על עתידי הסתום.
אם לא התקווה שהייתה בליבי,
מזמן כבר הייתי בעולם האחר.
השגתי את הטוב כשהרע לצדי,
ועל כן לעולם לא אוכל להצטער.
זקנתי, זכיתי להגיע לגיל הגבורות,
ומה שיקר לי זו רק המשפחה.
אינני זקוק למתנות ותשבחות,
כי הדור שגידלתי שוויו כל ברכה.
אני רואה אותם
אני רואה אותם בקומי ובלכתי לישון.
אני אזכור אותם עד ליומי האחרון.
חברים היו לי שישה במספר,
בכל יום נפגשנו במצב רוח נהדר.
גם בנות היו אך מעטות אני זוכר.
להיזכר אני מנסה ואת ראשי אני שובר.
רק את רבקה'לה וחנהל'ה נחרתו בזכרוני,
ומי נותר מכל אלה? זה רק אני.
על מי עלי לבכות?
על מי עלי לבכות? לא אדע לעולם.
על קרובי וידידי ועל מר גורלם?
מצבה לא אמצא בשום מקום
עליה אוכל להשתטח ולבכות.
את פניהם של קרובי וידידי לנצח אמשיך לראות
גם בקומי ובלכתי לישון.
תמיד לנגד עיני אראה את האסון,
את קרובי וידידי אזכור עד יומי האחרון.