הגיהינום בחיים: חמש שנים תחת שלטון הנאצים בעיר שדלץ
ישראל קראוויץ, הוצאת "שבתאי בן מיכאל", 1971 תרגום מאידיש: יעקב גור-אלי
מתוך ההקדמה לספר:
עוד מימי ילדותי רתח דמי בקרבי למראה כל עוולוה או פגיעה בכבוד הזולת, קל וחומר למכה או חבלה זדונית בגופו של בן-אדם.
מן הרגע הראשון, שקלגסי היטלר י"ש דרכו על אדמת עירנו, הם השתלטו על חיינו ורכושנו והיו נוקטים בכל מיני אמצעים נפשעים כדי להצר את צעדינו, להרבות בעינויים ולהרעיל את דם תמציתנו; תוך הרעבה, הצמאה ועבודת פרך השכילו לשלול מאיתנו את כושר ההתנגדות וההתמרדות.
נורא היה סבלי בראותי זאת, אין לתאר את כאב נפשי, אבל, לדאבוני הרב, לא היה לאל ידי לעשות אף משהו. מכל צד היינו מוקפים אויבים וצוררי. אפסה כל תקווה ופס כל רגש של רחמים… יתירה מזאת: גם מקרב הגויים המקומיים רב מיום ליום מספר העוזרים לרבי הטבחים להרג ולשוד; ובמקרה שהיה נמצא בתוכם איזה יוצא מן הכלל, שהיה מוכן להושיט יד עזרה פורתא, דמו היה בראשו מחמת עיניהם הבולשות של בני גזעו…
במקום מחבואי רשמתי כל פרט ופרט שראו עיני וששמעו אזני. עודדה אותי כל הזמן רק התקווה, שיום הנקם לרוצחים קרוב לבוא. לצערי העמוק, טרם זכיתי לכך. הם עוד היו מטיילים להם באופן חופשי, אורבים להזדמנויות רצח ושוד… מה שנותר לי הוא פנקס היומן שלי, ספר הזכרונות על כל אותן ההתרחשויות האיומות שאירעו ושהייתי עד להן. נחמתי היחידה לפצעי לבי, שלא יוגלדו לעולם, היא הזכות שעמדה לי לפקוח את עיני הדורות הבאים: למען יכירו ויידעו את טיבם של הקלגסים הנאציים ומסייעיהם ואת שיטות העינויים והרצח שלהם. על סיפוקי המלא אבוא אז: אם ה"תעודה" הזאת תופיע גם בשפות אחרות. תודתי העמוקה נתונה מראש לאיש או למוסד, שיתרגמו לשפתם את רישומי.