ב-22 באוגוסט 1942, שבת, ט' באלול תש"ב, בחצי הלילה הקיפו את הגטו גרמנים, אוקראינים ושוטרים פולניים. בבוקר גורשו כל היהודים לעבר בית-העלמין הישן ליד בית-הכנסת. שם נערכה סלקציה, שהפרידה בין בעלי כושר עבודה לבין האחרים. במשולש הרחובות סוקולוב, אוסלנוביצ'ה וטארגובה נוצר "הגטו הקטן", ואליו הועברו כ-500 יהודים. כ-1,500 נוספים נכנסו אליו בגניבה. בבית-העלמין נרצחו ביריות כמה אלפי יהודים.
לאחר המתנה של שעות ארוכות בחום וללא מים או אוכל הובלו ב-23 באוגוסט 1942 כ-10,000 יהודים לתחנת הרכבת ומשם הובלו לטרבלינקה.
ב-24 באוגוסט 1942 חוסל בית-החולים של הגטו. כנופיית גרמנים ואוקראינים, בפיקודו של מפקד העיר פאיביש, התפרצה לבית-החולים שברחוב דלוגה וירתה בכל החולים שבמיטת, כולל עשרה תינוקות בני יומם. הרופאים, האחיות, החובשים וכל יתר אנשי הסגל הוצאו לחצר ונרצחו ביריות.
ב-25 באוגוסט 1942, ט"ז בכסלו תש"ג חוסל "הגטו הקטן". כ-2,000 יהודים הועברו למחנה גנשה-בארקי.
ב-26 באוגוסט 1942 נלקחו 30 נשים צעירות יהודיות לעבודה בגטו המרוקן, למיון הרכוש היהודי הנגזל ולאריזתו. לפנות ערב, לאחר העבודה, הובלו הנשים לבית-העלמין, שם הועמדו ליד קיר ונורו למוות.
ב-30 בנובמבר 1942 גורשו 2,000 היהודים האחרונים משדלץ ומסביבתה ממחנה גנשה-בארקי (שהוקף יומיים קודם לכן בשוטרים גרמניים, אוקראיניים ופולניים) לתחנת הרכבת והובלו לטרבלינקה. על אירוע זה נכתב בספרו של אלימלך פיינזילבר: "אויף די חורבות פון מיין היים", ע' 137:
"בבוקרו של יום שני, ה –30 בנובמבר הוציאו את האומללים החוצה, סידרום בשורות והמצעד החל, המצעד הטראגי של שארית יהודי שדלץ בדרכם האחרונה.
השתרכה לה ההלוויה הארוכה של השארית. הם צעדו, המתים למחצה, על ההלוויה שלהם עצמם. בראש התהלוכה צועד הארי שבחבורה – ר' יצחק נחום וויינטרויב הישיש, אשר במשך יובל שני ם שירת את עדתו בלב ונפש, ולא השאירה לבדה אפילו ברגעים האחרונים על סף הקבר. הוא מתקדם בקומה זקופה ומלא-גאון, ועיניו יוקדות. הפנים החיוורות העלו סומק, מן האש היוקדת עתה בנפשו. שער ראשו וזקנו הכסוף, מלבין עתה עוד יותר. שפתיו הכחולות מתנועעות בקושי וממלמלות מה חרישית. והרי הוא היה רגיל תמיד לדבר אל עדתו, להגיד משהו לאחיו בכל הזדמנות שנאספו, אם ביומא דפגרא או חג, באסיפות הקהילה ובכינוסים שבבית הכנסת – מקיפים אותו הזקנים, שהצליחו להינצל ממבצעי הטבח שנערכו עד עתה, כולם עטופים בקיטלים צחורים ובטליתות. הם נראים, ר' יצחק נחום הישיש ומלוויו, כאילו התכוננו למאורע חגיגי גדול וחשוב, למשימה קדושה ונעלה.
הקרה צורבת. הרוח מצליפה בפנים ללא רחמים, תולשת את העור. האדמה מכוסה בשכבה סמיכה של שלג וקרח. הסאדיסטים צמאי הדם מנצלים את ההזדמנות האחרונה שניתנה להם להתעלל בקרבנותיהם האומללים והם נאלצים להתיישב על הקרקע הקפואה. כשהזקנים ישבו על האדמה בקיטליהם הצחורים וטפחו איש ברעהו, בכפור האיום ששרר, הוציא ר' יצחק נחום – לפי סיפורו של לייב מנולבוים – מחיקו בקבוק יי"ש וכוסית, ומזג לכל אחד מהזקנים כדי שישתו "לחיים" ויאחלו איש לרעהו להיפגש בעולם שכולו טוב וכן לתליינים סוף מר".
כך באו אל קצן 400 שנה של היסטוריה יהודית מפוארת.
