למה בחרו דווקא בחזן זופוביץ, לא אדע, ידוע לי רק שעם היבחרו ידעה העיר גם 
שמחה וגם שערוריות. השמחה באה מכך שימי התפילה שלו הפכו לימי שמחה, והשערוריות נבעו מזה, שלא כל פרנסי העיר היו מרוצים מבחירתו. במה הדברים אמורים? יש לדעת שהרכב המתפללים בבית הכנסת היה הומוגני. בראש וראשונה היה צורך להתחשב במעמדם המיוחד של "הדוזרים" (מהמילה הפולנית – מפקח). הם, יושבי קיר המזרח היו המילה הראשונה והאחרונה, ועל פיהם יישק כמעט כל דבר.
במעמד שני עמדו בעלי המאה (וגם הדוזערים היו כמעט כולם בעלי המאה). מעמד נוסף היו אלה שתמכו או שהתנגדו לצורת התפילה המיוחדת של החזן החדש. המגרעת היחידה (אולי) של החזן זופוביץ הייתה קומתו הנמוכה. (החזן הקודם פסובסקי היה עטור זקן וגבה-קומה), והיותו כמעט מגולח, אם כי לא לגמרי, כי זקן של תיש עיטר את סנטרו. מאחר ובבית הכנסת התפללו גם מתפללים, שקודם כל דאגו להופעתו המיוחדת של החזן, הרי השמחה הייתה גדולה.
מה יש לדבר? הרוב ניצח. מי אם כן היה הרוב? כל אלה שחשקה נפשם לשמוע את תפילתו הנהדרת של החזן זופוביץ. ארבע או חמש השנים הללו, שלפני המלחמה, הפכו את בית הכנסת הגדול למשהו מיוחד. לתהילה מיוחדת הגיעה מעמד התפילות כשהצטרפה מקהלה, אשר הנעימה בזמירותיה ויצא לה ולחזן שם דבר.
זוכר אני שבתחילה היה המנצח היהודי בשם שפילפידל (דווקא השני שניצח על המקהלה מספר שנים טובות, איני זוכר). כילד שאהב מוזיקה ובמיוחד שירה, קינאתי בילדים ששרו במקהלה. יש לדעת שאלו גם קיבלו שכר מזערי עבור השירה, כי החזרות המרובות גזלו מהם זמן רב, וגם הזמרה המרובה התישה את כוחותיהם.
כל תפילה, בין אם הייתה זו תפילת ליל שבת או כל תפילה שהשילוב היה החזן והמקהלה, היו לשם דבר. זכור לי שגם לחזן פסובסקי היו בעת הימים הנוראים מספר משוררים, שעליהם הוא היה מנצח אישית. אצל החזן זופוביץ, כל תפילה הייתה הופכת להצגה אופראית מובהקת.
לפנים, כלומר בעת תפילותיו של החזן פסובסקי בית הכנסת היה מלא, אך עתה המעברים היו מלאים עד אפס מקום. דוחק נוראי. הכניסה הייתה סתומה, הפוליש היה מלא וגדוש וגם על המדרגות בית-הכנסת צבא עם רב, מי היה בקהל הזה? ומי לא? כל החסידים והמתנגדים שסיימו את תפילותיהם מוקדם יותר. לא תאמינו- גם גויים טהורים רצו לשמוע את הרינה ואת התפילה. לא פעם שמעת זעקות קורעות לב של אנשים שהתעלפו ולהוציאם מדוחק שכזה החוצה היה כמעט בלתי אפשרי.
הזכרתי כאן זעקות קורעות לב. למושג זה יש להוסיף את התופעה שהכרנו בגלות. בעת קריאת התורה: היו מתפרצות לבית הכנסת נשים בוכיות ופונות הישר לארון הקודש, לבקש רחמי שמים על קרוביהם, השוכבים על ערש דווי או נוטים למות, או יולדת המתקשה ללדת את וולדה. במעמד זה היה מתרחש משהו יוצא דופן. כל הקהל היה מחריש. בעל הקורא הפסיק את קריאת התורה וכל אחד בליבו הצטרף לתחנוניהן של הנשים הבוכיות ואיחלו להן שתחינותיהן יגיעו עד לכיסא הכבוד והרקיע השביעי.