בי"ב מנחם אב, תשי"א – יום התכנס הקונגרס הציוני בירושלים בירת מדינת ישראל, הסתלק מאתנו החזן דשדליץ, ר' יוסף דב פסובסקי. בירושלים החרדית רכש לו אהדה ומקום כבוד. עד כה טרם התאוששו ידידים ומכרים מפטירתו. אכן, מאז פטירתו של החזן הנודע, ר' בצלאל האודיסאי, בירושלים לפני למעלה משישים שנה, נשאר המקום ריק מחזנים ותיקים, בעלי שאר-רוח, ויד להם בחזנות המסורתית, עד שבא החזן י.ד. פסובסקי משדליץ שבפולין וקבע מושבו בירושלים.
הוא היה שייך לאותו מספר קטן של חזנים, המציגים עצמם כבר בהופעה ראשונה במלוא יכולתם, והדרת פניו הנכבדה הוסיפה הרבה לאישיותו הדגולה.
הוא נולד בשנת 1882 לאביו רבי נתנאל, הרב בעיירה ז'טל, פלך גרודנה, מחבר הספרים: "משיבת נפש", "אמונת התחיה" ו"גן הדסים". בן 36 נתקבל יוסף דב כתלמיד בישיבה נוברדוק הידועה, ושם למד שירה באותו זמן מפי החזן המקומי בויארסקי. עד גיל העשרים למד בישיבות שונות בליטה וקיבל סמיכה מהגאון רבי מרדכי סלונימר. אך לבו נמשך לחזנות, והוא למד חזנות מפי החזן מסמורגון, זימל משביצקי, ואצלו למד באופן שיטתי לקרוא ולכתוב תווי נגינה, את סולמי הקולות, וקבל הכשרה מוסיקלית-טכנית טובה. בשנת 1904 נתקבל, עוד בבחרותו, לבית הכנסת אשר בבוברויסק כמשורר וחזן שני (אריה לייב רוטמן הנודע היה שם חזן ראשון). זמן רב היה שר אצל חזנים מפורסמים ברוסיה הדרומית וזכה להצלחות מרובות.
אחרי שנשא אישה, בשנת 1907, הוזמן לעבור לפני התיבה בבית הכנסת העירוני בסלונים וב-1912 נתקבל כחזן עירוני בביהכנ"ס הגדול בשדלץ, ששם הקדימו לכהן לפניו חזנים-אמנים, כזיידל ויעקב רובנר וטיקוטינסקי, ובשדלץ כיהן בחזנות 23 שנים, עד שעלה לא"י. היה בעל-קול בריטון לירי עם קולורטורה ובעל-תפילה וחזן מצוין. בתפילתו הערבה משך תמיד אליו קהל שומעים גדול וגם בשבתות החורף. עת התפלל לפני העמוד, היה ביהכנ"ס בשדלץ מלא עד אפס מקום. הוא סידר לו מקהלה והקהל נהנה מאד מהופעותיה, אך בגלל חוסר תקציב נתפזרה.
בשדלץ חיבבוהו וכיבדוהו מאד, כי היה בר-אוריין, יודע עברית, בקיא בספרות העברית העתיקה והחדשה וידען גם בספרות הרוסית, בעל נימוסין ות"ח שלא נמצא רבב על בגדיו. מתלמידיו של פ. מינקובססקי מאודיסה, שידע את החזנות המסורתית ואת הספרות החזנית מיסודם של דוד נובקובסקי, שלמה קשטן וחבריהם. דמותו לפני התיבה שכנעה ביותר בעמידתו הזקופה, בתנועותיו המדויקות, ובייחוד כבש את שומעיו במתח הנפש שהגיע אצלו להישגים. הוא ידע בעל פה יצירות פנינים מפרי עטם של היוצרים המחוננים: וינטרוב, א.ב. בירנבוים, ועוד; והוא עיצב את היצירות המושרות כאילו הוא היה מחברן, בכוח השראה ושמחת יצירה המלהיבים את הקהל מתחילת התפילה ועד תומה. הוא המשיך את שלשלת הזהב המפוארת של חזנים ומשוררים בישראל שהאירו בלהט לבם את חשכת חיי הגולה.
והנה גמר אומר לשים קיץ לחיי הגלות ולעלות לעיר הקודש ירושלים. הקהילה היהודית בשדלץ ערכה לו מסיבת-פרידה מפוארת, וכל בני העיר השתתפו בה. וביום הנסיעה, התאספו באולמי תחנת הרכבת כל בני העיר וליווהו בברכת "דרך צלחה". הוא היה חבר באגודת החזנים והמנצחים בפולין, השתתף בוועידה הארצית בוורשה ונבחר לחבר המועצה הארצית.
הופעתו בא"י בשנת 1935 עשתה רושם. הוא עבר לפני התיבה באולם "אהל שם" בתל-אביב ובבתי כנסת גדולים בירושלים, הופיע בתכנית שירי חזנות ב"קול ירושלים", היה חבר במועצת אגוד החזנים, המנצחים וחובבי השירה הדתית בא"י, וכמעט שלא החסיר אף פעם מלבקר במועדון החזנים בירושלים ולקחת חבל ער בוויכוחים על בעיות החזנות בא"י ובעולם. בביתו הייתה לו ספריה של מיטב הספרות החזנית של א. ב. בירנבוים, שיצירותיו היו חביבות עליו מאד ובייחוד היצירה הרפסודיה התלמודית "במה מדליקין", ושל יצירות ירוחם הקטן, ניסן בלזר ואחרים, ואף יצר משלו רציטטיבים שונים לתפילות ברוח המסורת. החזנים בירושלים ראו בו כוח יוצר ומלא מרץ, שבייש את הצעירים שבהם. היה בעל שיחה נאה, ומעניין היה לשמוע את סיפוריו מעולם החזנות ומחיי האישים הגדולים שכיהנו כחזנים בערי רוסיה. הוא אף העמיד חזנים צעירים בחזנות המסורתית, ורבים מתלמידיו מכהנים במשרות נכבדות בקהילות היהודים בברזיל, ארגנטינה ועוד.
וגדולה הייתה זכותו לראות כמעט את כל בני משפחתו בא"י מעורים בחיי תורה ועבודה ובתחיית א"י, ותמיד כשנזכר שזכה לעלייה ולשבת בירושלים, ברך ברכת "שהחיינו". בתקופת מחלתו הממושכת היו מבקרים אצלו תכופות חובבי נגינה וחזנים ובילו אתו יחד שעות בשיחה נעימה על נושאים של בניין הארץ ותחיית החזנות בארץ.