אני הכרתי את בית הכנסת כילד צעיר מאוד, בעת שכיהן כחזן מר פסובסקי. מאז אותו רגע, כל שבת וכל חג, היו קודש לתפילה בבית כנסת זה.
כמה זמן הספקתי להכיר את החזן פסובסקי, לא אדע. ילד קטן הייתי אך את דמותו הנעלה אני זוכר היטב.
לאחר שאבא החליט לנטוש את השטיבל של חסידי מינסק ולעבור להתפלל בבית הכנסת הגדול, לא ידעה נפשי שימחה יותר גדולה מזו. איך אפשר היה להשוות תפילה רגילה בשטיבל קטן לתפילה רבת–עם בבית הכנסת הגדול? רק מי שיתנסה בזאת ידע את ההבדל. החזן פסובסקי התפלל בתוך תא לפני ארון הקודש וקולו האדיר נשמע היטב גם מחוץ לכתלי בית הכנסת.
מה משך אותי במיוחד בתפילתו, לא רק התפילה עצמה, אלא דווקא היין. על איזה יין אני מדבר? על יין קידוש כמובן. כי זאת לדעת: תפילת קבלת שבת וערבית לא היו סוף פסוק. אחרי התפילה, השמש , אברהמל'ה, ניגש עם בקבוק יין וגביע כסף גדול, מזג לתוכו יין מלוא הכוס, והחזן השמיע את הקידוש של שבת ברוב פאר והדר.
אנו הילדים הקטנים ניצבנו סביב המעקה שהבדיל בין מקום עמידתו של החזן לבין הקהל הרחב, כשלצדו ניצב עדיין השמש, ומצפים בכיליון עיניים לאותו רגע בו יאמר החזן "מקדש השבת", והחזן ישתה קמעא מהגביע, יושיט לשמש, וזה יסובב סביב המעקה וישקה כל ילד בטיפת היין המתוק. אבא תמיד האיץ בי לגשת יותר קרוב, על מנת שלא להפסיד אפילו פעם אחת את מצוות שתיית היין. בבית, כמובן, לא היה לנו יין לקידוש שבת, כי אבא קידש רק על החלות. יין היה מיצרך יקר ואותו טעמנו רק בימי הפסח.
בסופו של דבר, החזן ובני משפחתו עלו לארץ ישראל ושם, בישראל, שינו את שם משפחתם לבן יוסף. את החזן פסובסקי – בן יוסף, לא פגשתי עוד, אך בנו המשיך לנהל בארץ את עניני שארית הפליטה של עירנו.
זוכר אני היטב את הפרידה בתחנת הרכבת שבעירנו, שדלץ, עת שהחזן ניצב רכון על יד הקרון ונפנף בידו לעבר כל המלווים אותו בדרכו לארץ הנכספת, ארץ ישראל, גם אני הקטן הייתי בין המלווים.
לאחר שהחזן פסובסקי עלה לארץ ישראל החל מרוץ לבחירת חזן חדש. ימים אלה או יותר נכון- השבתות- הפכו להיות חגיגה אחת גדולה, שכן באותן השבתות הופיעו בזה אחר זה, כל פעם חזן אחר. מבצע זה כונה בשם "קונקורס החזנים". מי אני שאמנה את מספר ואת שמות החזנים שהופיעו בפנינו? כל אחד עם נוסח התפילה משלו, וכל אחד עם קולו הערב, ניסה להשפיע ולהוכיח לפרנסי העיר, שדווקא הוא המתאים ביותר לקבל את התפקיד.
זאת לדעת, שלחזן העיר היה מעמד מיוחד, כך שייחוסו ומקום תפילתו הקודם שיחקו גם הם תפקיד בעת שהוחלט על קבלתו למשרה. ימי התפילה של החזן היו פעמיים בחודש, ובעיקר בשבת שבה בירכו את החודש החדש. ימי חג ומועד היו חוק בל יעבור.