המשפחה שלי : שאול יגודז'נסקי

סיפור משפחתי המבוסס על ראיונות שערך אמנון יוגד עם אביו שאול יגודז'ינסקי ועם סבו אהרון.

רקע על שדלץ:

אבא: נפוליאון נעזר ביהודי פולין ( בגיוס צבא, כספים ואמצעי לחימה ), כשהלך לקרב נגד רוסיה. בתקופת האמנסיפציה ( שוויון הזכויות ), העניק ליהודי מרכז פולין שמות פולניים כמחווה של רצון טוב תמורת העזרה שנתנו לו. עד אז היתה משפחתו של סבא אהרון כהנים. במפגש עם בני עירו הכירו אותו כולם כאהרון הכהן.

אבא: משפחת יגוג'נסקי היתה משפחה שורשית ענפה ( שבט, שמנה כאלף איש ), שחיה בסביבות שדלץ 400 שנה. העיר שדלץ, הנה עיר מרכזית שהיתה מרכז קהילתי, שנתן שירותים לכל יהדות הסביבה. היו בה הרבה תנועות נוער והרבה ארגונים ציונים אמי היתה בתנועת השומר הצעיר והיתה מועמדת לעלות לא"י ולהקים פה קיבוץ. היו בה תחנת רכבת ( מהם נסעו ללובלין או לוארשה ), בית חולים, קולנוע וקרקס, שהיה מתמקם מול הצריף של האמא של אמי. העיר סיפקה גם את כל שירותי הדת: רבנות, בית קברות וכ"ו.

ההורים של סבא:

אבא: היו לי שני סבים לכל אדם יש שני סבים, זה טבעי.

הסב מצד אבי שמו דויד ישי ואשתו שינה מינדל  (מינה היפה, על שמה קרויה אחותי מרים).

אני קרוי על שם הסב מצד אימי הוא שאול רפאל, שכנראה מוצאו מיהודי ספרד. הוא  היה נשוי עם רבקה, על שמה קרויה אחותי ריבה. רבקה היתה מאומצת ע"י רב שחיתן אותה עם התלמיד החכם. סבי שאול היה חולני וניפטר בגיל צעיר, כשהוא משאיר אחריו אשה חולה רתוקה למיטה וארבע ילדים קטנים, שפרנסו את עצמם בלית ברירה. הבת לפני האחרונה היתה אימי חנה רפאל, שהיתה בת ארבע כאשר נפטר אביה והתפרנסה מרקמה בבתי עשירים.

אבא: אבי הוא ממשפחה יהודית פולנית שורשית מש' יגוג'נסקי. לצערי אבי הוא השריד היחידי למשפחה ענפה זו. רובם ככולם נספו בשואה. סבי דויד יגוג'נסקי שמוצאו מ "זבוצ'ין", שליד "שדלץ", היה מנהל וגובה המסים של הפריץ המקומי. הוא היה אדם בעל בטחון עצמי עצום ולא פחד מאיש, למרות שהוא היה האיש הרע – המוציא לפועל של הפריץ, שישב בריביירה ודרש יותר כסף. הגויים שנאו את היהודי, שגבה מהם את הכסף ולא את הפריץ.

סבא: סבא שלי אברהם יצחק שהיו לו 11 ילדים ( רובן בנות יפיפיות ), חי בשיבה טובה עד 1921. אבי ישי דויד, גסס עד 1922 מהמכות שחטף מהקוזאקים ונפטר שנה אחרי מות אביו.

הדוד שלי היה בעל תחנת כוח ותחנת קמח בוושיץ שצמודה לשדלץ.

אבא: לאח של סבי ישי דויד ( שהיה אחד מתוך 11 אחים ), היתה תחנת קמח עם תחנת כוח לידו, מספרים, שכשהיו נאומים של הנאצים אח של סבא ( דוד של אבי ), היה עושה הפסקת חשמל, שלא יוכלו לשמוע ). כל מי שמכיר את המשפחה, שואל אם אין בנות כי אילו היו הבנות הכי יפות בסביבה.

אחים של סבא:

סבא: אחי הבכור מוישה, היה מבוגר ממני בשנתיים. עבד כסיטונאי של מוצרי עור. הלך 14 ק"מ משדלץ לזבוצ'ין. מסביב הכל בער ובנו דויד( שנקרא ע"ש הסבא ), החזיק בשמלה של האמא כי לא היה מי שיתן לו יד. ( זה היה סופו של בן דודי הקטן: ש.י ).

מהגטו יצאו טרנספורטים ואין לי עדות לאן שלחו את דודי ואת יתר המשפחה שרובה היתה דתית ומנתה אולי אלף אנשים, "אתה מתאר לעצמך לאילו ממדים יכולה להגיע משפחה שחיה 400 שנה במקום אחד?" אף אחד מהם לא עבר לצד הרוסי ולא ניצל.

סבא: אחי הקטן שמוליק, היה צעיר ממני בשנתיים והיה חייט בוארשה ( כלומר חייט צמרת ש.י). שמוליק בא מוארשה לשדלץ כי היתה לו שם כלה. אבי פגש אותו מאוחר יותר בשנת 39 , בבריסק, שהיתה עיר פולנית תחת כיבוש רוסי ( צריך לזכור שפולין תחת כיבוש ). אך בשנת 40  שמוליק חזר לצד הגרמני של פולין, אבי לא רצה לחזור לשם, הוא כבר ראה מה הגרמנים מסוגלים לעשות. יהודים רצו לעבור לצד הגרמני והגרמנים עצמם אמרו להם "לא יהיה לכם טוב אצלנו", ואלפים חזרו חזרה לגרמנים, בשנת 40.

שמוליק היה בגטו בשדלץ וברח לפרטיזנים, איתם עבר את כל המלחמה. כשהתקרבו הרוסים ( לשחרר את פולין ), לקח סיכון וניסה להתחבר לכוחות הרוסים הלוחמים. הוא ניסה לעבור דרך החזית, שם התנהלו הקרבות ונהרג ע"י אחד הצדדים הלוחמים.

שרידים:

אבא: ממשפחתו של סבי דויד ישי יגוג'נסקי איש לא נותר.

ממשפחתה של סבתי שיינה מינדל – ליפוביץ'. נותר הבן דוד של אבי. הוא היה קצין בצבא האדום, שבשחרור פולין מהנאצים חצה את הוויסוואה בוארשה. מפקדיו הכריחו אותו לקחת חיילים פולניים ורוסים וסירות ואמרו לו "אם אתה חוזר יורים בך". הוא נפצע ואיבד עיין וכך עבר לצד של הגרמנים. מלפני המלחמה היו לו שני בנים בקנדה, אז ברגע שניצל נלקח לשם. עפ"י סבא: הוא היה בארץ לביקור בשנת 70.

רציחתו של אביו ישי דוד:

אבא: במלחמת העולם הראשונה, הצבא הרוסי – הקוזאקים, החרימו חלק מעדר הפרות של סבי שי דויד והוא יוצא בעגלה שלו לגבות כסף בעדם. כמובן שהוא חוטף מכות עם מקלות על גבו ועל כל חלקי כגופו, נזרק בחזרה לעגלה והסוס מביא את האיש הגוסס הביתה. הוא היה גברתן עם בטחון מופרז, שהיה קלפן ויכל לשחק קלפים כל הלילה ובבוקר היו יכולים לבוא לקחת את הפרות שהפסיד.

את הרושם שהוא יצליח להוציא מהם את הכסף, קיבל מהכובשים הקודמים – הפרוסים שאיתם הוא יכל להסתדר. מכאן נבעה ההתיחסות של כל מש' יגוג'נסקי אל הגרמנים והרוסים. הם יותר בטחו בגרמנים, שנתפסו בעיניהם כ"תרבותיים".

אבא: לאחר רציחתו של סבי שי דויד ע"י הקוזאקים, נישאה סבתי מינה בשנית.

סבא: כשמת אבי נשארו בזבוצ'ין איפה שנולדתי. אמי ( שיינה מינדל ), התחתנה פעם שניה. היו לה ילדים גם מנישואיה השניים. כשביתם נהרס בהפצצה אמי חנה מצאה אצלם מקלט. היא התחתנה עם הצבעי מנדל זונשיין, ששני בניו גם נהיו צבעים.  מכאן שאב אבי את ההשראה להיות צבעי. המאסטר (המומחה ), שאצלו למד אבי את רזי המקצוע היה אף הוא ממשפחת זונשיין.

אבא: מינה מסרה את שלושת בניה כשוליות לבעלי מקצוע. לא היתה לה ברירה כי היתה מחוסרת כל כי כל רכושה היה של הפריץ, שהחליף את היהודי הזה ביהודי אחר.

סבא: בתקופת הצאר: היו למשפחתי רכוש, יערות. עץ שווה כסף. וכשהפריץ היה צריך כסף לבלות בחו"ל היה מלווה מהיהודים כסף ונותן להם עוד חלקת יער. ככה גלגלו עסקים עם הפריץ. זה נמשך עד 1924.

אבא: זה מדויק מבחינה היסטורית, שכן פולין עד 1924 היתה כל פעם תחת כיבוש: פרוסי, אוסטרו הונגרי ורוסי וזה היה צד של כיבוש רוסי (אבי זוכר את הפרוסים במלחמת העולם הראשונה ולכן תאריך הולדתו נכון, יליד 1907). וב-1924 כשפולין קיבלה עצמאות והיתה תחת משטר צבאי, היתה הלאמה של הרכוש. כל מה שטוב למדינה הלאימו ואז לקחו את היערות ונשארו בלי רכוש. אבא שלו כבר לא חי ואמא, שנותרה חסרת כל התחתנה פעם שניה.

אבא: אבא שלי נמסר בתחילה לבית דודו ( אח של סבא ) ושמע בלילה את דודתו (שהיתה מאוד דתיה), אומרת לבעלה שצריך לגלח את הילד ולהשאיר לו רק פיאות. אז הוא ברח משם ומאז הוא פוחד מהדתיים, דבר שעבר גם אלינו.

סבא: ערב אחד שמעתי את הדודה אומרת לדוד "לאהרון יש שיער כזה גדול, צריכים לגלח לו ת'ראש שהתפילין ישבו בדיוק על הראש" והדוד אומר "אולי נשאיר לו קצת מקדימה".

אבא: אבי עבד תחילה כשוליית כובען ואחר כך כשוליית סנדלר ולאחר מכן כשוליית חייט ונעצר לבסוף במקצוע הצבעות. הוא היה ילד שובב, שלא נכנע, היה לו קשה להפסיד את נעוריו והיה הופך כל עבודה לבידור. בל נשכח ששוליה היה גם שרת בבית כי זה עם לינה ( סחב עצים, הביא מים, השתיק את התינוקות).

אבא: כשאבי היה ילד היה שובב פעם אחת חטף בקבוק בפרצוף ועד היום יש לו צלקת. כשהיה לו חור בראש לקחו לחם עם קורי עכביש וסתמו לו שלא יזל הדם. פעם טיפס על סולם מכבי אש, שהיה עשוי מחוליות, כשהיה למעלה הסולם התנדנד והחלק האמצעי יצא מהמקום. אבי לא היסס וקפץ לגינה של השכנים שהיתה עדורה אחרת היה מתלבש על גדר. הוא הכניס למישהו עכבר וחתול שירדוף אחריו. זרק מגהץ על המעביד, לבלבוסטה ( בעלת הבית ), נפלה מחט והוא דרך עליה ונתן לה לחפש. בקיצור לא היה ממושמע ולכן התגלגל ממעביד אחד לשני.

סבא: כשהיתי נער נתנו לי לשתות. מישהו הביא כוהל, שהיה עשוי מבירה והבטן שלו התנפחה. הוא רצה לעשות בה חור עם סכין. חברים שלו קשרו אותו ובלילה הנפיחות ירדה.

אבא: התכונות של מרדנות והסתפקות במועט מאוד עזרו לאבי לשרוד בשואה. הוא טיפוס, שלא בא לו כלום בקלות והוא היה צריך להרויח כל פרוסת לחם. וכך נפגשים ב "שדלץ" שני היתומים חנה ואהרון ומקימים משפחה. התחתנו ב-36 כשאבי היה בן 29 (יליד 1907, הוא זוכר את הפרוסים הגרמנים של מלחמת העולם הראשונה ב-1916 זוכר את הקסדות המחודדות שלהם), ואימי היתה בת 24 (ילידת 1912).

פרוץ המלחמה:

אבא: ב-24 ליוני 1939, נולדה אחותי הגדולה ריבה שהיתה בת 6 שבועות עם פרוץ המלחמה. בראשון לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה, תופסת את אבי אהרון בעבודה – תחזוקת צבע במחנה צבאי פולני מקומי.

עד מלחמת העולם השניה היתה פולין תחת משטר צבאי פולני ואבי עבד בצבא וזה הקנה לו פתח לכל מוסדות הציבוריים, כלומר פרנסה טובה ובטוחה. אני מזכיר זאת מכיוון שפולין עם צבאה נחשבו לצבא מערבי עוין לרוסים. ואין הדבר נראה טוב ברגע שהאדם שנחשב לעובד צבא פולני נופל בידי הרוסים. לכן, כשמישהו מהיהודים גילה זאת, אבי מיד הועמס על רכבת לסיביר. רוב היהדות, שנתפסה ע"י הרוסים בשנת 39 באזורים פולניים, לא הוגלתה לסיביר ולכן גם לא נשארה בחיים. על כן הגלייתם לסיביר, זוהי מקריות, שיצאה לטובה.

היה הסכם של "רבנטרוף מולוטוף" בין הרוסים לגרמנים על חלוקת פולין ואז ב1 לספטמבר 39, פלשו שני הצבאות משני הצדדים, הרוסים והגרמנים וחילקו את פולין ביניהם.

מטוסים תקפו את וארשה ואת אזור וארשה, בה היתה "שדלץ", על מנת ליצור זרם פליטים בדרכים ודמורליזציה, שתגרום לכך שלא תוכל להיווצר התנגדות, בגלל שהדרכים יהיו חסומות ע"י אוכלוסייה והצבא לא יוכל להתפרס.

תוך שבועות ספורים נכבשה כל פולין ע"י הגרמנים. בעיקר בגלל שהצבא הפולני לא היווה יריב שקול לצבא הגרמני המודרני. אלא באו עם טנקים ואופנועים ואלה עם חרבות על סוסים. הפולנים שסמכו על בני בריתם האנגלים (הייתה ברית הגנה בין הבריטים לפולין ), נותרו במערכה לבדם, כשהממשל בורח ללונדון ומושך איתו את חייל האויר הפולני, שלאחר מכן מגן על לונדון בפני הגרמנים. ישנה סברה שגם מפקד הצבא הפולני שיקולסקי הועלם ע"י צ'רצ'יל, מאחר שדרש להפעיל את חייל האוויר נגד פולין הכבושה.

הגרמנים יכלו לנצח את הרוסים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. ע"י זה שהיו רוכבים על הגל האנטי קומוניסטי. באוקראינה לבד הרג סטאלין 12 מיליון איכרים. הוא הכריז עליהם אויבי המשטר בכדי להלאים את קרקעותיהם. לכן כאשר הגיעו הגרמנים לאוקראינה כל החילות הצטרפו אליהם מיד עם הנשק. אך כאשר הגרמנים רצחו את הלוחמים שנפלו אצלם בשבי התחזקה תנועת הפרטיזנים. היטלר בעצם בנה את סטאלין. עד אז היו בסה"כ 5% של קומוניסטים.

הרוסים נכנסו לאמביציה. תחשוב באיזה כוח עבדו, אם סבא שלך לבד הרים כל יום "נורמה" של 60 טון. הרוסים שכחו לשתות, ורק עבדו. היום הם כבר לא עובדים ככה.

הפצצת הבית:

אבא: ב1 לספטמבר נופלת פצצה על בית הורי, אמי מוצאת את אחותי התינוקת בתוך ההריסות, לפי בכיה, מוציאה אותה ובורחת איתה ל "זבוצ'ין", שהוא אזור מגוריה של משפחת אבי. אבי חוזר מהעבודה, מצליח להעמיס על אופני קצת מצעים ודברים שמצא בבית ההרוס וכשמגיע לקצה העיר, נעצר ע"י שוטר מקומי. השוטר מחרים את אופניו וכל מה שהיה לו באיום אקדח ( כמובן שמדבר אליו בצורה גסה "יהודי רד מהאופניים" ). כך נשאר אבי עם צרור מצעים על הגב כל רכושו (על כך שאיבד את רכושו קיבל פיצויים מהגרמנים).

אבא: כעבור זמן קצר מגיעים הגרמנים ואבי נתפס כבעל מקצוע ומובל לגרמניה לעבודות הלך ברגל לגרמניה עם שירה של גברים בעלי מקצוע. בדרך ראה את כל ההתאכזרות של הגרמנים ונוכח לדעת שכל מי שנותר מאחור נורה. על מנת לזרז את השיירה.  מאחר שנתפס בזמן עבודה עם נעליים שהמסמרים דקרו לו את הרגל פנימה. וראה שאין לו סיכוי בכלל ללכת לאורך זמן לקח צ'אנס באחד מימי ההליכה ובעוברם ליד שדה חיטה פרץ מהשורות ורץ בתוך החיטה. אחריו רצו עוד אנשים נשמעו יריות ואבי שמע נופלים משמאלו ומינמינו אך איש מהשומרים לא טרח לרוץ אחריו כך הצליח להמלט נכנס לאסם של בית איכרים ושם הסתתר.

האיכרה באה לקחת עשב מצאה אותו מאוד נבהלה מהיהודי השחור הלא מגולח והחבול וקראה לבעלה. במקרה אותו גוי פולני כעס על הגרמנים, שלקחו לו פרות  ולא הסגיר את אבי. האכיל אותו החליף לו בגדים ונתן לו ללכת בחזרה לשדלץ.

בהגיעו חזרה לעיר ניסה לשכנע את כל מי שרק יכל שצריך לברוח מהגרמנים אך לא הצליח הזכירו לו את מות אביו בידי הקוזאקים הרוסים. בעיניהם הגרמנים נחשבו לתרבותיים,  לשווא סיפר להם איך הגרמנים בדרך השפילו רבנים בליקוק מגפיים ותלישת פיאות.

סבא: כשחזרתי מהגרמנים הייתי מאוד חלש ושמעתי שהגויים מדברים ביניהם שעכשיו שנסוגו הגרמנים והרוסים עדיין לא נכנסו, זה הזמן לשחוט את היהודים.

אבא: גם ככה הוא היה אז בפחדים ולכן החליט לברוח לצד הרוסי. אך ברגע שחצה את הבוג הרוסים כבר לא נתנו לו לחזור והיה בחיפושים אחרי אמא שלי. היו אנשים, שעסקו בהברחת יהודים תמורת כסף ואבי חיכה לשלם ולעבור בחזרה אבל מהצד הרוסי הגיע אחד מהעיר שלו, שאמר לאבי "אשתך בצד הרוסי כבר מזמן ואני החזקתי את התינוקת", רק אז אבי נזכר שיש משפחה בביאווויאז'ה ולקח את חיים חברו ( סבא מתקן "הגיס" ובכך חושף את תוכניתו כשדכן ), נסע לפגוש אותם ושידך בין חברו הטוב לאחות של אשתו.

דוד חיים:

הבעל של אחותה הגדולה של אמי גוצ'ה ואבא של בני מאוסטרליה.

הוא התגלגל יותר למשפחה כי היה חבר של אבא שלי. הדודה התחתנה איתו למרות, שהיתה גדולה עליו גם בגיל וגם ביופי. היא היתה אישה אצילית והיפה מבין האחיות ודחתה חיזורים של אנשים אמידים, היא מילאה את תפקיד האמא של היתומים. כעת היא נותרה חסרת כל.

גוצ'ה הגיעה עם אחיה שמעון ואחותה חנה ( אמא שלי ), לרוסים  ל "ביאו אוויאז'ה" (המגדל הלבן). לשם הגיע אבא שלי עם החבר הכי טוב שלו חיים הספר, והם התחברו כזוג למרות, שלא התאימו בכלל. הוא היה שקרן פתולוגי, בדרן. הוא היה הכל חוץ מאשר  בן אדם אמין, שאפשר לסמוך עליו. אפילו הבן (מאוסטרליה), לא מבין איך הוריו חיו ביחד.  אביו חוץ מזה שהיה ספר טוב אי אפשר היה להאמין לו לכלום. "מת"!! – "הכל מת כשאני אוכל".

בזמן המלחמה עבד כספר וסיפר קצינים גבוהים וכשסים לספר היה מתיז עליהם אפטרשייב. פעם לפנים ופעם לעיניים. וכשהגנרל היה משפשף את עיניו הוא היה מחביא את הבקבוק, שהיה מועבר אחר כך לאשתו למכירה.

היתומים אחיה של אימי היו דבוקים יחד, ולא היה להם להפסיד כי לא היה להם שום רכוש. הצריף שלהם עוד עומד, אני צילמתי לפי תחושות בטן והתברר בארץ, שאבי זיהה אותו כצריף שלהם. כנ"ל דיברתי עם גוי פולני שזכר את ההפצצה וגוי אמר לי כן זה הבית, ואכן הוא בלי טיח ובעצם הגוי האנטישמי עוזר לי בסיפור של עצמי.

ברוסיה האח שמעון, האחות גוצ'ה ובעלה דוד חיים, יחד עם אימי ואבי, זה הגרעין שבורח לרוסיה ועובר את כל תלאות המלחמה יחד ולאחריה חוזר לשדלץ הריקה מיהודים על מנת לחפש את שרידי משפחתם, אך לא מוצאים איש.

הכניסה לרוסיה:

בריסק:

סבא: ב-39 ב"ביאלווויאז'" נפגשתי עם אשתי ואחותה ונשלחו לגומל לתוך רוסיה הלבנה שם עזבתי אותם וחזרתי לבריסק על הבוג ( הגבול הפולני ), כדי להתחבר עם שאר המשפחה.

אבא: כל הזמן עסקו בחיפוש קרובים. שם פגש את שמעון חיים, אחיו הקטן שמוליק וחברתו.

סבא: את שמעון ( אח של אמא שלי ) ואסתר לקחתי לרוסיה ושמוליק חזר לשדלץ חזרה. לא יודע למה.

אבא: שמוליק, שהגיע עד הגבול הרוסי חזר חזרה לשדלץ. האח הגדול משה נשאר בשדלץ כנראה קשתה עליו המחשבה שישאר מחוסר כל, כשהוא משאיר את העסק בשדלץ. שדלץ נחשבה למרכז עיבוד עור לצורכי ספורט של פולין כדורי רגל כפפות אגרוף וזו היתה פרנסה מצוינת. למשה היה ילד בן 4 ותנוקט  וכל הדרך עד לבוק ( לרוסים ) ובחזרה הלכו כשהתינוקת על ידיה של אשתו, אח של אבי עם המטלטלים על הגב והילד הקטן מחזיק בשמלה של האמא. על זה בכתה אמי כל זמן שנזכרה בכך, שלא היה מי שיתן יד לילד.

אגב קיר המוות של שדלץ, זהו קיר של מפעל הנעליים, שם היו תופסים גברים ברח' מורידים את מכנסיו וכל אדם שיש לו ברית היה נורה, ולא היה צורך לדרוש תעודת זהות.

( יש תמונה של אבי, דוד חיים, ודוד שמעון ליד הקיר).

סיביר:

סבא: עשיתי את הדרך פעמיים מבריסק לגומל ושוב לבריסק כדי להביא את אשתי ואחותה לגומל, בה נפגשו עם אחיה שמעון וחברתו אסתר והוגלינו לסיביר מרחק של 300 אלף קילומטרים. הרוסים רצו לפרז את השטח, לכן כל מי שלא היה שייך לאזרחי רוסיה, הועלה לרכבת ונשלח לסיביר ל10 שנים בלי משפט ( "גזר דין אחד לכולם" ). כל מי שנשאר בבריסק נרצח.

אבא: פולין נחשבה למדינה מערבית והיתה לה ברית הגנה עם אנגליה, לכן הרוסים ראו בה אויב.

אבא: הם עוברים לאזור המוחזק ע"י הרוסים (בריסק), שלצורך חלוקת פולין הגבול הרוסי נהפך להיות נחל בוג, ( גבול טבעי ). מישהו מהפליטים היהודיים מלשין לרוסים שאבי עובד צבא פולני, וכך מוצאים עצמם כל החבורה ברכבת טרנספורט לסיביר. כחשודים לעוינות. המעשה הזה הציל את שרידי משפחתי למרות שהרוסים לא התכוונו לכך. מכיוון שלשטחים מעבר לבוק פלשו הגרמנים ב-41 והשמידו את היהדות בה.

סבא: מבריסק נסענו ברכבת שלוש שבועות, יום ולילה בטרנספורט לסיביר. שלושה שבועות הפלגנו במעבורת על המים לתוך סיביר לעיר הבירה סיטיפקאר של קומי ס.ס.ס.ר. משם פוזרנו בעגלות. אחרי 4 ימים הגענו ליישוב "פושואק" ( אחרים נלקחו למקומות מרוחקים יותר), ושוכנו בתוך צריפים שרק עכשיו נבנו מגזעי עץ ונאלצנו לבנות תנורים לחימום. בצריפים נשארו הנשים עם הילדים והגברים יצאו לעבודה 40 ק"מ משם. בימי ראשון פעם בחודש היו מבקרים ב "פושואק".

אחרי חצי שנה אבי שהצטיין בעבודה, קיבל פרס. כדי שלא יצטרך ללכת עד הישוב, הרשו לו להביא את האשה והילדה ( ריבה ) לאזור העבודה.

אבא: בסיביר באזור שנקרא "קומי ס.ס.ס.ר" ( כלומר איזור קומי השייך לברית המועצות, העם הקומי מלוכסן ונראה כאסקימוסי, מכניסי אורחים ולא מבדילים בין זרים, עבורם כל זר הוא "רוס", כלומר רוסי ). אז אין שם אנטישמיות והם לא יודעים בכלל מה זה יהודי. ממקום כריתת העצים הלך לפושואק, אבל בגלל השלג הוא טעה בדרך והיה באפיסת כוחות.  ואז הוא ראה בכתה ובעל הבית קפץ ואמר לו "אורח בבית אלוהים בית", יבשו לו את הבגדים, הדריכו אותו איך ללכת ונתנו לו גוש קרח של חלב קפוא.

כל אדם שניצל יש סיפור מאחורי זה. וזה לא קרה לאחרים. אנשים היו מעייפות נרדמים לרגע וזהו. מת. מדברים על מינוס 40 מעלות.

הם עסקו בחטיבת עצים והשקתם בנחל לתוך רוסייה. היו יוצאות חוליות עבודה לייער ומקבלות מראש את מנת האוכל למס' ימים, אשר לפעמים היתה נאכלת תוך יום. מכיוון שהגוף בטמפ' של מינוס 30/40 מעלות, צורך המון אנרגיה. קושי נוסף היה לא להירדם. הנרדם היה קופא למוות. אבי היה עובד מצטיין ועל ידו הדוד חיים היה ספר גברים במקצועו אשר בהרמת כל דבר כבד יותר ממספריים, היה מקבל יבלות. אך כשרונו המסחרי והרטוריקה שלו, גרמו לכך שהיו מסתדרים לא רע גם בתנאים אלא. למשל: נתן לגוי לספור עצים שלא הוא חטב והגוי לא שם לב שהוא סופר ערמות שכבר ספר.

אבא: אמי היתה רוקמת והרקמה אצל הרוסים "הרובשקות" ( חולצה בלי כפתורים ), היו כולן עם רקמה. ונשות הסגל הרוסי פרנסו אותה בזה. ואחותה הגדולה גוצ'ה ( טובה, שחיה עד היום באוסטרליה ), היא שגידלה אותי ואת אחותי כי אמי היתה עסוקה בפרנסה. היא שיחקה את תפקיד האם מהתחלה שהיו יתומים, הא בישלה להם והקטנים עבדו. היה להם קל לשרוד כי חיו חיי קומונה וזה גרעין חזק. מבשלים ומשיגים יותר והכל יחד ויותר קל להסתדר כקומונה טבעית. למשל אשתו של שמעון אסתר היתה מסתובבת עם גרזן בחגורה כמו גבר.

סבא: בסיביר המעבורת עלתה על סרטון ושלחו 14 איש לפרוק אותה כדי שתשקול פחות והמים יוכלו לשאתה מעל לחולית. היה קר עבדנו הקשה והמנות היו כל כך קטנות, עד שבבת אחת אכלנו אוכל של 4 ימים. אם הינו נשארים שם ארבעה ימים, כפי שנקבע, הינו מתים מרעב, לכן עבדנו יום ולילה וחזרנו לפני הזמן. לחם כבר לא קיבלנו עוד פעם, אבל אוכל מבושל כן.

היציאה מסיביר:

אבא: ב-42 אבי כבר עבד בסבלות בנמל בסיטיפקאר והיה חיב לעמוד ב"נורמה" (מכסה ), של 30 טון  ב 8 שעות. בחורף כשלא היו מספיק אנשים, עלתה הנורמה ל 60 טון.

סבא: ב-43 הייתי מגויס ע"י הרוסים בארמיה של עובדים.

אבא: ב"ארכנגלסק", שהוא נמל סיבירי ענק ( כמו מפה עד תל אביב, אצל הרוסים הכל בגדול ). אליו היתה מגיעה האספקה מהמערב לרוסיה, כעזרה במלחמתה נגד הכובש הנאצי, לשם גויס אבי לפריקת סחורות מהאוניות – סבלות.

סבא: אנחנו פרקנו סחורה שבאה ממערב, דרך הים הצפוני לסיביר. על הבטן הינו לובשים חגורת בטן, כדי שתחזיק את הכל במקום. הרגליים היו מתנפחות מרוב מאמץ ולרופא לא היה מה לתת. התרופה היחידה היתה מנוחה, אבל הוא אמר "זה מלחמה אני לא יכול לתת לך מנוחה", היו יורים בו.

אבא: וכתירוץ לעזיבת המקום חזרה לויזנגה הוציא 17 שיניים עם פלאייר, אחות קשרו אותו עם חבל לכיסא ועקרו את שיניו ללא הרדמה. שיניו היו רקובות, בשל חוסר בירקות ( צפדת ) והוא ניצל זאת כדי לחזור למשפחה, לראות אותי. אמי חטפה טיפוס (מחלת מעיים ), למזלה היתה מסובבת במשפחתה, התומכת, שעשתה הכל על מנת להצילה, אפילו השיגו לה כבד טרי, שמחזק את הדם.

סבא: קיבלתי חופש של 20 יום, כשנסיעה לצד אחד בלבד ערכה 17 יום. שיניי היו רקובות מהיעדר ירקות ולכן החלטתי לעקור אותן, כדי לקבל חופשה ארוכה יותר. אחות קשרה אותי לכיסא ועם פלאייר, ללא הרדמה הוציאה את שיניי. כך קיבלתי את החופשה מהארמיה. כשהגעתי הביתה אשתי קראה את התעודות ונסענו משם לקווקאז ( אבי לא חזר יותר לארמיה). כאשר שאלו אותנו היכן הניירות, אמרנו שגנבו אותם והצהרנו שבאנו מבריסק ( דבר שהיה בעקיפין נכון ) וקיבלנו תעודות חדשות ( בהם לא הוזכרה העריקות מהארמיה).

אבא: המוצא היחידי הוא במשך חודש וחצי בשנה עם זרם הנחל שרוב השנה הוא קפוא אימי לוקחת יוזמה משחדת אשתו של קפטן האונייה היוצאת לתוך רוסיה ברקמות היפיפיות שלה והחבורה עולה על האונייה כשהם נפטרים  מכל ניירת שיכולה להחשידם בעיני השלטונות הרוסיים כפליטים פוליטיים, אחרת היו נרקבים עד היום בסיביר שהייתה כמו בית סוהר פתוח כי אין לאן לברוח. הגענו מסיביר לקווקז שם התיצבנו במטה אן.ק.וו.דה ( הש.ב.כ המקומי ), והודיעו שהם פליטים פולניים, הרוצים לחזור למולדת לפולין. בינתיים הוכרזה פולין כמדינה קומוניסטית. לכן הרוסים לא הערימו קשיים לחבורה החוזרת לארצם.

סבא: היציאה מסיביר קיבלה גושפנקא רשמית ע"י כך שהיה הסכם של הבריטים, שנותנים לפליטים פולנים לצאת בלי לרצות 10 שנים. בכדי לצאת משם צריכים ללכת 40 ק"מ לכפר הראשון ואח"כ לתפוס טרמפ של עוד 200 ק"מ. שמעון עם אשתו, התנתק מאתנו והצליח לצאת מסיטיפקאר לפניהם ולתפוס טרמפ עם קבוצה לקזחסטן. היה חורף ןספינה אחרונה עמדה לצאת מסיביר. יכולתי לעלות לספינה, אבל מסע כזה בחורף פירושו היה מוות וודאי לילדים ולנשים. לכן העדפתי לעבור עוד חורף אחד, כשאני עובד כדי למלא גם את המכסה של שמעון.

סבא: אבא שלך נולד ב "וויזינגה", כשכבר הינו בדרך החוצה.

אבא: הקימו יישוב פליטים בשם "ויזנגה" שם נולדתי אני. תחנת יציאה מסיביר.

אבא: הם יצאו משם ב 44, כשהיתי בן שנה.

חצי שנה ערכה הדרך לפולין בדרכים וברכבות מיציאה מ "וויזינגה" שבסיביר. כל הדרכים היו הרוסות, לא היתה תחבורה ויכלו להתקע בדרכים. היה כבר בן דודי סרג' ( הבן של דוד שמעון, שנמצא כעת בפאריז, רופא לדיקור ). והבן דוד בן ( באוסטרליה, מהנדס אנטנות ). אחותי ריבה כשבפרוץ המלחמה היתה בת 6 שבועות, עד גיל 4, לא היתה מסוגלת לעמוד על רגליה, מחולשה. אני הייתי הילד החזק, יליד סיביר, קשה להיוולד במינוס 40.

קווקאז:

אבא: אני הייתי המשנורר אוכל הכי גדול בקאווקז, כל הבישולים נעשו בחוץ ואני הייתי מסתובב בין המבשלות ולא הייתי עוזב עד שלא היית נותנת לי משהו לשים בפה ( תפו"א, לפת…), הסתובבתי עם חשיבות עצמית, שמגיע לי, ידעתי שאם אני נוהג כך, אני אקבל.

סבא:  לקחו אותי לסייד מבנה בתוך מפעל לספירט. הפועלים שעבדו שם ביקשו לשתות. יש חלונות שמודדים חוזק כוהל ואבי נתן שם מכה עם הידית של המברשת בפלומבה של הביקורת והחל להשפך ספירט. כולם באו עם כובעים והחלו למלא אותם ולשתות ספירט. אבי רואה שכולם שיכורים סביבו ונבהל. הוא מחליט לדווח להנהלה. המנהל שואל אותו "כמה לדעתך נשפך?" ואבי אומר "בערך 200 ליטר". אז המנהל אומר לו "תרשום 1000, ותחתום ליד" ( שיצא להם גם משהו מהביטוח ).

אבא: ברוסיה הכל עובד על לשתות כדי לשכוח את המציאות שבה הם חיים ועל פחד מפני המשטר, תראה לאן הם הגיעו שהמשטר נפל וכבר אין פחד. גם בקרב הם מקבלים כוסית ורק אז מסתערים. הם לוחמים טובים כי הם מאוד נאמנים למולדת – לאמא רוסייה.

סבא: שלחו אותי להיות כבאי. הוא בא לבוס ושואל "מה יש לעשות?" הבוס אומר לו "צריך לשבת כאן 24 שעות ואח"כ אתה מקבל 48 ש' חופש" ואבא שלי לא הבין למה צריך לנוח ממנוחה. כל פעם שהיתי ב-48 שעות חופש היה קונה צמיגים ועושה מהם סוליות לנעליים ומוכר אותן ביום א' בשוק. הבוס ידע את זה וביקש ממנו להביא לו כל יום ראשון וודקה ומשהו לאכול. בסוף סחט ממנו גם זוג מגפיים.

סבא: יום אחד לקחו את כל הכבאים לפרוק חיטה במפעל של הספירט שאבי עבד בו. רוקנו שם 4 קרונות והפועלים ששמעו שעבדתי שם שלחו אותי להביא משהו לשתות. הלכתי למחסן ובקשתי מהשומר לקחת ספירט, הוא הסכים, אבל לא היה לי איך לקחת ספירט. בסוף מצאתי פתרון רוקנתי קופסת צבע ומילאתי בתוכה ספירט ובמקום כוסות נתתי להם כפות לערבוב גבס. אני בעצמי שתיתי חצי ליטר ספירט. אז הם רצו נקניק לקחתי שלג ואמרתי להם "קחו זה נקניק".

בשנת 45, גרמניה מפסידה את המלחמה וצבאות הברית מגיעים עד ברלין. משפחתי מתחילה לתכנן יציאה מסיביר בכיוון פולין המשוחררת מידי הנאצים.

שלונסק-שלזיה:

אבא: חבורת הניצולים מגיעה ברכבות ב 46 ומחליטה להתיישב בחבל "שלונסק", שבשלזיה התחתונה, חבל ארץ, שעד פרוץ מלחמת העולם השניה היה שייך לגרמנים. הפליטים שהגיעו מרוסיה קיבלו מפתחות של דירות מידי הפולנים, דירותיהם של הגרמנים שהוגלו בטרנספר ( גם יהודים וגם גויים קיבלו מס' היהודים שחזרו מרוסיה היה זעום ). הרוסים רצו להנציח בזה את הסכם ריבנטרופ מולוטוב ( הסכם לחלוקת פולין בין הרוסים לגרמנים, כשהפולנים המתנגדים לגרמנים נתפשו כאויב. הכל מתהפך ב41 כשהגרמנים הופכים לאויב ). ולהמשיך להחזיק בשטחים, שהם כבשו מהפולנים ב-1 לספטמבר 39

( בשעה שהיו עדיין בני ברית עם הגרמנים ), בתמורה לכך פיצו את הפולנים בשטחים, שהשתייכו לגרמניה בשלזיה התחתונה. אז הרוסים פשוט גרשו משם את התושבים הגרמנים, הכריזו שהשטח שייך לפולין, והושיבו בו את הפליטים הפולנים, החוזרים מרוסיה.

היטלר יכל לרשת את סטאלין, אם היה מכריז שהוא יתן דמוקרטיה. בזמנו היו רק 5% של קומוניסטים ברוסיה. מאחר ופתח במלחמה חיזק את סטאלין והפך את רוסיה למעצמה.

חיפוש קרובים בשדלץ:

בשבילם המלחמה לא נגמרה עד שלא חיפשו את הקרובים, לכן מיד החלו לעסוק בחיפוש קרובים. שלושת הגברים ( אבי, שדוד שמעון ודוד חיים ), נסעו לעיר שדלץ ע"מ לחפש קרובים. ומצאו תמונה עצובה ביותר. התברר להם שבשנת 41, רוכזו כל יהודי העיר שהיוו כ40% מהאוכלוסייה בתוך גטו, הבנוי מבקתות עץ ובשנת 43 בחודש חוסל הגטו. הגרמנים שרפו אותו. ומה שנותר הם רק בסיסי הבטון.

אני שאול יגוג'נסקי שנולדתי בספטמבר 43 רואה עצמי כמצבה חייה של קהילת שדלץ.

אבא: אבי ודודיי עם קומץ פליטים נוספים שחזרו מכל צבאות העולם והפרטיזנים, במשך 6 שבועות אספו כל שריד וכל עצם אפשרית מהגטו וקברו אותם בארגזים בתוך שרידי בית הקברות היהודי, אשר חומותיו לפחות נשארו על טילם. מעליהם דאגו להקים מציבה עגולה שעליה כתבו בפולנית, יידיש ועברית. מצבת זכרון  לעצמות הגטו השרוף.

כבר בלילה הראשון בחרה הקבוצה, ללון בתוך מקווה שנשאר על טילו מכיוון ששימש מחסן לגרמנים. כבר בלילה זה ירו עליהם מכל עבר, כעבור חצי שעה של יריות פרץ למבנה קולונל רוסי עם חייליו ופתח את פיו ביידיש, יהודים על תדאגו כל עוד אני כאן תקבלו שמירה כל לילה. למזלם הקולונל היה יהודי. ואז הבינו את עומק השנאה הפולנית שחששו שהיהודים חוזרים וידרשו את רכושם השדוד. הקולונל לא ירה עליהם אלא על הפולנים, שבאו לרוצחם. אותם הפולנים שאתם גדלו והכירו.

מכל הקהילה היהודית פגשו ניצול אחד ממש כמו בסיפור של רובינזון קרוזו, נותר לבד.

אבא: היה בשדלץ גזלן אחד, בריון, שהיה לפני המלחמה נכנס לחנויות של גויים ויהודים, לוקח מה שבא לו, ודווקא הוא בזמן המלחמה הלך עם שק של לחם יבש בכיוון המזבלה ראה שמוציאים משם את היהודים שהחביא אז הוא ירה בעצמו, גוי עם מצפון.

סבא: במאי 46 הגעתי לשדלץ. מולי בא גוי עם פרווה הוא הכיר אותי. זיהה אותי. ואמר לי "אני גר בבית של אמא שלך. אני רוצה שזה יירשם על שמי" אני אומר לו "אין לי כסף לכל הפרוצדורה הזאת". והוא אומר "אני אשלם בעד העברת הבעלות". אמרתי לו "בוא ניפגש כאן בעוד שבוע". אמרו לי "אל תתקרב אל הגוי הזה, הוא בעצמו הרג את היהודים" .

אבא: זה לתת לו גושפנקא  למה שלקח בכוח.

סבא: יעצו לי לא לנסוע לכפר הולדתי זבוצ'ין, כי יהרגו אותי שם. 12 שנה אחרי המלחמה, הייתי בפולין ולא נסעתי לזבוצ'ין, כפר שנמצא 14 ק"מ מכאן ( כמו כפר מלל, כפר סבא, מגדיאל והוד השרון ש.י ).

אבא ( סיפור שלא אומת ע"י סבא): האח הקטן של אבי התחבא בבית של הסבתא והגוי שהחזיק את הבית סיפר לאבי את הסיפור. הדוד חיים ואבי עברו ליד הבית של הסבתא בית פרטי עם גינה והדוד קטף תפוח מהעץ, יצאה הגויה והתחילה לצעוק עליהם היא התקרבה לגדר מייד זהתה את אבי. זו אותה גויה שהיתה מדליקה אש בשבת אצלו. מיד בקשה אותם פנימה הם נכנסו וראו את בעלה יושב ומתקן נעליים. הזמינה אותם לכוס תה ויצאה להביא זרדים להדליק אש בתנור. ואז בעלה פתח את פיו: וסיפר לאבי אני החזקתי את אחיך פה במרתף כל המלחמה והיא גרשה אותו לרחוב וירו בו.

אחד הניצולים מאושוויץ, סיפר שפגש באושוויץ את האח הבכור של סבא, כשידיו קפואות ואינו מסוגל יותר לעבוד. כאלה בסלקציות הוציאו למוות.

הדוד חיים לא פגש אף אחד ולא הגיעה אליו שום ידיעה. בארץ פגש את אחיניתו פיג'ה ( ציפורה ) וביתה חנה.

ילדותי בשלזיה:

רוב היהודים הפולנים, שניצלו ברוסיה התישבו בשובם בשלזיה בגלל הסדר דיור חינם. כי היו מחוסרי כל.  למשל: אשה הפילה כסף אני רץ אחריה ונותן לה את הכסף אז היא לא יכולה להגיד תודה לילד יהודי.

המנהל פוגש אותי בחוץ "יגוג'נסקי מה אתה עושה בחוץ ?" הוא ידע אבל נהנה לשמוע כל פעם מחדש שאני יהודי ולכן איני יכול להשתתף בשיעורי דת.

כשסטאלין מת זרקו עלי אבנים כי הטענה היתה שהרופאים היהודים הרגו אותו, למרות שהם מתו להיפטר ממנו.

החברים שלי הכי טובים אמרו איך האופניים של שאול עושות ז'יד, ז'יד, ז'יד ( יהודי, יהודי, יהודי).

עד 48 נוצרת קהילה קטנה ומגובשת בתוך העירה "בוגושוב" ( גוטסברג, הר האלוהים), אמי עובדת כעוזרת לגננת בגן ילדים של יהודים. אני זוכר את עצמי מחופש בחנוכה לסביבון, מסתובב על הבמה. אבי מתחיל לעבוד כצבעי במפעלי פחם, שם נבחר לוועד העובדים ואח"כ נבחר ליו"ר האיגודים המקצועיים. מטעם הג'וב הזה קיבל רכב צמוד עם נהג ווילה מפוארת. אבל בלחצה של אמי, שהכירה היטב את הפולנים וידעה שבסופו של דבר הוא יהפך לשעיר לעזאזל שלהם, הוא מתפטר מהתפקיד ומכל ההטבות שקיבל. אנו עוברים לגור בעיר "ילניה גורה" ( הירשברג- הר הצבי, לקחו שמות גרמניים ותרגמו אותם מילולית לגרמנית ).  נכנס למשרד קבלנים כקבלן עבודות צבע, חוזר שוב על מבחנים

ממשלתיים של מסטר מאחר והתעודות מלפני המלחמה אבדו לו. ועד העליה ב-57 ארצה עבד כקבלן צבע עצמאי.

קרובים רחוקים בארץ:

כשהגיע אבי ארצה הלך לאזכרה של שדלץ והתנפלה עליו אחת שחרחורת כמוהו, והתברר שזו ילדה יתומה של אחד הדודים שלו. לאבי היו 11 אחים לאבא שלו, משפחה ענקית וזו היתה בת  של אחד הדודים, ילדה יתומה שעברה מיד ליד וכל פעם היתה בבית אחר וכך הכירה את כולם. היא היתה הרבה יותר צעירה מאבא שלי, אך כבר נפטרה מהתקף לב.

כשאימי נפטרה הגיעה מהרצליה אדם דתי שניהל הכל ששמו סרנצקי שהוא בעלה של אותה בת דודה. אך בניהם אינם שומרים על קשר. יש מרד נעורים, היתה תקופה שהנוער הישראלי התבייש במוצאו הגלותי, אני צבר, ולא התעניין ניצולי השואה וסיפורם הטראגי ואפילו התבייש בכך שהם פליטים.  ההתעניינות החלה רק בשנתיים האחרונות.

קרובים בעולם:

דוד שמעון שחזר איתנו לבוגושוב, לילה אחד נעלם עם אשתו אסתר והילד סרג' ( שאול) ואחרי זה התחילו לקבל ממנו מכתבים בפאריז, בה הוא מתגורר עד היום. שם נולדה ביתו פולט (פולה), שהיתה פה הכי הרבה. היא היתה המזכירה של יו"ר התירות המזרח תיכונית וכך ביקרה הרבה בארץ. דוד שמעון הוא ציוני עוד מלפני המלחמה, שלחץ עלינו שנגשים את הציונות כי הוא עצמו נשאר בפאריז. הוא למעשה קיבל שם דריסת רגל כי אחותו כבר היתה שם מלפני המלחמה. רוחצ'ה האחות הקטנה של אמא שהתחתנה עם בחור שירד משדלץ ושלח לה ניירות הבת שלה, שבאה לבקר את אבא בשוויץ – רוזי.

באוסטרליה האחות הגדולה של אמי גוצ'ה עלו לישראל לפנינו בחצי שנה, אבל לא התאקלמו. הדוד שלי שהיה בפולין הספר הראשי של הגנרלים הרוסים בבית הקצונה ב"ליגניץ". הרוסים החזיקו ארמיה שלמה בפולין והיו פארקים, קולנועים, שלפולנים היה אסור להכנס, אך דודי עבד בשבילם והיה מורשה. כשהיתי בא אליו בקיץ לחודש הוא היה מכניס אותנו בחינם להופעות וסרטים שנועדו לילדי הקצינים הרוסים. בארץ הוא סיפר אנשים עם מנורת נפט בתוך צריף אסבסט רותח. ובהזדמנות הראשונה היגרו לאוסטרליה עם בניהם בני ורגינה ( רבקה ). עם הזמן אחותי ריבה ( רבקה ) גם הצטרפה אליהם עם בעלה ושני ילדיה.

גל- עד:

לאבי היה חבר בכפר סבא משה צרניץ' (מחסנאי של הפועל כפ"ס). היה חייל בצבא הפולני. היה נשוי ואב לילדה וגויס למלחמה. הרוסים תפסו אותם, את הקצינים הרגו ואת החיילים שלחו לסיביר. היה גיוס ב 42 של צבא בריטי ברוסיה והקימו ארמיה פולנית ע"ש אנדרס, שהלכה דרך פרס, עירק, א"י וחנתה ביער אוסישקין ומכאן הובלו לקרבות באיטליה נגד הגרמנים. רובם ניספו בקרב מונטקסיאנו במבצר על הר שקשה לכובשו.  והאנגלים הקריבו את היחידה שם. משה היה עריק ונשאר בכפ"ס ( גם מנחם בגין ערק משם ). אבי פגש אותו בארץ ב 57, כשהוא עדיין מחפש את אשתו ואת הילדה, שנשארו בשדלץ. הוא השלה את עצמו שאולי ראה אותם בסיביר. נשאר איש בודד עד המוות. איש טוב. אמי היתה שולחת אותי אליו לתת לו עוגה, כשהיה לו כוח היה יושב בקפה שרף. כבר היה משותק בחצי גוף ורצה להוריש לי את הבית אך העיריה הסכימה לשים אותו בבית אבות בתמורה לבית ( מול גלי השרון ). סבא היה היחידי, שהכיר אותו ולכן כשמת העיד לעיריה כי הוא היה בעל הבית, בלעדי עדותו לא יכלה העיריה לקבל את הנכס.

( אבי ביקר אותו  בבית האבות וקיבל פח ועליו חוטים רקומים – א.י).

הקליטה בארץ:

הדוד שמעון ברח לצרפת וב 56 כתב לאימי לעלות לישראל. זה התאפשר כי היתה הפשרה, גומולקה הגיע לשלטון ונשיא פולין יוסף צירנקביץ' שבעצמו היה ניצול אושויץ והמשטר הקומוניסטי איבד גובה אחרי מות סטאלין ואפשר רק ליהודים לצאת. כמו כן היה לחץ של ישראל, רגשי אשמה של הפולנים ולחץ של היהודים לאיחוד המשפחות וחיפוש קרובים, הכל שימש פה בערבוביה והביא לפתיחת הגבולות.

הגענו ב7/7/57. לנמל חיפה. אנשים שעלינו לרכבת בפולניה נסענו לקבל ניירת יציאה בווארשה ומשם ברכבות דרך צ'כיה, אוסטריה לגנואה באיטליה. שם שבועיים הצמתנו לאוניה, שהעלתה אותנו ארצה לנמל חיפה אני באוניה חוץ מהעליה הפולנית עלו גם נטורי קרטא מהונגריה אני נורא פחדתי שזה הצביון היהודי שמחכה לנו בארץ. לצערי היום זה מתגשם.

בדרך, הים היה סוער וכולם סבלו ממחלת ים. הגענו לחיפה בנמל חיכה לנו דוד חיים, שהעמיס אותנו על מונית והסיע אותנו לכפר סבא. כך הצטופפנו שתי משפחות, 9 נפשות בסתוך חצי צריף שבדי בשיכון מצקין. כבר למחרת אבי יצא לעבודה כצבעי בתוך אותה שכונה. בשכונה זו בנתה הסוכנות מבני רכבות, בהם הוקצו 30 מ' למשפחה. את אחת הדירות הללו קיבלנו אנחנו. בדירה זו התגוררנו 7 שנים. חייתי כך מגיל 13 עד אחרי הצבא.

הדירות היו קטנות, לכן כל החיים התנהלו על הכביש. שם שיחקנו תופסת ג'ולים מחבואים, כמו כל הנערים בעולם. כשמסביבנו עוינות של הוותיקים, "מלח הארץ", שהתנשאו מעלינו – ה "פליטים".

בשכונה זו היתה נציגות של כל העדות חוץ מצברים היו שם: יהודי מצריים ומרוקו… כל המשפחות המעורבות, שאני מכיר יצאו מהשכונות הללו. הייתי צריך להתפרנס, שכן הגענו  בשנות החמישים מחוסרי כל ורצינו להגיע לדירה. האוכל היה בהקצבה ובתלושים, שגם אותם היה צריך לקנות. לא היה פרידג'ידר, לכן יום יום הינו צריכים לקנות קרח. בהתחלה גם לא היה חשמל והתאורה והבישול היו על נפט. היתה מלחמה מתמדת בג'וקים, זבובים ויתושים, תופעות שלא הכרנו מאירופה.

השכונות היו מלאות בזבובים, בשל הצפיפות של האנשים. היה אסור להשאיר דלת פתוחה או חלון.

כל בוקר הייתי קם, מנפח ת'אופנים אוכל ת'דיסה. אמא היתה קמה מוקדם יותר ומכינה לי ולאבא סנדוויצ'ים עם חביתה. אמא שמה לנו בתוך גביע השמנת מלפפון חתוך ובצל, שיהיה טעים. כך שכשהיינו יוצאים לעבודה היתה לנו שקית אוכל מוכן ותרמוס עם קפה.

את החמאה שהיתה רגיל לאכול החליפה המרגרינה, שלא סבלתי כי נדבקה לשיניים, אז אכלתי לחם יבש בלי למרוח כלום. עד היום נשאר לי ההרגל של לאכול לחם יבש. אמא אמרה לי "את החמאה תשאיר לאבא שלך, הוא עובד יותר קשה". אבא עבד קשה ולא בנוי לעבודה קשה. הוא למעשה התחיל להבנות מחדש מעל לגיל 50. בגיל 60 רק הגיע לדירה. הוא בנה את עצמו שוב ושוב אחרי השבר של מלחמת העולם הראשונה השניה.

אבי היה מסטר בצבעות כבר לפני המלחמה ( שכן אחרת לא היה יכול לקבל את החזקת הגדוד הפולני ). אך כשחזר לפולין שוב, כשתעודותיו נשרפו, הכריחו אותו הפולנים לעבור שוב בחינות ל תעודת "אומן". שם בלי תעודה זו אתה לא יכול להיות מעביד ולהגיש חשבוניות. לא כמו בארץ.

כשעלה ארצה, למרות שהיה לו מסטר בצבעות, עבד לצד אדם שהתחיל רק אתמול.

הייתי יוצא לעבודה כשהיתה עבודה, היא היתה עונתית, בחורף 58 ביליתי עם עוד כמה חברים בפרדסים של קיבוץ גבעת ברנר. הקיבוצניקים העבידו ילדים 8 שעות בפרדס הרטוב, כשאנו ישנים בצריף בלי חלונות עם אותם הבגדים שעבדנו בהם, כדי להתחמם תחת סמיכה בודדה. ולבסוף גם את התשלום לא קיבלנו. עד היום שוכב אצלי צ'ק בלי כיסוי, שהורידו ממנו סכום כסף עבור מגורים ואוכל. הם בנו על כך שילד לא ילך לפדות את הצ'ק.

כל ההתיחסות לעולים היתה כזו, ירקו עלינו. אנחנו היינו התילנדים והרומנים, שעכשיו בונים את הארץ. לפנינו עשו זאת התימנים, אח"כ אנחנו ואחרינו המרוקאים, לכן כשהגיעו העולים החדשים מרוסיה היה ברור לישראלים, שהם ינקו כבישים כי בני הארץ לא רצו לעבוד. מכל השכונה שלי לאף אחד לא היה חבר צבר עד הצבא.

כעולה חדש, התחברתי בהתחלה לפי שפה משותפת, כל דובר פולנית בשכונה היה חבר שלי. אחרי זמן קצר כל מי שהיה שייך לשכונה היה חבר שלי, בגלל שמתראים ועובדים יחד. אחרי זה היו חברויות לפי נושא משותף. ברגע שמתחילים להתחתן צריכה להיות גם התאמה בין המשפחות, כלומר בין הנשים וילדים שיהיו בגיל מסוים.

לפחות פעמיים בשבוע היינו יוצאים לקולנוע. בשבת לבשנו חולצה לבנה, מכנסיים כהים ותסרוקות לבנות כדי ללכת לסרט. היינו עומדים שעה בתור ואוכלים גלידה ב"פינגווין".

אחר כך בא גיוס צבאי וכל אחד חזר עם חוויותיו מהצבא. בימי שישי רקדנו ריקודים סלוניים.

ואחרי הצבא גל של חתונות וגל של הישגיות בגידול משפחה בריאה ודיור נאה ורכב בהתאם.

בתחילה את הנופשים עשינו באוהלים, אח"כ בבונגלוס, אח"כ בקרוונים , הזמנת חדרים במוטל ולבסוף במלונות. אחרי 18 שנות נישואין טעמנו גם נסיעה לחו"ל.

מלחמות:

מלחמת ששת הימים:

במסגרת חטיבה 8, גד' 129, הינו זוג צעיר גרנו בתקומה ואמא עוד עבדה באסוטה בת"א, כי החזירה שנת חובה. השארתי לה מכתב והלכתי למלחמה. לחמתי בגזרה הדרומית תקפנו ביום הראשון של המלחמה מוואדי פארן, קונטילה, ביר תמדה. אח"כ התחברנו עם כוחותינו ברפיח ורצועת עזה והועברנו ליריחו כחיל מצב לאחר כיבוש.

מלחמת ההתשה:

הינו בבטשי"ם כל פעם בחור אחר, כדי -לשמור על שטחים עצומים מגבול שהשתרע מאבו רודס (א-טור) עד אשקלון.

מלחמת יום הכיפורים:

תפסה אותנו בבית, באנו עם אוטובוסים של הגיוס לימ"ח פלוגות, משם ירדנו בבלגן טוטאלי לדרום, כשהטנקים שמגיעים לדרום לא מצליחים להתקשר ליחידות אורגניות. נוצרו כל מיני כוחות מאולתרים בשטח. המלחמה נמצא מול הארמיה השלישית, אזור האגם המר וציר ג'ידי. היו לנו טנקים מיושנים מסוג שרמן. תפסנו קו מול הארמיה שלישית, כאשר מה שמציל אותנו משחיקה זה שהארמיה נעצרת מעצמה ואז היא נעקפת מהצד השני. הינו בסה"כ 3 טנקים והם לא רצו לצאת מתחת למטריה האווירית שלהם. ה"גדולים" שלנו ( גורודיש ושרון ), לא הבינו אותם. הם כבשו את התעלה ואת קו המעוזים לאורך התעלה והספיק להם, הם השיגו את מה שרצו. מאחר ולא היה לנו מספיק צבא לשמור על הקו של כל סיני, נאלצנו לדבר על הפסקת אש עם מצריים והפרדת כוחות ועם הזמן גם על שלום.

לדעתי, האסטרטגיה השיווקית של כל ראש ממשלה היא מוטעית. אף ראש ממשלה לא יכול להכריז שהר הבית הוא שלנו כי הוא מקומם עליו את כל האיסלם. בששת הימים, כשהנפנו את הדגל מיד רצו להוריד אותו כי הבינו שזו קריאת תגר על כל המוסלמים, שעבורם הר הבית קדוש. מה שקורה היום זו לא ציונות זו משיחיות, בהשפעת אנשי הדת. רוצים להקים את בית המקדש השלישי. והרי רצינו שתהיה מדינה יהודית, שיהיה לנו בית ואת זה יכולנו לקבל גם באוגנדה. מעלה אדומים זה ירושלים כמו שיריחו זו ירושלים, עם האוכל בא התיאבון.

אני אומר לאבא שיש לו נטייה רומנטית לראות דברים באור סיפורי "לא סתם בזמן המלחמה פיסלת ראש של מילואימניק משיש". הוא אומר שזה כלום לעומת אורי כהן, שקרא שירה בזמן שישב בצריח ותפס כוננות נגד סגרים ( ישבו בטנק 26 שעות ביממה, קמו שעתיים קודם,  ולכן היתה תחלופה. כל פעם אדם אחר עלה לשאוף אויר בצריח ) ומתוך סערת רגשות הוציא פגז.

לכל אחד היו את הדרכים שלו להתנתק, למשל: אחד היה יושב למעלה וקורא תהילים ולא היית יכול להחזיר אותו למציאות. צעקתי לו "רד תתפלל למטה", אבל הוא כל כך שקוע ולא שם לב, שהוא משמש מטרה. או למשל, בכל מקום שהינו עוצרים מיד אנשים היו רואים ארגזים ומיד בונים צריף ואני אומר להם, "מה קרה לכם, עוד מעט זזים, הבית שלנו זה הטנק". ככה זה אנשים מחפשים ביתיות.