פישל דרומי (פופובסקי) על הקהילה

עד שנת 1926 קראו למשרד הקהילה היהודית בשדלץ "דאס דאזאר שטיבל" – ביתן הנהלת הקהילה. שם זה אכן הלם את מצב הקהי לה באותה עת. המראה החיצוני של המקום ומעמדם של ה"דוזורים" (נציגי הקהילה הנבחרים) היו כמו ב"שטיבל" (בית-כנסת קטן של חסידים).

היה זה חדר ארוך וצר. בקצהו, ליד הדלת, ישב ר' יצחק טננבוים. הרבי רשם את היילודים, נתן להורה אישור לעירייה כדי לרשום שם את הילד, או למחוק אותו במקרה של מוות, חלילה.

בקצה השני, ליד הקיר המזרחי, ישב בנו– הרשל טננבוים, מזכיר הקהילה היהודית. כשנכנס לחדר אחד מחברי הנהלת הקהילה בשאלה כלשהי, או כשנערכה שם ישיבה, שימש לכך שולחנו של המזכיר, כי יותר מאשר לשני שולחנות, לא היה שם מקום.

פעילות הקהילה התבטאה בגביית מסי הקהילה ובתשלום המשכורת לרב. באשר לדמי השחיטה, עניין זה היה, נתון בידי השוחטים עצמם. מתוך תקציב הקהילה ניתן גם סיוע ל"עזרת יתומים" ולמושב הזקנים. החברה קדישא, להבדיל, הייתה חברה פרטית, ובעת הקבורה נועד תפקיד חשוב ל"נושאי המיטה". אלה מילאו את תפקידם במסירות, אפילו בגשמים העזים ביותר, או בכפור של החורף. הם עזבו את עבודתם או את מסחרם לשם עשיית "חסד של אמת".

לא כל התושבים שילמו את מסיהם לקהילה. מתוך 4,000 המשפחות היהודיות בעיר, רק 10% מהן שילמו מסים. זה היה מקור ההכנסה היחיד של הקהילה.

המפלגות הציונות ניהלו תעמולה רחבה כדי שכל חברי הקהילה, ישלמו מסים כדי שאפשר יהיה לטפל כיאות בצורכי הציבור.

חברי הקהילה היו רשומים גם אצל הדוזורים והיה עליהם לקבל את אישורם בכל ענייני הקהילה. כך למשל, על החוזה עם החזן החדש– יוסף פסובסקי, חתמו הרבנים, הדוזורים ובעלי-בתים מכובדים, משלמי מסים מבין התושבים.

בשנת 1926 התקיימו בחירות דמוקרטיות להנהלת הקהילה. בבחירות השתתפו:

הציונים, "המזרחי", "אגודת ישראל", הפולקיסטים ועובדי-הכפיים, הם בעלי-המלאכה. ה"בונד" ו"פועלי ציון" החרימו את הבחירות, כי הקהילה נחשבה גוף דתי. זכות הבחירה ניתנה לכל הגברים מגיל 21, אפילו אם לא שילמו מסים. לנשים לא הייתה זכות בחירה.

משנספרו הקולות התברר, כי מתוך 20 החברים במועצת הקהילה קיבלה "האגודה" 10 מקומות, כלומר 50%, שלא הקנו רוב למפלגה. הרשימה הציונית קיבלה 4 מנדטים ועובדי-הכפיים 4. שלושה מבין עובדי-הכפיים היו חברים בוועד  הציוני, כך שלמעשה מנה הועד שבעה ציונים. גם הנבחר הרביעי של רשימת עובדי-הכפיים היה אוהד הציונות. רשימות הפולקיסטים ו"מזרחי" קיבלו מנדט אחד לכל רשימה.

לפני בחירת יו"ר הקהילה, ביקש כותב שורות אלה את רשות הדיבור והצהיר:      

"במשך שנים ניהלה התנועה הציונית מלחמת הסברה כנגד אופייה של הקהילה היהודית. אמרנו שהקהילות היהודיות צריכות להיות לא רק דתיות אלא גם חילוניות, והן צריכות להקיף את כל החיים היהודיים, כלומר, לא רק לתמוך בתלמודי-תורה, אלא גם בבתי-ספר חילוניים, אם ההורים היהודיים מעוניינים בכך.

טענו שהקהילה היהודית צריכה לדאוג לכל הצרכים, הדתיים התרבותיים והסוציאליים של החברה היהודית; להקים ספריות, קורסי-ערב, אגודות ספורט, תמיכה בבניינה של ארץ-ישראל, וכו'. זכות ההצבעה חייבת להינתן לכל אדם מגיל 18, ללא הבדל של מין ובלא להתחשב אם הוא משלם מסים, או לא.

אולם הממשלה אינה רוצה לשנות את אופייה של הקהילה היהודית, וממשיכה להתייחס אל היהודים כאל ציבור דתי בלבד. מן האישה היהודייה נמנעת זכות ההצבעה למוסד חשוב זה.

למרות שאיננו מרוצים משיטת הבחירות הזאת, בכל זאת החלטנו להשתתף בהן ולהמשיך לנהל בתוך הקהילה את ההסברה שלנו. הקהילה היהודית אינה צריכה ואינה חייבת להיות דתית בלבד, אלא גם חופשית חילונית.

אך בראותנו את יחסו של נציג השלטון בעיר –ה'סטארוסטה', שזה בניגוד לחוק, וזאת מתוך כוונה לעזור לאגודה נגד הציונים, אני מכריז בזה שלא נכיר ביו"ר של הקהילה היהודית, אלא נראה בו נציג של ה'סטארוסטה' בלבד. לא נכיר בהוראותיו עד שהדבר לא ישונה, כפי שהחוק דורש. וכמחאה, מכריז אני בשם הציונים ועובדי-הכפיים, שלא נשתתף בבחירת היו"ר של הנהלת הקהילה".

ד"ר שלייכר תרגם את ההודעה מאידיש לפולנית ובסוף קרא:

"אני מאחר מזל טוב ליו"ר הממונה מטעם השלטונות".

ה"סטארוסטה" ענה, שיעביר את ההודעה למושל המחוז. ר' ישראל גוטגלט נבחר כיו"ר הקהילה בזכות קולותיהם של חברי ה"אגודה". כך נגמרה הישיבה הראשונה של הנהלת הקהילה.

ה"אגודה", מעודדת מיחסו של ה"סטארוסטה", החלה לבצע את התוכניות שאושרו בכוח הרוב שלה בהנהלת הקהילה. הובאו בחשבון רק צרכים דתיים.

נציגי ה"אגודה" במועצת הקהילה היו: יעקב שצ'רנסקי, שמעון רידל, משה שליפקה, אליהו טננבוים, סנדר קנטור, בונם הוברמן, משה זאקון, ישראל זלוטובסקי, בעריש גורזלקה ויעקב צוקר.

נציגי הציונים מנו את: י.נ. וויינטרויב, אשר הרל, מ"א אייזנשטט וד"ר מ' שלייכר.

את עובדי-הכפיים הציוניים ייצגו: ז.נ. מאלין, שמואל וארמן, אהרון מורצקי ובערל סרבניק.

הפולקיסט היה יוסף רוזנזומן, ואיש ה"מזרחי" היה ו' אורלובסקי.

חברי ההנהלה מטעם ה"אגודה", היו" ישראל גוטגלט, אפרים הולבר, בעריש יעקובוביץ', טוביה שיפר, יואל סלוני ואשר משה נלקנבוים. את הציונים ופועלי-הכפיים ייצגו: משה גולדברג, יהודה ויודה, נתן הרש גורשטיין ופישל פופובסקי (דרומי).

פעילותה של הנהלת הקהילה בהנהלת ישראל גוטגלט הייתה משותקת, משום שהאופוזיציה לא שיתפה אתו פעולה. לבסוף הגיעה הוראה מן השלטון האזורי, לביטול מינויו של גוטגלט ולבחירת יו"ר חדש, בהגרלה. זכה בתפקיד העסקן הציוני הוותיק – י.נ. וויינטרויב. נוצרה אפשרות לעבודה פרוגרסיבית ולהכנסת סדר של ממש בחיי הקהילה היהודית. במסגרת ההסדרים ה חדשים הקהילה קיבלה לידיה את עניין השחיטה, והשוחטים קיבלו משכורת. אנשי חברה קדישא השתכנעו, ולשבחם יאמר כי לא היה קשה לשכנעם שטוב ויפה יותר למענם, כי מתן הכבוד האחרון למתים יהיה נתון בידי הקהילה. קבוצת הנשים שטיפלה בטהרת הנפטרות נשארה עצמאית, והכנסותיה חולקו לנצרכים, בתור מתן בסתר.

על הנהלת הקבוצה נמנו: פוריה ממפעל מי-הסודה, אשתו של ר' לייבלה רוזנברג, חנה ריבובסקי, חנה פופובסקי ואחרות. לעומת-זאת, בהנהלת המוסדות שקיבלו סיוע גדול יותר השתתף נציג של הנהלת הקהילה. אני הייתי הנציג ב"עזרת יתומים".

לקראת הפסח ארגנה הנהלת הקהילה מטבח לחיילים היהודיים. הוקמה גם קופת "גמילות חסד", שהעניקה למאות יהודים הלוואות של עד 200 זולטי ללא ריבית. סוחרים זעירים ובעלי-מלאכה, שידם לא הייתה משגת לקיחת הלוואות בבנקים, נהו אף הם מקופה זו.

הודות לצעדים אלה הפכה הנהלת הקהילה בשדלץ לנציגת הציבור במלוא מובן המילה.

ישראל גוטגלט, אף שנבחר על-ידי ה"אגודה" והיה אחד ממנהיגיה, הרי כאשר נוכח שאנו, הציונים, מבקשים להכניס רוח חיים בקהילה היהודית, היה מתייעץ עם המנהיגים הציוניים בשאלות חשובות. ואמנם, הציונים הגשימו את ההבטחות, שנתנו לקהל בישיבת המועצה הראשונה של קהילת שדלץ, כי יכניסו רוח חילונית להתנהלות הציבורית.

לאחר שעזבתי את שדלץ, בסוף 1932, התקיים במשך זמן-מה שיתוף פעולה בין כל חברי הנהלת הקהילה. בבחירות האחרונות להנהלה כבר נבחרו גם נציגים של ה"בונד" ושל "פועלי ציון". רק לאחר שנערכו בחירות לרב הקהילה, שהביאו למאבק בין "המזרחי" לבין ה"אגודה", חל שינוי לרעה ביחסים בין אנשי ה"אגודה" לציונים.

כך נמשכו הדברים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, עד שהגרמנים הנאצים החריבו כליל את חיי הקהילה היהודית בשדלץ.