הייתה אצלנו משפחה, שקראו לה "השדים". לא היו אלה אנשים רשעים או רעים, שדלץ פחדה מהם. להיפך, הם היו אנשים שקטים מאוד. את הכינויים הם קיבלו מאחד מאבות-אבותיהם, שהיה מעורב במקרה מוזר ומשונה.
שמו של האיש היה פשוט – יוסל. יוסל האופה. הייתה לו מאפייה וחנות של עוגיות ושל חלות לאיכרים, באמצע כיכר השוק. בימי שלישי ושישי, ימי הירידים, היו באים לשדלץ האיכרים מכפרי הסביבה בעגלות עמוסות תבואה, תפוחי-אדמה וירקות, והיו נכנסים גם אל יוסל לקנות להם עוגיות או חלות כפריות, אפויות בתבניות גדולות, מרוחות בשמן ומתובלות בבצל מטוגן.
יוסל היה יהודי כבן חמישים, והיו לו עיניים קטנות וערניות. כיוון שזקנקנו היה תמיד לבן מקמח, לא היה אפשר לדעת האם הוא באמת זקן שיבה או שעודנו שחור. האיכרים חיבבו אותו מאוד, כי היה יהודי חכם ואהב לשוחח אתם, לטפוח על כתפיהם בידידות ולייעץ להם בעניינים שונים.
בין האיכרים היה אחד, אנטוני שמו, ברנש גבוה וחסון, ולו עיניים גדולות, אפורות-מימיות ושפם בלונדי בהיר. אנטוני חש עצמו מאוד בנוח אצל יוסל, ואחרי היריד היה נכנס אליו, פושט את מעיל פרוות הכבש שלו ומנער על פני המיטה – שם היו פרוסים עלי הבצק המרודד לאטריות – את כל הכסף שהרוויח בשוק באותו יום. הוא ספר וספר, ומעולם לא הצליח לחשב את הסכום המדויק. בלית-ברירה, הוא פנה אל יוסל, והאופה היה עוזר לו. רק אז נרגע אנטוני, הזמין לעצמו עוגייה וכוס תה עם קוביות סור.
יום אחד ישב אנטוני אצל יוסל בחדר השינה והוא קודר ומוטרד מאוד, ידיו חובקות את ברכיו, עיניו מורכנות וכובעו מוסט על ראשו.
"מה קרה לך, אנטוני? שאל יוסף, למה אתה כל-כך קודר?"
אנטוני לא ענה.
יוסל התקרב, הניח יד על כתפו של אנטוני ושאל שוב, בשקט:
"מה קרה, אנטוני? אני רואה שאתה מוטרד מאוד. חסר לך כסף? מישהו גנב אצלך?"
לאט-לאט הרים אנטוני את עיניו המימיות, תחילה בהה נכחו, ולבסוף פתח ואמר: "יוסקו ידידי! קרה לי אסון…" והוא סיפר ליוסל סיפור שלם, על שדים שהופיעו אצלו, והם מתנכלים לו זה זמן רב והורסים את משקו: הכבשים מתפגרות, סוסיו שוברים את הרגליים והחלב של פרותיו מחמיץ.
כאשר שמע במה מדובר, חשב יוסל לעצמו: אעשה לאנטוני תעלול, שיוציא לו מן הראש את עניין השדים!
"כפי שאני רואה, אנטוני, " אמר לגוי המבוהל, "אכן יש לך צרה צרורה. לי עצמי כבר היה לא פעם עסק עם החבר'ה האלה, אבל, ברוך השם, נפטרתי מהם. טבע יש להם לשדים האלה, שאם הם נטפלים אל מקום כלשהו – הם מתרגלים אליו ולא תוכל לגרש אותם, בשום פנים ואופן. אסור להזניח את זה, ועלייך להשתדל להיפטר מהם מהר ככל האפשר!"
הדברים נכנסו היטב לראשו של האיכר והוא ביקש מיוסל עצה נבונה נגד השדים.
יוסל יעץ לו, שקודם-כל עליו לפייס את השדים. אולי הוא העליב אותם באיזו מילה, או בקללה, על לא עוול בכפם, ועכשיו הם באים להתנקם בו.
כדי לפייס את השדים, הסביר יוסל, צריך להכין בקבוק של ספירט – יי"ש חריף, שקדים, שתי ביצים, ברווז לבן ותרנגול שחור. את כל הדברים האלה צריך להביא לחורבה שליד הטחנה הישנה.
"וכאשר השמש תשקע" – הורה יוסל, "תכניס את כל הדברים אל תוך החורבה ותחכה בחוץ עד חצות. בדיוק בשתים עשרה בלילה יופיע השד הראשי. הוא ידבר איתך ואת כל העניינים כבר תסדיר אתו."
העצה מצאה מאוד חן בעיניו של האיכר. הוא לחץ בחום את ידו של יוסל והבטיח לבצע את הכל בדיוק כפי שציווה עליו.
כאשר הגיע היום המיועד, הכין יוסל פנס עטוף בנייר שחור. הוא גזר בו שני חורים עגולים, הדביק עליהם נייר אדום, ובפנים העמיד נר. הוא לקח את מעיל פרוות הכבש כששערותיו הפרועות כלפי חוץ, את הברדס ומעיל נוסף, והסתתר בתוך החורבה שליד הטחנה הישנה.
יוסל ישב וחיכה, והנה מרחוק בא אנטוני בעגלה עמוסה. יוסל הסתתר בפינה. אנטוני עצר, חיכה שהשמש תשקע במערב, ואז הוציא לאט-לאט את כל הדברים מן העגלה, נכנס מלא פחד אל החורבה, והניח את הכל בזהירות על האדמה. הוא חשש להביט סביבו. אחר-כך יצא, התיישב בעגלה והחל לחכות, מלא אימה, לחצות הלילה.
בעודו יושב כך בעגלה, נרדם האיכר. פתאום החרידה את אוזנו געייה נוראה. הוא התעורר בבת-אחת, מבוהל כל-כך עד שכמעט נפל מעל לעגלה. מולו, בחורבה, עמדה מפלצת עם ראש גבוה ומחודד, עם זוג עיניים גדולות, מוצפות בדם. היצור אינו מהלך – אלא מקפץ! ידיו ורגליו של אנטוני רעדו כבקדחת, שיניו נקשו, עיניו התרוצצו בחוריהן מכאן לכאן, והנה קול משונה קורא לו:
"אנטוני, אנטוני, ובקבוק מים שורפים – הבאת?"
אנטוני אימץ את כל כוחותיו להבין למה הכוונה, ולבסוף ענה בלב דופק ובנשימה עצורה:
"ודאי שהבאתי!"
"של תשעים ושישה אחוז? מהגיהינום?"
"בדיוק כך", רעד אנטוני.
"ושני עופות שלא עפים – הבאת?"
"הבאתי".
"ושלושה שקדים לבנים-צהובים, שחיים ביניהם בשלום ולא מתערבבים זה בזה – הבאת?"
"הבאתי".
"ושתי ביצים טריות, בלי אף טיפה של דם?"
כאן נשאר אנטוני מבולבל אינו יודע מה לענות: לשקר הוא פוחד, ואת האמת הוא עצמו אינו יודע.
ופתאום התחילה המפלצת להתקרב אליו. החל אנטוני לצעוק, אחוז בהלה:
"הו, אלוהים, הו אלוהים!"
אנשים ששמעו את הזעקות באו בריצה ומצאו את האיכר מוטל מעולף על הארץ. בקושי החיו אותו. מתנשם בכבדות, הצביע להם אנטוני על החורבה ממול.
האנשים נכנסו לשם, חיפשו, חיטטו ולא מצאו כלום. כאשר עמדו לצאת, הבחין אחד מהם בתזוזה קלה בפינה. הם ניגשו לשם וראו חבילה גדולה ושעירה. עכשיו נבהלו גם הם. לאחר שהתאוששו משכו את הצרור החוצה, הקימו אותו, הורידו ממנו את הפרווה ההפוכה, הסירו את הברדס הגדול, והנה לעיניהם יוסל האופה, עיניו מושפלות והוא בוש ונכלם בשל כל המהומה שחולל.
על התעלול שילם יוסל ביוקר. הוא נתבע למשפט, והכינוי "שדים" עבר בירושה לילדיו אחריו.