יוסף אפלבוים: מסע הישרדות

הקדמה

מסע הישרדות: זכרונות ילד שארית הפליטה

"נולדתי" פעמיים. תהליך הלידה, בכל פעם, היה ממושך והשאיר את חותמו על חיי.

ה"לידה" הראשונה התרחשה מיום היוולדי ב-2 באפריל 1936 ונמשכה עד 1946. החיים בזמן השואה הביאו אותי ואת משפחתי למסע הישרדות בצל המוות.

ה"לידה" השנייה התרחשה בשנים 1949 – 1955 עם העלייה והקליטה בארץ.

"לידות" אלו עיצבו את חיי והובילו אותי למקום שבו אני נמצא כיום: פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב בתחום אנרגיית השמש. חבר פעיל בקבילת המדענים הבינלאומית שחוקרת את התחום, ובין השאר זכיתי לקחת חלק במחקר של נאס"א על כוכב הלכת מאדים.

יחד עם בת זוגי הקמנו משפחה לתפארת המונה 3 ילדים ו-8 נכדים.

מבוא

"שארית הפליטה" כך כינו את היהודים ששרדו את השואה, ביניהם ניצולי מחנות ההשמדה, יהודים שהסתתרו בארצות הכיבוש הגרמני, פרטיזנים שלחמו בגרמנים ויהודים שברחו לרוסיה עם פרוץ המלחמה וחזרו למקום הולדתם עם סיומה.
אני שייך לאותם היהודים שברחו מזרחה, לרוסיה, חיו שם בזמן המלחמה, חזרו לפולין אחריה ועלו ארצה. היום אנשים אלה מכונים גם "ניצולי שואה". לפי הסדר הבא אני מדרג את מידת השתייכותם לניצולי השואה; ניצולי מחנות ההשמדה הם שסבלו ביותר ובימי הזיכרון הם המספרים את זוועות השואה. יהודים שהסתתרו במרתפים וביערות בארצות הכיבוש גם הם מספרים את תולדותיהם, אבל פחות. מעט מאוד כותבים או מספרים על יהודים שברחו לרוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה, חלקם מתו במחנות עבודה בסיביר ובדרכי הנדודים ברחבי רוסיה, ואלו ששרדו, התפזרו בעולם, וחלקם הגדול עלה ארצה בגמר המלחמה, ואני ביניהם.
אני כותב את הזיכרונות לפי בקשות חוזרות ונשנות של אשתי, ילדיי ונכדי שנתבקשו בבתי הספר לכתוב על "השורשים" שלהם. לבסוף, בגיל 85, בימי הקורונה, התחלתי לכתוב מדי פעם מספר שורות. אלה הם זיכרונות ילדות עד גיוסי לצבא בגיל 19, לא מעבר לכך.
עד גיל זה עברתי הרבה בחיים, בעיקר כילד פליט, עד אשר הגעתי לארץ בגיל 13, החיים במעברה והקליטה בארץ. אינני רואה משהו מיוחד בלימודיי הגבוהים ובהישגים לאורך השנים, ואני קורא לזה "חיים נורמליים" – גם צברים וגם עולים חדשים עברו מסלול דומה בארץ.
אני כותב מה שאני זוכר עכשיו, בימים אלה, ולא מתבסס על סיפורים של אחרים, על קריאת ספרים בנושא השואה ולא נשען על כל חומר ארכיוני. אני כן רואה בטלוויזיה סרטים על פרטיזנים במלחמת העולם השנייה, על ימי זיכרון של השואה והגבורה וגם ביקרתי במחנות השמדה בפולין לפני מספר שנים.
הדבר העצוב ביותר שמנקר במוחי הוא שאני רואה ילדים הולכים בצעדת המוות, שוכבים על דרגשים במחנות השמדה, הולכים בלויי בגדים חובשי כובעים קרועים, יושבים או שוכבים על המדרכות, רזים להחריד. הדבר שמחריד אותי הוא זה שאני יכולתי בקלות להיות אחד מהם. בקלות רבה יכולנו הילדים להיפרד מההורים ולעלות ארצה בלעדיהם באנייה אקסודוס, בקלות רבה יכולתי לאבד את אבי אילולי היו משחררים אותו מהצבא הרוסי, בקלות רבה יכול היה אבי לאבד את אמי, ואמי יכלה לאבד את אבי בזמן שהלכו לחפש מזון כאשר הרכבות עצרו בתחנות השונות בנסיעתנו מסיביר לקירגיסטן. קרו מקרים רבים שהורים חיפשו את ילדיהם או אחד את השני אחרי המלחמה באירופה ואחר כך גם בארץ. תודה לאל שזה לא קרה למשפחתי, אבל זה היה קרוב.
הרהורים אלו לא מרפים ממני כאשר אני שומע סיפורים של שורדי שואה. אם הייתי מבוגר יותר ועולה ארצה באנייה אקסודוס היו מגיסים אותי לצבא, נלחם במלחמת השחרור ואולי נופל כמו שנפלו אלפי חיילים שורדי השואה. אני כותב את זיכרונות הילדות שלי גם מהסיבה שעדיין עולה בשיח הציבורי הנושא של "ישראל הראשונה" "וישראל השנייה", גם בימים אלו לאחר עשרות שנים של עצמאות ישראל.

יוסף אפלבוים
רעננה, 2021

נדודים

נולדתי בעיר שדלץ בפולין בתאריך 2 באפריל 1936 בשם יוסף מיכאל אפלבוים. אני הבן השלישי של רפאל ורבקה אפלבוים. איני יודע אם נולדתי בבית או בבית החולים היהודי בעיר שדלץ. ארכיון העירייה נשרף ולכן לא הצלחתי לאתר תעודת לידה.
לאבי, יליד שדלץ, הייתה מתפרה קטנה לצווארוני פרווה למעילים וגם עסק בצילום. לסבי, מרדכי אפלבוים, היו כמה משאיות שהופעלו על יד בני השפחה – כולם גרו ברחוב שנקביצ'י 69. אחיו הבכור של אבי, זליג, נשאר בשדליץ עם משפחתו עם פרוץ המלחמה; המשפחה נספתה במחנה השמדה טרבלינקה. אחות של אבא, חיה, ברחה לרוסיה עם משפחתה. גם האחות הצעירה, דבורה, הספיקה לברוח עם אביה לרוסיה.
אחותי הבכורה, שרה, נולדה בשנת 1933 ואחי צבי נולד בשנת 1934. הם נולדו בבלארוס (רוסיה הלבנה), מקום מגוריהם של סבי מצד אמי, יעקב יצחק לבית אויסשפטר וסבתי פרידה לבית קולנר. אמי נולדה בויסוקי ליטבסק בבלארוס לא הרחק מנהר בוג. לאמי היו שתי אחיות נשואות, פשה ורייזל, ואח אברהם שהיה רווק. כולם נספו עם פלישת הגרמנים לבלארוס.

העיר שדלץ נמצאת לא רחוק ממזרח לוורשה. מזרחית לשדלץ, לא הרחק מנהר בוג, עובר הגבול בין פולין ובלארוס. בלארוס הייתה שייכת לרוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה, ובין שתי המלחמות הייתה שייכת לפולין. ארגון פעיל של יוצאי שדלץ בישראל קיים מאז קום המדינה ונכתבו מספר ספרים ועדויות על העיר ויהודיה ואיני מתכוון להוסיף על מה שנכתב ברבות השנים.

הבריחה משדלץ

משדלץ ברחה המשפחה מזרחה עם ההפצצות הראשונות של הגרמנים בחודש ספטמבר 1939 לעיירה ויסוקי לטובסק בבלארוס, אל הורי אמי. הייתי אז בן שלוש וחצי.

גרנו ברחוב שנקביצ'י בשדלץ בקרבת פסי הרכבת. בעיר הצטלבו מספר קווי רכבת שהוליכו מזרחה ולכן היה חשוב לגרמנים להפציץ את צומת הרכבות. אני זוכר שבזמן ההפצצות כיסו ההורים את החלונות בעיתונים בעזרת דבק קמח כדי להקשות על הפצצות הגרמנים בלילות. אני זוכר גם שבזמן ההפצצות יצאנו מהבית כדי להסתתר בבור עמוק באדמה שחפרו בקרבת מקום. לאחר מספר ימים שכרו ההורים עגלה רתומה לסוס וכל המשפחה על מטלטליה ברחה מזרחה אל סבא וסבתא, לבלארוס.
גרנו אצל הוריי אמי כמה חודשים. סבי עסק במסחר של תבואה, סוכר ומלח. הרחובות בעיירה לא היו סלולים וחול התרומם לאוויר כאשר עדר פרות עבר ליד הבית. המבוגרים פקדו עלינו, הילדים, לא לצאת לרחובות בזמן שהעדר עובר. אני זוכר שתוך כדי משחק עם אחי זרקתי כרית לעבר אדן החלון שעמדו עליו בקבוקי שמן, ובקבוק אחד נפל ונשבר. סבי הרים אותי, הוריד את מכנסי והרביץ על ישבני, ואני כמובן בכיתי, וסבתי דרשה מסבי להפסיק. אפיזודה אחרת שאני זוכר התרחשה בשבת. על השולחן הייתה מונחת חתיכה נר שהכנסתי לפי כי לתומי חשבתי שזו חלה. בבקרים אמי הייתה ניגשת אליי למיטה כדי להבטיח שאומר את תפילת "מודה אני לפניך" ובערב את תפילת "שמע ישראל".
יום אחד אני מצאתי את עצמי ואת משפחתי בקרבת קרונות משא. יהודי פולין ואנשי ממשל וצבא פולנים שברחו לרוסיה נחשדו כאנטי- סובייטיים (בלארוס הייתה בשליטה רוסית לפי הסכם עם הגרמנים) ולכן הוגלו למחנות עבודה בסיביר. אינני יודע היום את הסיבה האמיתית מדוע עלינו לרכבת לסיביר כיוון שאמי, שהייתה ילידת בלרוס, יכלה, אולי, להישאר בעיירה אבל בלי משפחתה, ואולי לא הייתה להוריי ברירה אלא להישלח לסיביר.
מהמסע אני זוכר אותנו שטים בספינה (דוברה) לאורך נהר גדול עם עוד משפחות יהודיות עם ילדיהן. בירכתי הספינה היה תא שירותים מעץ. לא הייתה בו אסלה ואסור היה להישען על הקיר מחשש שיתמוטט וייפול למים. אמי ליוותה אותי לשירותים והחזיקה בידי. במהלך השייט חליתי בדיזנטריה ולכן הייתי צריך לשירותים לעתים קרובות. לא היו רופאים ותרופות בספינה.
לאמי הייתה ביצה טרייה שלקחה עם עוד מצרכי מזון כאשר עזבנו את בית הוריה. לאחד הנוסעים בספינה היה פרימוס קטן והיא ביקשה ממנו לאפשר לה לבשל את הביצה כדי להאכיל אותי. היהודי סירב באומרו שיש לו גם כן ילד קטן והנפט נחוץ לבשל אוכל לבנו. זאת סיפרה לי אמי. היא גם סיפרה לי שלא יכלה לעזור יותר. מקובל היה לחשוב אז שאסור לאכול לחם שחור כאשר אדם חולה בדיזנטריה ולחם לבן לא היה בנמצא. אני התעקשתי לאכול לחם שחור שהיה ברשותנו ולאמי לא הייתה ברירה אלא לתת לי פרוסת לחם, וראה איזה פלא הבראתי לאחר ימים ספורים.
כנראה שהמסע ארך ימים ואולי אף שבועות. אני זוכר שהיינו צריכים לעבור על גשר העשוי מקרשים צרים שצפו על המים ואמי החזיקה אותי ביד. יכול להיות שזה היה כאשר הספינה התקרבה לחוף ועגנה במים כי לא היה שם מזח. לבסוף הגענו נוסעי הספינה למחנה עבודה לאסירים ברפובליקת קומי. אינני יודע אם קומי נכללת בגבולות סיביר, אמרו שמקום זה הוא הקר ביותר באזור.

במחנה העבודה בקומי

בתקופת סטלין היו בשטח הרפובליקה של קומי מחנות עבודה לאסירים. אני זוכר את הכתובת של מחנה עבודה שבו שהינו כי שיננתי אותה כל הזמן שהיינו ברוסיה בזמן המלחמה. אכתוב אותו באותיות עבריות וברוסית:
קומי א.ס.ס.ר.
סיסולסקי רייאון
קויגורודסקאיא באזה (לסופונקט)
לסואוצ'אסטוק (ספצפוסיולוק) דולגא
КОМИ А.С.С.Р
СЫСОЛЬСКИЙ РАЙОН
КОЙГОРОДСКАЯ БАЗА (ЛЕСПУНКТ)
ЛЕСОУЧАСТОК (СПЕЦПОСЕЛОК) ДОЛГА

אבי נשלח לעבוד ביערות בכריתת עצים. גברים ונשים רווקות ונשואות ללא ילדים גויסו לעבודה ביערות. אמי לא גויסה לעבודה בגלל היותה אם לשלושה ילדים. במקום זאת, שימשה דוברת היהודים במחנה. היהודים דיברו רק אידיש ופולנית, ואמי ידעה רוסית עוד מילדותה. סבי מצד אמי היה חייל בצבא הצאר הרוסי ושירת במחנה בלנינגרד ולכן המשפחה עברה לגור בלנינגרד ושם אמי רכשה את השפה הרוסית.
יום אחד אמי קראה מכתב ובכתה. היא לא סיפרה לנו את הסיבה לבכי, אך מאוחר יותר נודע לנו, הילדים, כי הגרמנים רצחו את הוריה (סבי וסבתי) כאשר פלשו לבלארוס בשנת 1941.

המחנה היה בנוי מצריפים ארוכים עשויים עץ. בעזרת מחיצות עץ חילקו את הצריף לחדרים ושיכנו בהם את משפחות היהודים. אבי בנה מיטת עץ גדולה ועליה ישנו הוריי ושלושת הילדים. איני זוכר מה אמי בישלה וכיצד בישלה, מה אכלנו וכיצד העברנו את זמננו. סבי מצד אבי, מרדכי, התאלמן בזמן ההפצצה על שדלץ וברח יחד עם בתו (דודתי) דבורה לרוסיה בנפרד מאתנו. סבתי בת שבע הייתה חולה המרותקת למיטתה ולא יכלה לברוח למחסה בזמן ההפצצה ולכן נהרגה.
סבי ודודתי הגיעו לאותו מחנה עבודה ושוכנו בחדר לידינו.
המחנה היה ממוקם בתוך יער. בלילות היו מסתובבים שומרים עם עששיות סביב הצריף כדי לשמור שדובי היער לא יתקרבו לצריפים. השומרים היו דיירי הצריף שהתחלפו ביניהם מדי יום. אני זוכר שהייתי הולך ליער עם משפחתי ללקט אוכמניות. זכור לי מקרה שהילדים נכנסו למעבה היער ופתאום ילד אחד צעק "דוב!". כל הילדים ברחו מיד בבהלה לצריפים. בקרבת המחנה גרו אסקימואיים. אני זוכר ילדים אסקימואיים עומדים יחפים בחורף במים הקפואים ומשחקים, וזה היה מוזר מאוד בעיניי.

לפי ההסכם בין הממשלה הרוסית והממשלה הפולנית הגולה בלונדון שנחתם ביולי 1941, יכלו יהודי פולין ממחנות העבודה (פליטי המלחמה) לעזוב את מחנות העבודה ולנוע חופשי בתוככי רוסיה. אדמת אזור המחנה הייתה טונדרה. זה היה אזור ביצות שלא התאפשרה בו תנועה בימי הקיץ. לכן יהודי המחנה דחו את עזיבת המקום לימי החורף כאשר האדמה קפאה ואפשר היה לדרוך עליה. לקראת סוף שנת 1941 התחילו קבוצות קטנות מתושבי המחנה להתארגן לעזיבה. אני חליתי ולכן היינו בין האחרונים לעזוב אחרי שחום גופי החל לרדת.

ממשיכים מזרחה…

הלכנו ברגל זמן ממושך וחצינו יערות לכיוון פסי רכבת שהיו מרוחקים 200 קילומטרים מהמחנה. הייתי פחות מבן חמש וזכור לי שלאורך מסלול ההליכה שכבו אנשים מתים. האנשים ההולכים הורידו את נעלי המתים כדי להחליפם בנעלים טובות יותר או לשמור את הנעלים לימים הבאים. בלילות שכבנו על השלג וההורים הדליקו מדורה כדי לגרש את החיות. מה אכלנו בזמן שהלכנו 200 קילומטרים? איני זוכר. לבסוף הגענו לתחנת רכבת שנסעה מזרחה ודרומה.
נסענו ימים רבים ברכבות. בכל תחנה שהרכבת עצרה, ירדו ההורים לחפש מזון. אמי סיפרה שבאחת התחנות היא איחרה והרכבת החלה לנוע. שני חיילים רוסיים תפסו אותה בשתי הידיים והרימו אותה ורצו אחרי הרכבת והספיקו להעלות אותה לקרון האחרון. אפשר היה בקלות לאבד הורים וילדים במסע הארוך הזה. לא פלא שמשפחות התפרקו ומצאו אחת את השנייה אחרי המלחמה כבר נשואים בשנית ולאחר שהקימו משפחות חדשות.
תדירות הרכבות הייתה מצומצמת – אחת לכמה ימים. העיר שאני זוכר שנעצרנו בה הייתה נוביסבירסק. זה היה כמובן בחורף. תחנת הרכבת הייתה בנויה מתחת לאדמה. התחנה הייתה מעין עיר קטנה בפני עצמה עם כל השירותים הנחוצים כולל בית חולים קטן. הרשו לנוסעים לשהות בתחנה ימים ספורים בלבד. אחותי חלתה ולכן הירשו לה ולאמי לשהות בתחנה עוד מספר ימים. אבי, אחי ואני היינו חייבים לעזוב את המקום ולכן נסענו לעיר הקרובה ושם חיכינו עד שאמי ואחותי יגיעו כדי להמשיך את הנסיעה ביחד כל המשפחה. בעיר זו אחי ואני חלינו, כנראה שנדבקנו מאחותי. שנינו אושפזנו בבית החולים המקומי. יום אחד קמתי בבוקר והאיש ששכב לידי במיטה היה מת. זו הייתה חוויה קשה.
לאחר מספר ימים המשפחה התאחדה והמשכנו דרומה, אל טשקנט. ההורים השכיבו אותנו, הילדים, לישון בתחנת הרכבת והלכו לחפש מזון. כאשר חזרו לתחנה ראו שהמגפיים שנעלנו נגנבו.
ברכבות נסעו משפחות יהודיות שעזבו את סיביר לאחר שהשתחררו ממחנות העבודה השונים. בכל תחנה עזבו חלק מהמשפחות את הרכבת ונשארו בעיר, השאר המשיכו בנסיעה.
הוריי לא ידעו אם לרדת מהרכבת או להמשיך בנסיעה. הם החליטו להמשיך. ירדנו בתחנה בכפר קטן בקירגיסטן. מה היו השיקולים של הוריי לרדת מהרכבת בכפר קטן זה, איני יודע. יכול להיות שהשיקול היה להתרחק ככל האפשר מזרחה בגלל החשש מהתקדמות הגרמנים בתוך רוסיה. היו עוד משפחות יהודיות שירדו שם. זה היה קולחוז, ובקולחוז כולם עובדים, לפי האמרה הרוסית "מי שלא עובד לא אוכל". איני זוכר במה עבד אבי אבל את אמי גייסו לעבודה באיסוף תבואה. היה מותר לה להביא אתה לשדה ילד קטן אחד. היא לקחה אותי מאחר והייתי הצעיר. תמורת העבודה קיבלנו, אמי ואני, פרוסת לחם ליום. אמי שמחה על העבודה ועל כך שלפחות ילד אחד במשפחה יכול לאכול.

הורי שכרו מבנה ישן ששימש כנראה אסם או מחסן ושם התגוררנו זמן מה. אבי בנה מיטת עץ גדולה וכל המשפחה לנה עליה. המקום היה מספיק גדול והוריי השכירו פינה במבנה ליהודי בודד. ליהודי הייתה מזוודה קטנה נעולה והוא שם אותה מתחת למיטת העץ. אנחנו הילדים היינו סקרנים והצלחנו בעזרת חוט ברזל לפתוח את המנעול. מצאנו במזוודה לביבות בטעם בשר. נגסנו נגיסות קטנות מסביב הלביבות ונעלנו את המזוודה. למחרת אמי נזפה בנו. האיש סיפר לאמי על הלביבות ואמר לה שאם היינו לוקחים לביבה שלמה לא היה יודע אם חסרה אחת, טיפשות של ילדים!
פליטים יהודים רבים מתו במחנות עבודה בסיביר, בדרכי הנדודים ברחבי רוסיה וגם במקומות מושבם החדש, מרעב, ממחלות ומחוסר תרופות. אני זוכר שכן, יהודי צעיר יחסית, עומד בחוץ ומשלשל וכעבור זמן מה ראיתי אותו שוכב מת.
משפחה בשם כץ מהעיר שלנו, שדלץ, בפולין התיישבה גם היא בכפר. למשפחה היו 3 ילדים, אחד מהם היה חולה ונפטר לאחר זמן לא רב. פגשנו את המשפחה גם בכפר אחר שעברנו אליו.
תקופה זו הייתה הקשה ביותר ברוסיה; הצבא האדום נסוג ומי שסבל ביותר היו הפליטים היהודים. לתושבים המקומיים היו לפחות חלקות אדמה שיכלו לגדל בהן ירקות. עד כמה שאני זוכר, הוצאנו מהאדמה שורשים כדי לאכול.
בקרבתנו גרה משפחה טטרית שגורשה ממקום מושבה. היה מוזר לראות את הבגדים הצבעוניים שהאישה לבשה. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשנו משפחה מוסלמית, הם היו מאוד חביבים ומכנסי אורחים.
אבי מצא עבודה בבית המטבחיים בכפר סמוך בתור מנקה. מותר היה לו לקחת דם פרות שחוטות. את הדם אמי בישלה למאכל. בזכות דם זה לא חלינו. אבי הלך ברגל כל יום את הדרך לבית המטבחיים בכפר סמוך. בידו אחז מקל כדי להבריח את הכלבים שהילדים המקומיים שיסו בו. אמי הייתה הולכת פעם בשבוע לשוק בעיר הקרובה ג'לאל-אבאד. מרחק כ-20 קילומטרים, על מנת לקנות דברי סדקית. למחרת הייתה הולכת למחנה הצבא של אנדרוס (צבא פולני) לסחור עם החיילים. הייתי אז בן 6.

עד היום אני מתבייש בזה שאמרתי לאמי שילדים צריכים לאכול יותר ממבוגרים כי הם צריכים לגדול. לא האמנתי שגם הוריי לא אכלו. ביום קיץ חם אחד עמדה אמי ללכת לעיר ג'לאל-אבאד כדי לקנות דברי סדקית ואני ביקשתי להצטרף אליה כי חשבתי שהיא הולכת לעיר גם לאכול. כמובן שהוריי לא הירשו לי להצטרף. בכיתי ולא אפשרתי לאמי ללכת. הם כלאו אותי במחסן קטן בחצר ונעלו את הדלת. כעבור זמן אבי שיחרר אותי. הוא חשב שאוותר.
מיד לאחר שיצאתי מהמחסן התחלתי לרוץ אל מסילת הברזל שעברה לא הרחק מהכפר. ידעתי שמסילת הברזל תוביל אותי לעיר. הלכתי לאורך פסי הרכבת וכאשר רכבת התקרבה ירדתי מהפסים. לבסוף הגעתי לעיר אל השוק המקומי. כעבור זמן מה הבחינה בי אמי. היא אמרה לי לשבת במקום מסוים. אימא קנתה מלפפון ונתנה לי לאכול. זה כל האוכל שאכלתי במשך כל אותו יום, עד שחזרנו לכפר. ישבתי על הרצפה בשוק כל היום בחום בלי כובע והתביישתי בעצמי. לא הוצאתי הגה מהפה כל הדרך חזרה. עד היום עיני דומעות בכל פעם שאני נזכר באירוע הזה ובעוד אירועים קשים אחרים.
כאשר הסתובבתי בכפר ראיתי זוג צעיר יושב על ספסל, אוכלים תפוחי עץ וזורקים את השאריות על הקרקע. הרמתי את השאריות ואכלתי. במקרה אחר אדם ישב ואכל פרוסת לחם ואני נגשתי אליו ובקשתי ממנו חתיכת לחם. "זר לא יבין זאת" – כלומר הקורא שורות אלה היום לא יבין זאת, איפה הייתי אז ואיפה אני היום, ואני בוכה.

יום אחד קיבל אבי צו גיוס לצבא הרוסי, הוא היה אז בן 40. בשנה ההיא הצבא הסובייטי עדיין היה בנסיגה ולכן גייסו גם גברים מבוגרים. בערב, לפני שיצא מהבית, אמי הכינה לו אוכל לדרך, אבי אכל הרבה כי לא ידע מתי יאכל בפעם הבאה. נפרדנו בדמעות והיינו עצובים. אחרי שבוע או יותר פתאום אבי הופיע בפתח הבית. הוא סיפר לנו שהוא חלה במחלת מעיים ושלשל, ולכן הצבא שחרר אותו.
ליד הכפר עברו רכבות עמוסות פחם. אחי ואני חיכינו במקום וכאשר עברה הרכבת היינו זורקים אבנים על הקרונות הפתוחים כדי להפיל גושי פחם אותם אספנו כדי להסיק את תנור החימום.
בכפר גרו כמה משפחות יהודיות שנדדו בדרכים והגיעו לכפר, ביניהם זוג הורים שהיו מורים בפולין. הם פתחו כיתת לימוד, לכל הילדים, ללא קשר לגיל, כדי ללמד פולנית. כיהודים פולנים חשבנו שאחרי המלחמה נחזור לפולין ולכן צריכים לדעת את שפת המולדת. הייתי הילד הצעיר ביותר וגם קטן קומה והילדים הגדולים הציקו לי.
אחרי זמן מה עברנו לגור בכפר גדול יותר. המקום היה מחסן גדול וגם שם השכרנו פינה לזוג צעיר. אבי המשיך לעבוד בבית המטבחיים. עכשיו הרשו לו לקחת הביתה מעיים של פרות שממילא זרקו לכלבים. אנחנו, הילדים, היינו יושבים, הופכים את המעיים ומגרדים מהם את הרירית והצואה. את המעיים אמי בישלה למאכל.
אמי מצאה עבודה במרפאה כמנקה וזאת בגלל הרוסית ששלטה בה.
כעבור זמן חליתי במלריה. הייתי כבר אז בן 7.
אני זוכר ששכבתי במיטה קודח מחום. כיוון שאמי עבדה במרפאה היא הצליחה להשיג עבורי כדורי כינין. כעבור מספר ימים הבראתי. אני חושב שבזכות הדם שאכלנו, גופי היה מספיק מחוסן להתגבר על המלריה.
לא נשארנו הרבה זמן במקום ועברנו לכפר באגיש.
הורי שכרו מבנה קטן ממשפחה רוסית קרוב יותר למרכז הכפר. אב המשפחה הרוסית ובנו הבכור נהרגו במלחמה ונשארו האם, בן ושתי בנות. הם התגוררו במבנה גדול ואת המבנה הקטן בן חדר אחד השכירו לנו. בחדר היה חלון ואח פחמים לחימום בימי החורף. אבי בנה מיטת עץ ועליה ישנו יחד כל המשפחה, ההורים ושלושת הילדים. מתחת למיטה אגרנו את הפחם.
אמי לימדה אותי דקלום ביידיש שכתב המשורר האידי אברהם רייזין. מדי פעם דיקלמתי אותו בפני השכנים היהודים לגאוותה של אמי.
הדקלום ביידיש ובעברית:

א געזינד זאלבע אכט

אברהם רייזין

 

משפחה של שמונה

אברהם רייזין

א געזינד זאלבע אכט

און כעטן נאר צוויי

און קומט אן די נאכט

וואו שלאפען דאן זיי?

 

משפחה של שמונה

אך רק שתי מיטות

ובא זמן שינה

ואיך לא לטעות?  

דריי מיטן טאטען

און דריי מיט דער מאמען

הענטלאך און פיסלעך

געפלאכטען צוזאמען  

 

שלושה פה עם אימא

שלושה שם עם אבא

יד פה קדימה

ורגל קלועה בה

און קומט אן די נאכט

מדארף מאכן די בעטן

דאן הייבט אן די מוטער

דעם טויט אויף זיך בעטן

 

וזמן למיטה

שיש להציע

האם למיתה

חייה תציע

זי מיינט מיט אנ "אמת

עס ס"איז נישט קיין וונדער

אויך ענג איז אין קבר

דאך לינט מען בעזונדער

 

אומרת בסבר

נחוש ובטוח

גם אם צר בקבר

לבד שם אנוח

 

ברבות הימים אבי בנה גם לול לשתי תרנגולות שהיו אתנו בחדר. החדר היה צפוף מאוד והמקום הפנוי שנשאר בחדר היה אולי שני מטרים מרובעים.
בכפרים שגרנו בהם לא היו מים זורמים והיו צריכים להביאם בדליים מבארות או מנחלים שהיו די מרוחקים. הרחצה הייתה בעזרת דליים וצרכים עשו בשדות. הנחל שעבר מחוץ לכפר היה מרוחק מספר קילומטרים. אני ואחי הביאנו דליי מים על אסל – מוט עץ הנישען על כתפינו. אחותי הייתה מנקה את החדר. באחת הפעמים נכנס לחדר חזירון של המשפחה הרוסית. אחותי גירשה אותו במקל מטאטא ופגעה בגבו ובעקבות כך שתי רגליו האחוריות קיבלו שיתוק. הוריי היו צריכים לקנות לבעלת הבית חזירון אחר.
לידנו גר זוג, לא ידעתי מה מוצאם. הבעל, כך אמרו, ישב בכלא על גניבה. העונש על גניבת אוכל ולו הקלה ביותר היה כמה שנים בכלא. הזוג היה חביב מאוד ואמי הייתה שולחת אותי לביתם לראות את השעה. היה להם שעון עגול עם מחוגים גדולים – אני עדיין לא ידעתי לקרוא את השעה. הייתי חוזר ואומר לאימא שהמחוג הגדול עומד על ספרה זו והמחוג הקטן עומד על ספרה אחרת.
על ידי הימנית התפתח פצע מוגלתי גדול. כיוון שלא התרפא, לקחה אותי אמי למרפאה ושם ניתחו את הפצע ללא הרדמה וללא תפרים. במרפאה בכפר לא היו אמצעים רפואיים. אמי הרגיעה אותי בזה שקנתה לי כוס לימונדה. עד היום כשאני מסתכל על הצלקת של הניתוח אני נזכר בחוויה הכואבת.
בכפר היה גן ילדים לתושבי המקום. אמי סידרה שיקבלו את אחי ואותי לגן, למרות שאחי היה מבוגר מידי מלהתקבל לגן. בגן נתנו אוכל לילדים וזו הסיבה להשתדלותה של אמי. אחרי זמן מה הירשו רק לי להישאר בגן. הילדים בגן נדרשו להתפשט כדי להתרחץ. לי כמובן הייתה בעיה. הילדים לא ידעו שאני יהודי, אבל הגננת הגויה ידעה ולמרות זאת הכריחה אותי להתפשט. הגננת כמובן לא אהבה אותי על היותי ילד יהודי.
יום אחד היא ביקשה ממני לגרש סוס שהיה בקרבת הגן. אני לתומי ניגשתי לסוס כדי לגרשו, והסוס בעט בי ברגליו האחוריות ועפתי באוויר. הגננת ידעה שהסוס הזה מסוכן ובחרה בי כדי לגרשו. מזלי שקבלתי את הבעיטה מהסוס בעצם האגן ולא בבטן עצמה. קמתי מהקרקע וחזרתי לגן מבלי להוציא הגה מהפה, והגננת שהלכה לידי אפילו לא שאלה אם כואב לי.
חייל רוסי שהשתחרר מהצבא עקב פציעה יצא עם הבת של הגויה שאצלה שכרנו את החדר. יום אחד הוא השתכר, עלה על סוסו ורדף אחר אבי בקריאות ז'יד. אבי ברח והסתתר במשך כמה ימים עד שחזר הביתה. לימים נכחתי בפגישה עם כמרים בארצות הברית וסיפרתי את המקרה. ציינתי שבכפר המרוחק הזה לא גרו אף פעם יהודים ואת האנטישמיות ינקו התושבים מהכמרים.

הילדים והמורים ברוסיה לומדים פולנית

בכפר גרו משפחות יהודיות וההורים ארגנו כיתת לימוד שבו למדו הילדים מגילאים שונים. למעשה התחלתי ללמוד בגיל 8. ההוראה הייתה בפולנית מתוך ההנחה שבגמר המלחמה היהודים יחזרו לביתם בפולין. למדנו עד הרגע האחרון לפני שעזבנו את רוסיה. לפני העזיבה המורה עשתה לנו הכתבה ארוכה בפולנית ולא הספיקה להחזיר לנו את ההכתבה. מאוחר יותר נודע לי כי לא הייתה לי אף שגיאה.

ראש משפחת כץ, שהזכרתי קודם, פתח בביתו מפעל קטן לסוכריות. שני בניו למדו אתי בכיתה והיינו חברים. מדי פעם, כשביקרתי אותם, קבלתי סוכריה. לימים פגשתי אותם בארץ, אחד גר בכפר סבא והשני ברחובות, שניהם כבר לא בחיים.
אחד המשחקים שזכורים לי מאותה תקופה הוא המשחק שבו שיחקו הבנים. המשחק היה עשוי מדסקית עופרת דמוי מטבע ומחוזקת בפרווה של עז בקוטר של כ-6 סנטימטרים. היינו בועטים בה ברגל לגובה והיא הייתה נופלת לאט יותר בגלל בלימת הפרווה. כאשר היא הייתה מגיעה לגובה הרגל היו בועטים בה שוב. בצורה זו היא נשארה באוויר. המנצח היה זה שהצליח לבעוט מספר פעמים רב יותר. לצערי איני זוכר את שם המשחק.
אבי המשיך לעבוד בבית המטבחיים והיה מביא הביתה שומן של פרות. אמי הכינה ממרח "שמאלץ" מהשומן. היא הייתה מרתיחה את השומן ומטגנת עם בצל. את הממרח הזה מרחנו על הלחם. הבן של בעלת הבית, שהיה כבן 20, כשראה שאנחנו אוכלים את הממרח, עשה עם אחי ועמי עסקה, ללא ידיעת ההורים. הוא ייתן לנו מחליקי קרח ואנו ניתן לו מדי פעם את הממרח. הוא נתן לנו רק מחליק אחד והבטיח שייתן את השני בבוא הזמן. את המחליק השני מעולם לא קבלנו. זאת הייתה ההונאה הראשונה שחוויתי.
עם נסיגת הגרמנים המצב הכלכלי ברוסיה השתפר. הציעו להוריי שיחכרו אדמה לא הרחק מהכפר כדי לגדל ירקות או תבואה. הוריי החליטו לזרוע חומוס. כל המשפחה התגייסה לעדור את האדמה בעזרת אתים וקלשונים. זרענו גרגירי חומוס וביקרנו במקום מדי פעם לראות את צמיחתם. שטח האדמה היה די גדול בעיניי וקיווינו ליבול גדול. אני זוכר שהגבעולים היו חומים והגיע זמן הקציר. אבי סיכם עם אדם מקומי שיקנה את היבול. החלטנו לקצור למחרת היום. הגענו למקום וראינו שאין זכר לחומוס. מישהו קצר את כל השדה קודם לכן. הורי פחדו להתלונן בפני השלטונות ובזה הסתיים פרק החקלאי שלנו.
בימי ראשון התקיים שוק בכפר. אחותי, אחי ואני הסתובבנו ומכרנו דברי סדקית. לקחנו לוח עץ וקשרנו אותו בעזרת חבל על הצוואר. על הלוח הנחנו כפתורים, מסרקים סלילי חוטים וכדומה. אני הייתי הסוחר הכי טוב במשפחה והצלחתי למכור הכי הרבה פריטים. בשוק, כפי שנהוג במזרח, היה מיקח וממכר. יום אחד, כשהייתי בשוק, ראיתי בחור ובחורה צועדים לקראתי. הבחור ביקש לקנות מסרק. נקבתי במחיר התחלתי גבוה. הבחור הוציא מכיסו את הסכום מבלי להתמקח וקנה את המסרק, כנראה התבייש מהבחורה.
הוריי החליטו לשכור מקום גדול יותר באותו הכפר. במקום היה חדר אחד ומבואה. אבי קנה תרנגול ובנה לול לתרנגול ולתרנגולת שגדלה והחלה להטיל ביצים. לשכן הרוסי היה לול תרנגולות. התרנגול שלו חצה את הגדר שלנו ושני התרנגולים התגוששו. התרנגול שלנו היה חזק יותר וקרע לתרנגול השכן חלק מהכרבולת. פחדתי שמא השכן הרוסי יבוא אלינו בתלונה בגלל הנזק שעשה התרנגול שלנו.

בחזרה לפולין ול"קיבוץ"

במקום החדש התגוררנו תקופה קצרה וכעבור זמן החלו הוריי לארוז לקראת נסיעתנו חזרה לפולין. זה היה אחרי המלחמה, בראשית שנת 1946. הייתי אז כבר בן 10. ליהודי פולין הפליטים ניתנה האפשרות לעזוב את רוסיה עד יוני 1946. את הדרך חזרה עשינו ברכבות משא. בתחנות הרכבת השונות ירדו הילדים לשחק, גם בין גלגלי הקרונות. היו מקרים שהרכבת זזה מהמקום עם חיבור וניתוק קרונות בעוד אנו, הילדים, מתרוצצים בין הגלגלים. הילדים הגדולים יותר התיכו עופרת שפרקו ממצברים ישנים שמצאו במקום והכינו פלטות עם דוקרנים שאפשר היה לחבר לכף היד. הם הכינו זאת לצורך הגנה מפני הילדים הפולנים לכשיפגשו בהם כשיגיעו לפולין.
מכל המסע הזה אני זוכר שביקשתי מהורי לשבת על ספסל בקרון האחרון כדי לראות את המראות החולפים משני צדי הרכבת. היום לא הייתי מרשה לילדים שלי לשבת לבד בקרון האחרון. לאורך כל הדרך נגלו לנו הזוועות שהותירה המלחמה אחריה. אני זוכר שבאחת התחנות ישבה אישה צעירה בודדה עם תינוקת בזרועותיה. האישה הייתה כחושה להחריד. היא לא יכלה להניק את התינוקת ולכן היא לעסה לחם, הוציאה מפיה, ושמה את העיסה בפי התינוקת.
הרכבת עצרה בעיר קייב שבאוקראינה למספר ימים. התפעלנו מאוד מהחשמליות שנסעו בעיר. אנחנו הילדים השתעשענו ועמדנו על המדרגות של הקרונות בזמן הנסיעה כדי לא לשלם עבור כרטיס. כך נסענו הלוך ושוב במשך מספר ימים וראינו את יופייה של העיר.
לאחר שבועות של נסיעה ברכבת הגענו בקיץ 1946 לעיר שטטין בפולין.
העיר הייתה הרוסה למדי. מצאנו דירה בבניין חצי הרוס ושם השתכנו. זה היה הבניין בן כמה קומות, מדרגות רחבות ומעקה הובילו לדירות. מי שיכן אותנו שם, אינני יודע.
היה ארגון יהודי או ישראלי בעיר שפעל וקלט את הפליטים שחזרו מרוסיה. אינני זוכר את השם המדויק של הארגון. הארגון פתח בית ספר לעברית. כל הילדים מכל הגילים הוכנסו לכיתה אחת. היו ילדים מבוגרים יותר שהכירו את אותיות האל"ף – בי"ת העברי מהלימודים בחדר והם השתלבו מהר. המורה אמרה לי שאני לא יודע לקרוא (כי לא הספקתי ללכת לחדר) וזה היה נכון, והתביישתי. כעבור זמן קצר בשטטין מצאנו את עצמנו, אחותי, אחי ואני, במסגרת שנקראה בשם "קיבוץ" שהשתייכה לגורדוניה. הופרדנו מההורים. אינני יודע מה היו המניעים ששכנעו את ההורים להעביר אותנו ל"קיבוץ". אולי הקושי לחצות את הגבול לגרמניה עם כל המשפחה, ואולי מסיבות אחרות. אני מתאר לעצמי, שבכל מקרה, המניעים היו מתוך המחשבה להציל את הילדים.
לילה אחד מצאנו את עצמנו על משאית עטופה בברזנט, ישובים אחד על השני, המבוגרים יותר למטה והקטנים יותר עליהם. נאמר לנו שאסור לדבר כל זמן הנסיעה. חשבנו שאנחנו נוסעים לארץ ישראל. אינני זוכר את הפרידה מההורים. הנסיעה הייתה בלילה וכאשר הגענו לחנייה נתנו לנו לשתות שוקו, ואנחנו שאלנו האם הגענו לארץ ישראל.
חצינו את הגבול ועברנו מפולין לגרמניה. הגיענו לברלין, לאזור שבשליטת האמריקנים והשתכנו במבנה של בית ספר. שמו של ראש ה"קיבוץ" היה דוד ושמה של אשתו חנה. איני זוכר באיזו שפה דיברו אתנו, אבל שרנו שירים ישראלים וביניהם את "התקווה". בנוסח "התקווה" הופיעו אז המילים "בעיר בה חנה דוד" ואני חשבתי לתומי שההמנון הוא לכבוד חנה ודוד, ראשי הקבוצה.
מדי פעם נלקחנו לראות סרט בעיר. היינו הולכים בטור ברחובות ההרוסים של ברלין. הבתים היו הרוסים וגרמנים עבדו באיסוף הלבנים האדומות. אנחנו קראנו לעברם "פרפלוכתה דויטשן" (גרמנים מקוללים). הם שתקו ולא הגיבו. באמצע הסרט, הייתה תקלה והסרט הופסק. הדבר חזר בכל פעם. אינני יודע אם המקרינים (גרמנים?) עשו זאת בכוונה, או שהייתה תקלה במכונת ההקרנה.
כעבור זמן מה ה"קיבוץ" עזב את ברלין ועברנו לעיר רוזנהיים לא הרחק ממינכן.

מחנה עקורים רוזנהיים, גרמניה

מחנה העקורים רוזנהיים היה במרחק הליכה מהעיר מינכן. נודע לי מאוחר יותר, שהיה באזור מחנה עקורים נוסף. המחנה שבו הייתי הוקם לפני מספר רב של שנים קודם לכן ושימש מחנה לחיילים גרמנים. המחנה היה מוקף חומה לא גבוהה שאפשר היה לטפס ולעבור מעליה, ושער כניסה ראשי. במחנה היו כמה בניינים בעלי 3 קומות וגג רעפים משופע לשני הכיוונים . ליד שער הכניסה, מצד ימין, היה בניין המטבח ועל גגו שעון גדול. בניצב לו היו 3 בניני מגורים ואחריהם בניין או שניים ששימשו כבתי מלאכה. מצד שמאל לכניסה היה בניין מגורים נוסף ואחריו מבנה ששימש לספורט ולאירועים. נודע לי מאוחר יותר שבזמנו מבנה זה שימש מועדון לקצינים הגרמנים. בין כל הבניינים היה מגרש גדול עשוי חצץ דק ששימש מגרש מסדרים ומגרש כדורגל.

בתחילה היו בקיבוצים השונים ילדים בלבד. בין הקיבוצים היה קיבוץ "נוחם" הקיבוץ שלי, שלימים שונה שמו ל"גורדוניה", קיבוץ דרור ונדמה לי גם קיבוץ של הפועל מזרחי. כבר אז היו בין הקיבוצים "מלחמות" – זריקת אבנים ומכות. המדריכים מהמחנה בברלין לא באו אתנו והיו לנו מדריכים חדשים.

הקיבוץ שלנו השתכן בבניין המגורים הראשון מצד ימין. חילקו את הילדים לחדרים על פי הגיל. צבי, אחי הגדול, היה בחדר אחר ואני, בן ה-10 בחדר עם הילדים היותר קטנים. אחותי, שרה, הייתה בחדר עם בנות. במיטה שלידי שכב ילד קטן, אחיו הגדול יותר היה בחדר עם הילדים הגדולים, הם היו יתומים מאב ומאם והאח הגדול שמר על אחיו הקטן. אחותי הגדולה משלושתנו שמרה על אחי ועליי.

ליד הבניין היה מגרש קטן שם שיחקנו מחניים. קבלנו חבילות מזון מהג'יונט או מאונרר"א, ובהם חפיסות שוקולד. רצינו להצטלם ולכן הלכנו העירה לצלם. תמורת חפיסת שוקולד הוא צילם אותנו והדפיס את התמונות על נייר צילום דק ופשוט. הלכנו מדי פעם העירה לראות סרטים בבית הקולנוע המקומי. לימים חליתי ורופא המחנה החליט לאשפז אותי בבית חולים בעיר שם עברתי ניתוח להוצאת השקדים. אחיות בית החולים היו נזירות. אני זוכר שלאחר הניתוח כאב לי הגרון, בכיתי וביקשתי את אמי, קראתי "מאמע" ופתאום נזכרתי שאני בגרמניה ולכן מיד תיקנתי ל"מוּטִי".

בהמשך הגיעו למחנה גם משפחות. למחנה הגיעה משפחה, אב, אם ובת. התברר לי יותר מאוחר שהאב הוא שמואל אורמכר, דוד שלי מצד אבי. שמואל היה נשוי לחיה, אחות אבי. גם הם גרו תקופת מה בעיר שדלץ. שמואל היה צלם במקצועו. בפולין נולדו להם בן אורי ובת רות. גם הם ברחו לרוסיה עם פרוץ המלחמה. הדודה חיה נפטרה ברוסיה ודודי התחתן שנית. במחנה העקורים נולדה להם בת. רות ואורי, הילדים מנשואיו הראשונים, היו בקיבוץ אחר במחנה העקורים ברוזנהיים ולא פגשתי אותם במחנה. דודי, בהשפעת אשתו השנייה, לא רצה להוציא את ילדיו מהקיבוץ כדי לגור ביחד ולכן הם נשארו בקיבוץ. בקיץ 1947 הם עלו לישראל באניית המעפילים אקסודוס היא יציאת אירופה תש"ז. הדוד ידע עלינו שהיינו בקיבוץ במחנה, אולם לא יצר אתנו קשר, אני חושב שזה היה בהשפעת אשתו השנייה. באחד הימים נפגשנו במקרה ואז הוא הציע לצלם אותי כשאני עומד על מדרגות בניין המטבח שעון על מעקה.

50 שנה לאחר מכן, בשנת 2001, כאשר הייתי בכנס מדעי במינכן נסעתי לבקר במחנה רוזנהיים והצטלמתי על אותן המדרגות שעון על אותו מעקה.

בינתיים הוריי עזבו את שטטין ועברו למחנה עקורים באוסטריה. בעזרת הסוכנות היהודית הם חיפשו את ילדיהם, ולאחר שנודע להוריי שאנחנו נמצאים ברוזנהיים, הם עזבו את אוסטריה והצטרפו אלינו. למזלנו זה היה ממש לפני שהיינו אמורים להצטרף לאנייה אקסודוס.
ההורים הוציאו אותנו מהקיבוץ. במחנה קיבלנו חדר אחד שבו שהתה המשפחה, אבי, אמי ושלושת הילדים. עד כמה שאני זוכר, החדר היה בקומה השנייה. מחוץ לחדר, ליד הדלת, היה מקום מיוחד לעמדת רובים (כאמור בזמנו המחנה היה מחנה צבאי). החלק העליון של מעקה המדרגות היה עשוי עץ ואני נהגתי לגלוש עליו עד למטה. הייתי ילד בן 11, זריז ושובב.
אבי עבד במטבח המחנה. המשפחות לקחו את האוכל לחדריהם מהמטבח שלוש פעמים ביום. אמי לא עבדה ואנחנו הלכנו לבית ספר ולמדנו עברית, חשבון וגיאוגרפיה. הלימודים היו בעברית. עד כמה שאני זוכר הייתה לנו מורה אחת שלימדה את כל המקצועות. היא ידעה עברית עוד מפולין. עם הזמן מנהלי המחנה פתחו בית מלאכה למסגרות עבור הילדים הגדולים יותר כדי להכשירם למקצוע בהגיעם ארצה. אחי למד מסגרות ועסק במקצוע זה בארץ. למחנה הגיע מורה לכינור. הוא לימד אותנו תווים וכשנוכח שלמדתי את התווים בקלות הוא המליץ להוריי לשלוח אותי ללמוד לנגן בכינור אצל מורה בעיר. אחרי מספר שעורים אצל המורה הגרמני הוא פסק שממני לא יצא כנר, והפסקתי ללמוד נגינה.
בעלית הגג של הבניינים קיננו יונים, ואנחנו הילדים ניסינו לתפוס אותן. עלינו לעליית הגג ואז הופיע אדם שגר בקומה העליונה ורצה לגרש אותנו. פחדתי ממנו אז עליתי על גג הרעפים דרך פתח צר. האיש פחד שאפול מהגג והבטיח שלא יעשה לי כלום אם אכנס בחזרה. פחדתי ממנו ולא האמנתי לו. גלשתי לאורך הגג המשופע (הגגות בגרמניה הם מאד משופעים) ונכנסתי דרך פתח לקומה העליונה. היום עוברת בי צמרמורת כאשר אני נזכר בזה.
היה לנו מורה לספורט והוא אירגן תחרויות בין הילדים. זוכי התחרות נראים בצילום כשאני בצד ימין של התמונה.

היה חורף והמדרכה לאורך הבניין כוסתה בשכבת קרח. זה היה בערב שבת והתחשק לי להחליק על הקרח עם מחליקיים. אמי לא הרשתה לי ואני בכל זאת יצאתי להחליק וכמובן נפלתי לאחור ושברתי את ידי השמאלית. חזרתי לחדר ושכבתי במיטה בוכה. אמי לא ניחמה אותי ורק אמרה שהייתי צריך לשמוע בקולה ולא לצאת בערב שבת להחליק על הקרח. ביום ראשון נסענו לבית חולים בעיר וגיבסו לי את היד. בזמנו הורידו את הגבס אחרי 6 שבועות.
בקרבת העיר היה אגם מים. בחורף היו מחליקים על האגם ובקיץ היינו שוחים בו. בתקופה שהיינו ברוזנהיים חלינו שלושת האחים בחזרת. ההנהלה הראשית של מחנות העקורים בגרמניה ארגנה מקום החלמה לילדי העקורים במקום מסוים בגרמניה, שאת שמו איני זוכר, ואני נבחרתי יחד עם עוד ילדים של המחנה שלנו לשהות שם שבועות ספורים כדי לעלות במשקל. בבית החלמה פגשתי ילדים מכל הגילאים שבאו ממחנות עקורים שונים.
בין הילדים היה ילד מבוגר יותר, ובלילות, כששכבנו לישון הוא היה מספר לנו על מעלליו של טרזן בג'ונגל. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי סיפורי הרפתקאות ומהם נהניתי ביותר במחנה ההחלמה, אולי גם העליתי כמה קילוגרמים.
בחורים מבוגרים יותר מהמחנה התחילו לסחור עם התושבים המקומיים, בעיקר בהחלפת סחורות. המסחר התנהל מחוץ לגדרות המחנה. המקומיים הגיעו עם אופניים ואנחנו הילדים ביקשנו מהם רשות לעשות סיבובים על האופניים, וכך למדתי לראשונה לרכוב על אופניים.

העלייה לארץ

החיים במחנה נמשכו כסדרם עד מרס 1949, אז הודיעו לנו שאנחנו עולים ארצה. משום מה אינני זוכר כיצד הגענו למרסיי. במרסיי היינו במחנה תקופה קצרה ועלינו על אניית משא קטנה בשם קאסרטה. על האנייה עלו משפחות רבות והייתה צפיפות רבה. אותנו שכנו בסיפון התחתון. אנשים שכבו על הרצפה נוגעים אחד בשני. המסע לארץ נמשך כשישה ימים, אולי מעט יותר. בסביבות האי כרתים החלה האנייה להתנדנד מצד לצד ומים שטפו את הסיפון. אינני זוכר מה אכלנו באנייה והיכן היו השירותים. מכל מקום, ההפלגה הייתה מאוד לא נעימה.
הכניסה לנמל חיפה הייתה בשבת בבוקר. את הכרמל ראינו כבר מרחוק, התאריך: 20 במרס 1949. בנמל ראינו אניית נוסעים (נדמה לי בשם עצמאות) שהיגיעה יום לפנינו. האנייה שלנו נראתה ננסית לעומת אניית הנוסעים. התקנאתי בעולים שהגיעו לארץ באנייה ההיא. מהאנייה נלקחנו היישר לשער עליה.
לימים, כאיש אקדמיה, בנסיעותיי לכנסים ברחבי אירופה, הרכבת הייתה עוצרת ברוזנהיים וממשיכה הלאה. בכל הפעמים האלה לא ירדתי מהרכבת כדי לבקר במקום שבו שכן בעבר מחנה העקורים. בשנת 2001 השתתפתי בכנס פוטו–וולטאי (תחום המחקר שלי) במינכן. החלטתי הפעם לבקר במחנה. כשהגעתי לתחנת הרכבת ברוזנהיים, שאלתי מוכרים בחנויות על מקום המחנה. המוכרים היו צעירים יחסית ולא ידעו. לאחר זמן ניגשתי לאישה מבוגרת יותר והיא אמרה לי שיש בעיר ארכיון ושם יכולים לעזור לי והיא אפילו הסיעה אותי לשם.
סיפרתי לעובדת הארכיון שלא רחוק מהעיר היה מחנה ששהו שם יהודים אחרי המלחמה ואני הייתי במחנה זה. היא חיפשה במחשב ושאלה אותי מה שם המחנה כי היו שני מחנות בקרבת מקום. אמרתי לה שאיני זוכר אבל אם יש תמונה של המחנה אוכל לזהות. כך היה והצבעתי על המחנה.
כיום המקום שהיה מחנה העקורים משמש את משטרת הגבולות של הצבא הגרמני. היא התקשרה למפקד המחנה והוא ביקש לפגוש אותי. נסעתי למחנה.

הביקור במחנה רוזנהיים בשנת 2001, מפקד המחנה מקבל את פני.

מפקד המחנה הזמין גם עיתונאי. הוא הזמין אותי לביקור כיוון שרצה לדעת למה שימש המחנה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא אמר שזו הפעם הראשונה מאז מינויו למפקד המחנה, שמישהו ששהה שם לאחר המלחמה ביקר בו.
סיפרתי להם את הידוע לי; המחנה שימש מחנה עקורים ליהודים ששרדו את השואה. סיפרתי על המבנים השונים ולמה הם שימשו. עליתי לבניין שבו שהתה משפחתי והראיתי את החדר שלנו, וכן סיפרתי לו על חיי היהודים במקום.

יוסי אפלבוים בשער המחנה, 2001

העיתונאי צילם אותי באותו מקום שדודי צילם בשנות הארבעים. מחוץ למחנה היה בזמנו שדה פתוח ואכן המפקד אישר זאת. כיום יש שם בנייני מגורים. הוא אישר גם את קיומו של האגם והוסיף שהיום האגם כבר לא קיים. נפרדנו, ואני חזרתי לכנס במינכן.
העיתונאי פרסם עליי כתבה בעיתון המקומי (אני שומר על הכתבה. הקטע הראשון של הכתבה מופיע בהמשך). בעקבות הכתבה קבלתי מכתב ממורה בבית ספר מקומי ברוזנהיים ובו שאלות של תלמידים שהתעניינו בחיי הילדים שחיו במחנה. אני כמובן שמחתי לענות להם.

קטע מכתבה בעיתון ברוזנהיים שמסקר את ביקורי במחנה בשנת 2001

המפה הזו מסכמת את מסע ההישרדות שלי עד לארץ ישראל.

מפת ההישרדות שלי