הסיפור שאני עומד לספר לכם כאן, כסיפורים רבים אחרים על שדלץ של פעם, לא נרשם, לצערנו, בשום פנקס. הוא סופר בפי זקנים, שהעבירו את הסיפור הזה מדור לדור.
וכך היה. מיד לאחר המרד של שנת 1863, בכפר וימישלי שליד שדלץ, גר יהודי ושמו יצחק-יוסל. אדם פשוט והגון, שהחזיק בחכירה את הטחנה המקומית בכפר.
ויהי היום, ובטחנה חלה תקלה, ויצחק-יוסל הזמין מגרמניה טכנאי, שבא לתקן את הטעון תיקון. בין השניים פרצה מריבה, בגין שכר עבודתו של הטכנאי ובטרם נפרדו זרק הגרמני בזעם לעבר יצחק-יוסל: "חכה, חכה, אתה עוד תזכור אותי לנצח!"
מאז, כמו הפך יצחק-יוסל לאדם אחר. הוא סטה מדרך הישר, שם עינו בכוס וכבר לא השגיח כראוי על הטחנה. עם זאת, הוא נזהר מאוד מפני אשתו, שהייתה הגונה וצנועה, שלא ייוודע לה על התנהגותו זו.
בביתו של יצחק-יוסל עבדה משרתת יהודייה, וזו הבחינה בשינוי שחל במעסיקה וסיפרה על כך לבעלת-הבית. האישה האובדת עצות, כתבה לווינגרוב, עיירת הולדתו של בעלה, אל בני משפחתו, על-מנת שמישהו מהם יבוא וינסה להחזירו למוטב.
כעבור זמן קצר הגיעו לוימישלי שני אחיו של יצחק-יוסל. בראותם שאחיהם סוטה מן הדת היהודית ונוהג להצטלב בכל הזדמנות, חשבו כי שיגעון תקף אותו. הם קשרו את ידיו, הושיבו אותו בחדר נעול וקיוו כי הטירוף יחלוף, אך לא הבחינו בשום שיפור. להיפך – מצבו החמיר, ואפילו כאשר היו ידיו קשורות, הוא היה מחווה את אות הצלב בלשונו, על גבי ספרי קודש.
בקושי רב עלה בידי האחים לשכנע את יצחק-יוסל שיסע אתם לרבי, ר' יצחק בנסכיז'. בבואם לרבי, סיפרו לו את סיבת בואם, הניד הרבי בראשו בצער ואמר להם, שכבר אין לו, ליצחק-יוסל, שום תקומה. הם חזרו לוימישלי והשאירו שם את אחיהם לנפשו. כעבור כמה שבועות התנצר יצחק-יוסל באופן רשמי וקיבל על עצמו את הדת הפרבוסלבית.
ליצחק-יוסל היו שני ילדים, בן עשר ובן ארבע. את הבכור הוא לקח עימו והעביר גם אותו לדת הנוצרית. אשתו לקחה את הבן הצעיר וברחה אתו לשדלץ ובכך הצילה אותו משמד.
המושמד התרגז מאוד על אשתו, על ש'סידרה' אותו כך. הוא נסע לוארשה, להתלונן אצל המושל הכללי, הגרף ברג. זה פקד על המושל של שדלץ, גרומקו, ועל מפקד המשטרה של העיר מדראך, לקחת את הילד מן האם ולהשגיח כי יחונך ברוח הדת הנוצרית.
לא חלף זמן רב ומפקד המשטרה, בהפחדה ובאיומים, מצא את האם ובכוח הוציא מידיה את הילד. באישורו של המושל הוא אימץ את הילד והפך אותו לבנו החוקי. אך כיוון שלא היו לו ילדים משלו ולא היה מי שיטפל בילד ויגדל אותו, מסר השוטר את הילד לחובש הראשי הנוצרי של בית-החולים הצבאי המקומי, אשר גר אז בסמטת פיינקנה 11, בביתו של ר' יצחק-גד קורנבלום.
הילד, שהתגעגע מאוד לאמו, בכה ללא הרף. הוא לא יכול היה להתרגל למחנכיו החדשים. האם באה כל יום אל יצחק-גד, לראות את ילדה, אך החובש לא הרשה לה בשום פנים ואופן ליצור קשר עם בנה. הוא טען שהוא אחראי עליו אישית ונתבקש להשגיח עליו היטב ולא להניח לאם לגשת אליו. בקושי רב עלה בידי האם להשיג היתר לנשק את בנה נשיקה אחת בכל יום.
עם הזמן התרגל הילד לסביבה החדשה ואף התחיל לדבר רוסית. יחד עם זאת נטעו בו מחנכיו שנאה ליהודים, והוא כבר לא רצה לדבר אידיש עם אמו. אך האם לא נחה ולא חדלה מלנסות כל מיני תחבולות כדי להציל את ילדה מידי הגויים.
באותה עת כיהן כרב העיר שדלץ הרב ישראל מייזליש. האם באה אליו מדי יום ביומו, וביקשה שיעשה משהו כדי שתוכל לקבל את ילדה בחזרה. ר' ישראל נתן בידה מכתב אל אביו – הרב בעריש מייזליש, מוארשה, על מנת שינסה לפעול בעניין, אך האב הודיע שאיננו יכול לעשות דבר. כידוע, הרב מייזליש נטל חלק פעיל במרד של שנת 1863. לאחר דיכוי המרד הוא היה נתון לרדיפות קשות מצד השלטון הצארי ולא יכול היה לפעול כרצונו. עם זאת הוא השיא עצה לאם – כיוון שאי-אפשר לפעול בדרך אדמיניסטרטיבית, עליה לתבוע את החזקה על בנה בבית-המשפט.
בתי-המשפט נמצאו אז בניהול פולני. האם עשתה כעצתו של ר' בעריש וטענה שאבי בנה איננו בעלה – יצחק-יוסל, ולכן אין לו כל זכות על הילד ואינו יכול לפעול כדי להמיר את דתו. אבי הילד, טענה האישה, הוא מישהו אחר. היא הציגה בפני השופטים יהודי, שהופיע בתור אבי הילד. אך מפקד המשטרה מדראך עמד על דעתו: הילד הוא נוצרי, ולאיש מלבדו אין כל זכות עליו. וכך, בשל חוסר הוכחות, הפסידה האם במשפט והילד נותר אצל החובש הנוצרי.
בראותה שכל מאמציה לקבל חזרה את בנה עלו בתוהו נסעה האם אל הרבי מאמשינוב – ר' דוד זצ"ל, בנו של ר' יצחק מוורקה וחברו של ר' מנדל מקוצק זצ"ל, שישיא לה עצה. ר' דוד טוב הלב עסק במסירות בענייני הכלל,ולשמע הבקשה הבטיח לאם לבוא במיוחד לשדלץ ולבדוק מה ניתן לעשות. ואמנם, כעבור כמה ימים בא הרבי מאמשינוב לשדלץ ובתום התייעצות עם הרב ר' ישראל מייזליש סיכמו השניים שבדרך הישר לא ניתן להציל את הילד, ואין כאן אלא לנקוט בדר של עורמה או מבצע מתוחכם.
אותה עת חי בשדלץ – קלמן גריאנצי (הראשון מבני המשפחה הזאת, אשר כונה בעיר: 'קושעצעס'. היה זה יהודי נמרץ מאוד ונועז, שלא ידע שום פחד. שני הרבנים האמינו כי קלמן זה יצליח במשימה. הם קראו לו אליהם, הסבירו לו במה העניין, והבטיחו לו חלק בעולם הבא אם יציל את הילד מידי הגוי. הם דרשו ממנו הבטחה בתקיעת-כף, כי לא יספר לאיש על מה שדובר אתו, וכי ברגע שיוציא את הילד מביתו של החובש יביא אותו לאמשינוב אל ר' דוד.
קלמן גריאנצי אסף כמה מחבריו, השביע כל אחד מהם שלא לגלות לאיש דבר וחצי דבר, הציג אותם לפני ר' דוד וזה הורה ויעץ להם איך לפעול. אתה יצאו לעבר ביתו של החובש, החלו לצפות על הבית, ולעקוב אחר האיש. כאשר נודע להם שהחובש נסע לוארשה להביא תרופות לבית-החולים ואשתו נשארה לבדה עם הילד, החליטו לנצל את ההזדמנות. בלילה הם הציבו שמירה סביב הבית, חסמו את כל הדלתות והחלונות של הדירות השכנות וקשרו אותם בחבלים, כך שלא יהיה אפשר לפתוח אותם מבפנים. גם בדלתות ובחלונות של דירת החובש עשו כן. רק חלון אחד השאיר פתוח, ודרכו התפרצו פנימה. למראה הפריצה באישון לילה, הקימה אשתו של החובש צעקות – חוטפים ממנה את הילד היהודי! היא גילתה התנגדות עזה למול תוקפיה, חבטה והכתה בהם, עד כי לא היתה להם ברירה אלא לכבול אותה ולסתום את פיה. עכשיו מיהרו לקחת את הילד, יצאו שוב דרך החלון ואטמו אותו אחריהם.
סיפרנו כבר, כי אחד משכניו של החובש היה ר' יצחק-גד. בני ביתו שמעו את הצעקות ואת קולות המהומה אך לא יכלו לצאת ולברר את פשר הסערה, כי הדלתות והחלונות היו חסומים. לבסוף, לשמע הזעקות, הגיעו השוטרים, פתחו את הדלתות ואת החלונות. כאשר התברר להם מה קרה, נטפלו לר' יצחק-גד בטענה שהוא, בתור שכן קרוב, ידע על המזימה. לפי הוראת מפקד המשטרה נאסרו ר' יצחק-גד ואשתו. יחד עמו נאסרו בעלי-בתים חשובים אחרים, ביניהם ר' שמעון גרינברג, שהחובש העיד נגדו כי הוא הציע לו 1,000 רובל כדי שיאפשר לו לגנוב את הילד.
ימים קשים עברו על יהודי שדלץ. המושל גרומקו ומפקד המשטרה מדראך היו מאנשי השלטון הגרועים ביותר שידעו יהודי העיר אי-פעם. למרות שטרם נודעה אז 'אופנת' הפרעות, חיו היהודים באימה גדולה. נגד העצורים נפתחה חקירה מאומצת. לבסוף שחררו את כולם, פרט לר' יצחק-גד. השופט החוקר בא שוב ושוב אל תאו בבית-הכלא הפליא בו את מכותיו. חקר ודרש ולא הרפה, כדי שידלה מי הם החוטפים.
בד-בבד פתח ר' בעריש מייזליש בשתדלנות נמרצת לשחרורו של ר' יצחק-גד, שהרי לא היו כל הוכחות מרשיעות נגדו. שתדלנות זו אכן נשאה פירות, והאיש יצא לחופשי.
ומה היה סופו של הילד שחולץ משמד?
כאשר נודע למשטרה שהילד נגנב, הוצבו מיד מחסומים בכל דרכי היציאה מן העיר ובכל העוברים בוצע חיפוש מדוקדק. אך הילד לא נמצא. הוא היה חבוי במקום בטוח, בעיר עצמה.
כאשר הוסרו המחסומים הביאו את הילד לאמשינוב, אל ר' דוד, וזה גידל אותו כגדל אב את בנו. אולם רק מעטים ידעו על-כך, לדידו של כלל הקהל זה היה סוד כמוס, ואיש לא ידע לאן נעלם בנו הצעיר של יצחק-יוסל.
כעבור שנים קיבל ר' יצחק-גד הזמנה לחתונה בבריסק, על ההזמנה מצד החתן היה חתום ר' דוד מאמשינוב. בתחילה תהה ר' יצחק-גד מיהו החתן, אך בדיעבד הסתבר לו, כי זהו אותו הילד, שנחטף מבית שכנו-דיירו, החובש הנוצרי, כדי להצילו משמד. בכך ביקש ר' דוד מאמשינוב לפצות את ר' יצחק-גד, אשר סבל בפרשה זו, יותר מכל אחרים.
קלמן גריאנצי וחבריו שמרו את סודם בלבם ולא סיפרו על הפרשה לאיש. רק כאשר נתגלה הסוד כעבור זמן רב, שיבחו אותם הכול על גבורתם ועל מסירות הנפש שגילו. עליהם ועל שכמותם נאמר: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון".
בזקנתו של המשומד, יצחק-יוסל, הוא נעשה קבצן וחיזר על פתחי היהודים, לבקש נדבה.