יצחק כספי: בנייתו של בית החולים היהודי

המקום ישנו, אך "הודות" לדוזורים הקודמים, הכספים בוזבזו ברובם והם לא מספיקים עכשיו. הדוזורים הקודמים לא השתדלו די לבנות את בית-החולים, יתירה מזאת, את בית-החולים הישן והצר הם הזניחו עד כדי כך, שאין לו תקומה אלא יש לפרקו."

סיפור בית-החולים היהודי החדש החל בשנת 1869. על-פי הוראה של השלטון הרוסי, שכותרתה "תקנה בדבר הלבוש וההתנהגות המיוחדת של יהודים ונשותיהם", שיצאה ב-19 ביולי 1851, אך התפרסמה רב ב-3 במרץ 1871, שלח מפקד המשטרה, מדראך, העתק לדוזור ודרש לפרסם אותו בבית-הכנסת שלוש פעמים. לפי דרישת מנהלת הפלך, המפקד מציע לדוזור להשפיע על היהודים שיגזרו את פאותיהם ואת שערם בדומה לאוכלוסייה הנוצרית. על הנשים היהודיות להסיר את הפיאות הנוכריות ואת המצנפות. עד ה-10 במרץ 1871 עליהן להצטייד בכובעים, ועד ה-15 במרץ על היהודים להחליף את בגדיהם כפי שנקבעו בתקנה. מי שלא ימלאו את התקנה, תחול עליהם אחריות משפטית. עם זאת, תקנת הלבוש לא חלה על רבנים.

בעיר נמצאו יהודים, שלא הסכימו בשום פנים ואופן להיפרד מבגדיהם המסורתיים ונענשו על-ידי השלטונות בתשלום קנס. את דמי הקנסות הללו הפקיד נציג הממשלה ב"בנק פולסקי" בוארשה, ב-1869 נצברו 11,551 רובל. הקהילה היהודית, בראשותו של הדוזור ישראל בער ליוורנט, נקטה צעדים להחזרת כספי הקנסות לקהילה, במטרה להקים בהם בית-חולים. שתדלנות זו ארכה יותר מעשרים שנה עד שהבקשה אושרה, ומן

התכתובת בנושא מתגלה תמונה מעניינת על חיי הקהילה היהודית במחציתה השנייה של המאה ה-19.

הקהילה הציגה תכנית בנייה והוכיחה, שכבר קבעה מקום מתאים למבנה של בית-החולים – קרקע הסמוכה לכיכר השוק העירוני, בקצה רחוב פיינקנה. בינתיים דובר בבניין בתפוסה של 12 מיטות, עם אפשרות הרחבה ל-15 מיטות.

עברו ארבע שנים, וב-23 באוגוסט 1877 ביקשו הדוזורים ח' ציבולה וש' גרינברג מן העירייה, לחדש את המאמצים לקבלת אישור לבניית בית-חולים יהודי. הם הציעו את התנאים הקודמים, אך שוב התקבלה מפטרסבורג תשובה שלילית.

בתחילת 1880 התכוונה העירייה לבצע תוכנית גדולה, שבמסגרתה ישונו יעדים ומקומות בעיר. במסגרת זו היתה כוונה לפנות את שוק הסוסים ולהעבירו לרחוב פיינקנה. להחרים גם את המגרש שהיה שייך לקהילה ולצרף אותו לשטח המיועד להעברה, ולייעד את המקום לבית-חולים. הצעה זו עוררה תרעומת רבה אצל האוכלוסייה היהודית, כי באותה תקופה התנהלו כל חיי המסחר והעסקים בכיכר השוק וסביבה. ליהודים רבים היו שם חנויות ואף בתי-מגורים.

את הפרויקט, החתום בידי המושל, העבירה העירייה לדוזור ב-22 באפריל 1884. העירייה חזרה והסבה את תשומת לבו לכך, שהמקום הרצוי להנהלת הקהילה אינו מתאים, כי הוא נמצא במרכז העיר ליד השוק המתוכנן. העירייה הציעה לבנייה מגרש בבעלותו של בויאלסקי (במגרש זה הוקם לבסוף בית-החולים הצבאי, ובימיה של פולין העצמאית שכנה שם לשכת הגיוס).

ב-31 בינואר 1885 חתמו הדוזורים ישראל בער ובנימין ליוורנט, שהם מתחייבים להקים את בית-החולים במגרש של הקהילה בעלות של 125,104 רובל, שעליהם הם ערבים בבתיהם ובכל רכושם.

עקב טעויות טכניות ושינויים בתוכנית, כמו גם טעויות בתחשיב ההוצאות, שונה לגמרי הפרויקט הקודם והעניין נסחב ארבע שנים נוספות. רק בשנת 1888 הוכנו והוצגו המסמכים הנחוצים, בצירוף בקשה לאישור סופי.

הקהילה היהודית פנתה אל המושל, ב-18 בדצמבר 1890 בבקשה למנות שם רופא "בן הדת היהודית, שידע לדבר אידיש עם החולים". הקהילה אף הציעה את ד"ר רוזנטל, שהיה ידוע בעיר בחריצותו, במוסריותו ובנכונותו לטפל בחולים יהודיים עניים חינם אין כסף. הבקשה אכן אושרה.

בניית בית-החולים הושלמה בשנת 1890. ב-5 בספטמבר 1891, לקראת הפתיחה, פנה המושל באמצעות העירייה, לדוזור שיציע לו חמישה בעלי-בתים, המתמצאים בענייני בית-החולים, כמועמדים לתפקיד ה"קורטור" – מנהל אדמיניסטרטיבי – של המוסד. העירייה הציעה חמישה מועמדים, הקהילה הציעה חמישה אחרים, ולבסוף נתמנה על-ידי העירייה – אלתר סלושני לכהונה בת שלוש שנים. היהודים נשאלו לדעתם, נימוקיהם נשמעו, אך השלטונות עשו כחפצם. עם זאת, המנהל השני, אברהם קמינסקי, כבר נתמנה על-ידי הקהילה עצמה, ומשנת 1902 ועד 1926 שימש בתפקיד י. וויינטרויב.

בשנת 1892 פרצה בשדלץ מגיפת חולירע, ובית-החולים הפך למוסד ריפוי אפידמי. בסוף השנה הודיע ד"ר רוזנטל, שמ-1 בינואר 1893 חוזר בית –החולים לפעול באופן רגיל.

כדי להבטיח את הכנסותיו של בית-החולים הוקמו בשטחו, בשנת 1902, חמש עשרה חנויות.

מתוך "אבות מספרים שדלץ"