מינה שיינפלד :מתוך "פרקי זיכרונות (1916-1996)"

הדרך הביתה

הרכבת הארוכה נזדחלה לאטה כשקרונותיה עמוסים באנשים מפוחדים. רק חלק קטן של הצעירים הפולנים התלוצצו על חשבון הגרמנים והיהודים. מפעם לפעם עצרה הרכבת בגלל ההפצצות, והנסיעה ארכה כמעט יום שלם. כבר החשיך היום, ובראותי את בתי הכפר, ובאחדים מהם נקודות צהובות של נרות שבת מאירים בחלונות, נזכרתי שליל שבת היום.

בהתקרב הרכבת לוורשה התעוררו בי לבטים רבים. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שנסעתי בשבת. אמנם חילול השבת קרה בגלל סיבות שלא היו תלויות בי, כי יצאתי מרדום בשעה מוקדמת, בכל זאת החלטתי להמשיך את דרכי ברגל לאחר שארד מהרכבת. אך באותו רגע שהרכבת התחילה לדרוך על אדמת ורשה, העליתי ספקות רבים בקשר להחלטה הקודמת. כמעט שלא נראו אזרחים ברחוב. מתוך הדממה והעלטה הגמורה ששררה בעיר, בקעו קולותיהם של אנשי המשמר האזרחי והמשטרה, המעבירים ברמקול הוראות זה לזה.

בקרון שבו הייתי ישב גם יהודי שבמשך כל זמן נסיעתו היה מכונס בתוך עצמו ושתק. נגשתי אליו, וכשהתברר לי שהוא תושב ורשה, הראיתי לו את הפתק עם הכתובת ושאלתיו האם אפשר לגשת לשם ברגל. הוא חייך וענה לי שזה בלתי אפשרי. הוא הסביר שגם הוא יהודי שומר מצוות, וגר קרוב יותר, אבל בזמנים כאלה יהיה מוכרח להגיע הביתה בחשמלית. קשה היה לי קצת לתאר את הרגשתי, איך אכנס לבית של משפחה דתית באמצע סעודת שבת. אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.

כשפנתה החשמלית לרחוב המגורים, אפשר היה כבר להכיר את תוצאות ההפצצות ביום הראשון של המלחמה. פה ושם היו בתים שרופים או הרוסים, בורות של הפצצות על המדרכות, אבל בסך הכול הייתה ורשה דומה מאד למה שהייתה בזמן השלום, וההכחדה שבה איימו הגרמנים עדיין לא החלה להתרחש.

 לאחר שמצאתי את הכתובת ונכנסתי הביתה, מצאתי שם להפתעתי מלבד משפחת פלטו, גם שני אורחים נוספים: את יהודה לכוביצקי [לביא], שנשאר תקוע בוורשה לאחר שבא לסדר את עניני עלייתו, וגם חבר מקבוץ “תרי- עשר", שאינני זוכרת את שמו. קיבלו אותי בלבביות רבה ומיד הגישו לי אוכל, כי במשך כל היום כמעט שלא טעמתי דבר. כולם היו סקרנים וצמאים לשמוע מה עבר עלינו בקבוצה בימים האלה, והיינו משוחחים ומספרים עד מאוחר בלילה, לו לא הפסיק אותנו רעש אדיר של הפצצות, שאילץ אותנו לרדת למטה למקום מקלט.

הגיעו אלינו שמועות שקשה מאד כעת לצאת מורשה, ויש צורך לעמוד יום שלם בתור בכדי להשיג מקום ברכבת. שלמה פלטו הבטיח לנו את עזרתו ליום ראשון בבוקר. גם למחרת במשך כל השבת לא פסקו ההפצצות, ואנו הפסקנו כבר לרדת למקלט, ישבנו יחד והעלינו זיכרונות מימי שהותנו בקבוצה, וכאשר החלה שעת הדמדומים לרדת, התחלנו לזמזם את אותם השירים שהיינו שרים בעת ה "עונג שבת" בקבוצה.

ביום ראשון בבוקר קמנו מוקדם, ויצאנו לכיוון תחנת הרכבת. כשהגענו לשם מצאנו באמת תורים ארוכים מאד של אנשים לפני הקופות. היו אז בוורשה אלפי אזרחים ממדינות נייטרליות וגם פליטים, וכל אחד מהם רצה לצאת. גם אנו נעמדנו שם, אך לא הרבה זמן הצלחנו לעמוד. כל פעם נשמעה אזעקה ואז הרחובות היו עזובים, לא מכוניות ולא אנשים, כי כל אחד רץ לחפש לו מחסה. המטוסים היו מופיעים בקבוצות והתקדמו לאט בשמים, ושמענו חבטות כמו רעם ללא ברק.

 לאחר ההרגעה חזרנו לתור, והקשבנו לרדיו וגם לשמועות שונות העוברות מפה לאוזן, אבל קשה היה לדעת את האמת. היטלר אמר שאם הפולנים לא ייכנעו תימחה ורשה מעל פני האדמה, והפולנים טענו שהם הדפו התקפות גרמנים, ומתקדמים לעבר גרמניה. אבל ההפצצות הגרמניות היו כה תכופות, שהגירסה הראשונה הייתה נראית אז קרובה לאמת. עמדנו כך יום שלם, ורק לפנות ערב הצלחתי להשיג כרטיס. נפרדתי בהרגשה כבדה מחברי, ויצאתי לדרכי לשדלץ.

ההפצצות הראשונות בשדלץ והמנוסה לכפר

עלטה גמורה אפפה את העיר כשירדתי בתחנת הרכבת בשדלץ.  מכיוון שהכרתי בעיר זו כל דרך ושביל, לא התקשיתי למצוא את דרכי הביתה. הרחובות היו ריקים, רק פה ושם צצו דמויות על יד שערי הבתים, וכשהכירו שאני באה ממקום אחר, התחילו לשאול על הנעשה שם. מיהרתי להגיע הביתה, ולפי החושך והשקט ששרר שם, הבנתי שההורים כבר ישנים. קראתי להם בכדי לא להבהיל אותם, והם מיד זיהו אותי ולשמחתם לא היה קץ. הם סיפרו לי עד כמה דאגו והיו חרדים לגורלי. לא הלכתי לישון כרגיל למיטתי, אלא נכנסתי למיטה של אמא ושוחחנו עד מאוחר בלילה.

למחרת בבוקר התחילה אמא לדאוג למצרכי מזון שונים שכבר לא היה קל להשיגם, כאילו שעד כה הבית היה ריק ורק עכשיו התמלא חיים. אני ניסיתי מיד למצוא קשר עם חבריי מההכשרה שהיו בני עירי, והיו באותו זמן בחופשה, והם רחל, שלמה ויוסף. על אותה תקופה כתב בכישרון רב שלמה רוזן ז"ל בחוברת בשם “מתוך המפולת", שיצאה לאור. מכיוון שהיינו רוב הזמן במקומות שונים, אשתדל לתאר את מה שעבר עלי.

 בעיר שלנו היו שני גדודי צבא גדולים, ולכן שרר פחד מיוחד שהגרמנים ינסו לפגוע בעיר זו יותר מאשר במקומות אחרים. אמנם בימים הראשונים היו ההפצצות בודדות, ובמקומות מרוחקים מן העיר, אבל בחנות שלנו (לכלי מטבח) הורגשה תנועת קונים מוגברת במיוחד של אנשי צבא, כאילו לפני מנוסה.  אף אחד לא עמד על המקח, שילמו במהירות ואפילו לא חיכו לעודף.

כך היה עד ל 7בספטמבר, היום השביעי לפרוץ המלחמה. היה זה יום חמישי בשעה 10 בבוקר בערך, כשפתאום נשמע קול שריקה שבכל רגע נהיה יותר קולני, והתפוצצות פתאומית זיעזעה את כל הבית. ההורים הספיקו להגיע מהחנות שהייתה מול ביתנו, ושניהם היו מכוסים בפיח ואבק. זכוכיות התנפצו, ודרך החלון נשמעו קולות וצעקות מן הרחוב, והמולת התמוטטותם של קירות.

ניסינו לרדת למטה למרתף, אולם רוב השכנים עברו לבית הגבוה השכן, שלדבריהם היה יותר בטוח, כי אם הקומות הגבוהות מתמוטטות יש אפשרות לאלה הנמצאים למטה להינצל. אני ואמי הלכנו אחריהם, למרות שאבי נשאר במרתף, והמשיך לקרוא תהילים, כי לדבריו אין לברוח מפני אלוקים. דליקות חדשות פרצו בעיר, התפשטו והיו לאש גדולה. להבות נוספות הופיעו, ורוב חלקי העיר נותרו בוערים ודוממים.

קשה לתאר אפילו עכשיו את ההרס בעיר הבוערת, את אלומות הזרקורים החולפים, והזימזום של מנועי המפציצים. ריח העשן נעשה חזק יותר, והאנשים שעמדו מתחת לבנין הצטופפו יותר קרוב אחד לשני. שמעתי פתאום תפילה חרישית “שמע ישראל". הרמתי לרגע את עיני, והיה זה אחד השכנים הצעירים שלי, ודווקא מתנועת "השומר הצעיר". לכל העיר הייתה חזות של גיהינום, לכן יכולתי להבין לרגשותיו.  מסביב היו בנינים מושחרים ולשונות אש פרצו מבעד לחלונות, וכל רגע נשמע רעש אווירונים ושריקות ההפצצות שנפלו אחת אחרי השנייה.

כשהייתה ארגעה לכמה רגעים יצאנו לרחוב בכדי לבדוק מה המצב מסביב, והיה זה מראה שטני. ההרס בסביבה היה איום. אפשר היה לראות גופות מעוותות בין ההריסות ולהבות אש ועשן. הבית שבו גרתי עמד ב”ה על תלו, ורצתי לבקר את אבי. הבאתי לו קצת אוכל מהבית, (הוא ישב במרתף) ויחד יצאנו לרחוב, כי בקשתו הייתה אולי אפשר להציל מישהו או להגיש איזו שהיא עזרה.

אנשים רבים נדדו בין ההריסות והסתכלו או חיטטו כדי למצוא את יקיריהם או קרוביהם. היו אנשים שקיבלו את האבדה בייאוש נעדר מלים, אחרים זעקו וסרבו לעכל את האמת המרה. גוש בנינים אחד לא נפגע כלל, ובבא אחריו היו חצאי קירות מרוסקים ומתנדנדים וחדרים היו תלויים באוויר. זו הייתה זוועה שאין לתארה במלים. היו בתים בוערים, שלא היו בהם דלתות אלא חורים שחורים שדרכם נמלטו אנשים מפוחדים ומלאי פיח, תוך טיפוס על ערמות לבנים. אנשים בכו ולא טרחו להסתיר את דמעותיהם, והייתה קיימת בין כולם תחושה של קרבת כאב.

הכי הרבה סבלה כמובן האוכלוסייה היהודית, לכן אמרו שלכל פצצה הייתה כתובת. בעניין הגשת עזרה או הצלת נפשות היינו חסרי ישע. כל מי שניסה בכל זאת להציל איזה נפש גרם על ידי כך למפולת יותר גדולה.  לא יכולנו לשהות בחוץ הרבה זמן, כי המוני מפציצים מלאו שוב את השמים בזמזום מרעיד כמו מיליוני דבורים, והיינו נאלצים לחזור במהירות למקום המקלט. ההפצצות נמשכו בכל עצמתן, ובדיוק מולנו התמוטט בנין.

על ידנו עמדו גם דודתי שרה רדזינסקה (אחות אמי) ובת דודתי הלה שגרו ממול. פתאום הגיע אלינו חבר של בת דודתי שהיה בנו של רופא יהודי (ד”ר טננבוים) שגויס לצבא הפולני. בלוריתו הייתה פרועה, כולו שחור מפיח, וסיפר לנו איך שניסה להציל חברה מהגימנסיה (נכדתו של ר' נחום וינטרויב, שהיה ידוע בעירנו כציוני נלהב) ולנגד עיניו האם של החברה נהרגה. בת דודתי פרצה בבכי מר, כי הייתה זו חברתה הטובה ביותר.

הוא סיפר גם שהוא ואמו עומדים לצאת הערב לאחד הכפרים בסביבה, כי לאמו יש אישור מיוחד מהממשלה שייקל עליהם במנוסה, והוא מבקש שבת דודתי עם משפחתה יצטרפו אליהם. רמזתי לאמי שקשה מאד יהיה לעבור עוד יום כזה, וביקשתי ממנה שגם אנחנו נצטרף אליהם. הבעיה הייתה לשכנע את אבי. לאחר שהסברתי לו שניקח אתנו גם את סבא וסבתא שגרו בקרבת מקום המפגש, הסכים לצאת אתנו. כעת חיכינו לחשכת הלילה, שתחול הפוגה בהפצצות.

כשהחשיך, לקחנו אתנו הדברים ההכרחיים ויצאנו לדרך. דודי (משה רדזינסקי) שהיה סוחר סיטונאי ובין עשירי העיר הצליח להשיג עגלה, והיינו יותר בני מזל מאחרים בזה שלא הצטרכנו להיסחב ברגל. המחזה בעת שעברנו את העיר היה כה מזעזע ומחריד, שקשה פשוט לתאר אותו. במיוחד בשעות הלילה היו השמים אדומים מאש ועשן. נמצאו גם כאלה שניסו לכבות את הדליקות, אבל הייתה גם בעיית מים כי רוב הבארות נפגעו בהפצצות. הדרכים הצרות ומאובקות התמלאו בבני אדם, על פי רב ברגל. היו רק עגלות בודדות עמוסות ילדים וחבילות. פה ושם אפשר היה לראות גם פלוגות חיילים חבושי קסדות, שהציצו במורת רוח בפליטים הכושלים.

נסענו בדממה, מכונסים בתוך עצמנו. בת דודתי הלה הניחה את ראשה על כתפו של חברה, לקחה את ידו לתוך ידה ושניהם נמנמו. זה היה ליל ירח קריר, וכשהתרחקנו מהעיר נרגעתי קצת מהמתח, לראות שוב את החשיכה ואת הכוכבים מעל, במקום את תמרות העשן וניצוצות האש. כשהגענו לכפר הראשון על יד הכביש, ניצלה אשת הרופא את האישור שבידה, והמוכתר באמת פתח לפנינו את הגורן. ישננו בלילה על חבילות קש במקום תחת כיפת השמים. קשה היה להירדם. קיוויתי שאולי בכל זאת זה רק חלום בלהות, ובעוד רגע יתפכח הכול…

מסביב שרר שקט, כאילו הלילה עצמו הסתתר מפחד. התפללתי בלבי שהלילה ימשיך וישרור, שכן מי יודע אלו מראות יביא עמו הבוקר. היה זה יום שיכול היה לזעזע את כל האנושות, ושינה עבורם את העולם. אולם האור החיוור האפרורי הפציע לפי לוח השעות, והציפורים כרגיל פצחו בקריאותיהן העליזות. הכל היה מוזר עד ללא האמן וללא הכר. הדלת נפתחה ונכנס המוכתר להודיע לנו, שהגרמנים מפציצים גם כפרים על יד הכביש, ועלינו להרחיק לכת לכפרים צדדיים, כי הוא אינו רוצה לקחת עליו אחריות.

הפעם כבר לא הייתה לנו עגלה, והמשכנו את דרכנו עם הכביש ברגל. גם ההליכה בכביש הייתה די מסוכנת. פצצות נפלו פה ושם, ואנשים קפצו לתוך תעלות שהיו בדרך. בכביש הופיעו דמויות מפויחות שנמלטו כנראה משריפות, נשים וילדים עם חבילות על גבם מעיפים מבטים נפחדים לכל העברים. פתאום נראתה בשמים להקת אווירונים, ואחד מהם טס לאורך קו הדרך ברעש מרעיש אוזניים וברעם מנוע אדיר, והוא כל כך הנמיך טוס עד שאפשר היה לראות את צלב הקרס, ואת הגלגלים המחוברים בסירבול. כולנו השתטחנו על האדמה וחיכינו עד שהאווירונים נעלמו מהאופק, ואז המשכנו ללכת.

כשמצאנו את הכפר שהמוכתר הצביע עליו, דאג דודי לשכור חדרים לעצמו, וגם חדר ליתר בני המשפחה. הרבה יותר קשה היה להשיג מזון, ובמיוחד לחם. זכור לי שבוקר אחד מצאתי מעדר על יד הבית וניסיתי לעדור את האדמה לאחר שכבר הוציאו ממנה את תפוחי האדמה, ובאמת הצלחתי למצוא עוד כמה תפוחי אדמה.

במיוחד זכור לי ליל ראש השנה. דודי הצליח להשיג ככר לחם אחד, וגם בחלקנו נפלה פרוסה אחת. אבי קידש עליה בקול חנוק מבכי. גם אני כבר לא יכולתי להתאפק, ובכיתי בכדי לפרוק מעלי מתח עצום שנצטבר במשך כל הזמן. קשה היה להיחלץ מהמועקה וכאב הזיכרונות רוויי אימים שלא נשכח לעולם. המשכנו עוד כך כמה ימים עד ששמענו שהגרמנים כבשו את העיר. השמועות היו שהיה בלבול מוחין ובגידה מאחורי הקווים הפולניים.  צבא המחתרת הפולנית לחם לבדו במשך קרוב לחמישה שבועות, ולאחר מכן נכנעו גם הם.

 הגרמנים הודיעו שכל מי שלא יחזור לביתו עד לתאריך מסוים, יחרימו את רכושו. דודי שהיו לו עסקים רבים חזר לעיר, וגם אבי ז"ל החליט לחזור הביתה. אני ואמי נשארנו עוד כמה ימים.

העיר שדלץ בעת הכיבוש הנאצי

כשחזרנו מהכפר קשה היה להכיר את העיר. ההרס ניכר היטב ברחובותיה, ורוב הבתים נפגעו בהפצצות הרבות. ההורים של יוסף לוי עברו לגור בביתנו, כי הבית שלהם נפגע. אבי גם סיפר לנו את הבשורה המעציבה ששלמה רוזן נלקח לעבודה על ידי הגרמנים בעת שהלך להביא מים. גם החנות שלנו נשארה שלמה, למרות שהבית שעל ידה התמוטט לגמרי. אבל מהחנות היו לנו רק צרות, כי הגרמנים היו נכנסים יום יום, ובצעקות ואיומים היו שודדים כמעט הכל, כך שנאלצנו בסוף לסגור אותה. 

הגרמנים היו יוצאים יום-יום לרחובות בכדי לתפוס יהודים לעבודה, ואם היה ביניהם יהודי בעל זקן, היו תולשים את הזקן עם הבשר. לכן היה אבי מסתתר במשך כל היום בעליית הגג יחד עם שכניו, ועל יד הדלת העמידו ארון. ברחובות לא נראו כמעט גברים, וגם הנשים המעטות מיהרו בפנים קודרות. בכלל חל שינוי מזעזע בפני האנשים. הארשת הבוטחת פינתה מקום לחזות רדופה וחולנית. היה גם קשה לשוחח אחד עם השני, כשידוע היה שנשקף לנו גורל אפל. קשה היה לחזות מראש שתהיה זו מלחמה שמעולם לא הייתה כדוגמתה, והייתה זו רק ההתחלה.

התגעגעתי מאד לחיי החברה בקיבוץ, חסרה לי אפילו השגרה והפעילות המבורכת של ההכרח,  ובאחד הימים כשעצב וייאוש שררו בכל פינה, אספתי את כל הכביסה המלוכלכת שהייתה בבית, וערכתי כביסה גדולה בדיוק כפי שנהגתי בקבוץ. הרתחתי אותה היטב, ואפילו הלכתי למעגילה בכדי להחליק קצת על כלי המיטה. בעלת המעגילה אמנם הסתכלה עלי בהשתוממות, כי לא הייתה רגילה כבר לביקורים מסוג זה בימים אלה. אך לקראת שבת כשסידרתי את המיטות עם כלי מיטה נקיים, ושמתי בארון כביסה נקייה הרגשתי סיפוק, והבחנתי אותה תחושה בעיני ההורים.

קשה היה לעבור את רחוב פילסודסקי, כי מול העירייה התקיימו לעתים קרובות מסדרים של הצבא הגרמני. תזמורת כלי נשיפה הייתה מנגנת "דויטשלנד איבער אלעס" וההמון הגרמני עם זרועות מונפות בהצדעה נאצית, ודגלים עם צלבי קרס התנשאו על כל צעד ושעל. התחילו להגיע שמועות שונות על גרוש יהודים למחנות, ויחד עם זה גם ידיעות אחרות לא מבוססות, שקראו להן “ידיעות – א.וו.א." (אידן ווילן אזוי),  כמו למשל על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וכו'… גם חלק מהנוצרים עזרו לא מעט לגרמנים: התנהלה הסתה אנטישמית שמטרתה הייתה להסיח את זעם האוכלוסייה הנוצרית נגד היהודים על אסונות המלחמה. יהודים הוכו ברחובות העיר,  והיו קרבן להתעללותו של כל פרחח ומנוול.

 זכורה לי שבת אחת בבוקר, כשאבי גמר להתפלל וטרם הספיק לעלות ל"מקום הסתר". רחל (רוזן – סידרוני) התגוררה אצלנו, והיא קמה כדי ללכת לאמא שלה שגרה אצל שכנה, כי הבית שלהם נפגע. לאחר מספר רגעים היא חזרה בבהלה וסיפרה שהגרמנים סגרו את כל הרחובות, ואוספים את כל הדיירים בחצרות. מיד נכנסו לדירה כמה גרמנים, וציוו לפנות את הדירה ולרדת לחצר. התברר אחר כך, שהם  עורכים חיפושים בדירות, בכדי למצוא כסף, סחורה או דברי צבא. כשעמדנו בחצר, ראינו מרחוק עשן סמיך. רחל ואני הצלחנו איך שהוא לצאת בדרך צדדית, בכדי לבדוק מה קורה ברחוב. ואז התברר שהגרמנים שרפו את בית הכנסת המרכזי יחד עם ספרי התורה.  בלב כבד חזרנו לחצר.

בין השמועות שעברו מפה לאוזן סיפרו גם שבתוקף החוזה שחתמו הגרמנים עם רוסיה, צריכה העיר שלנו לעבור לידי הרוסים. ושמועה זו באמת התאמתה. בימים הראשונים לאחר שהרוסים נכנסו לשדלץ נשמנו לרווחה. היהודים בלי הבדל מעמד והשקפה פוליטית, קיבלו צבא זה כצבא משחרר, וראו בשלטונו ערובה לשלומם. בתי הכנסת התחילו להתמלא מחדש, וחשבנו שהנה באה הישועה. אך זה לא ארך הרבה זמן. העיר שדלץ נהפכה למעשה במשך שבוע לשטח הפקר בין צבאות גרמניה ורוסיה.

אחרי שבוע ימים  שוב פינו הרוסים את מקומם לגרמנים, ואז בעת יציאתם השאירו את הגבול פתוח במשך יומיים והרבה יהודים עברו באותו זמן לצד הרוסי, וביניהם גם רחל, שלמה ויוסף. כשליוויתי אותם, ראיתי רכבות עמוסות אדם, והתחנות היו עדות לפרידות מזעזעות. ניסיתי לשכנע את ההורים שגם אנחנו ניסע, אך להורים שלי לא היה רצון לנדוד כפליטים, בזמן שהבית בינתיים נשאר על תלו, ואני בשלב זה לא רציתי לעזוב אותם לבד.

ההכנות למעבר הגבול

וכך המשכנו לחיות, אם בכלל אפשר לקרא לזה חיים. קבעתי לעצמי שלא אלך לבדי רק בכדי להציל את חיי, ואעשה זאת רק במקרה שתפתח איזו שהיא תקווה לעלייה ארצה. והנה התחילו להגיע שמועות, שישנה אפשרות לעבור את הגבול מהצד הרוסי לליטא שהיא ארץ חופשית, ומקווים שמשם יהיה יותר קל לפעול בעניין העלייה.

השואה שירדה על יהודי אירופה עלתה על כל מה שעלה פעם בדעתם של אויביו ומחריביו של העם. דרכי החיים באירופה נסתתמו בפני היהודים, והם ציפו לגואל ומושיע. לכן ניסו הפליטים לברוח לארצות השונות שאליהן לא הגיעה ידם של הנאצים, ומפני זה גם גדול היה מספר הפליטים שמצאו מקלט ברוסיה ובליטא.  גם לשדלץ התחילו אז להגיע קבוצות רבות של הנוער הציוני, בכדי לעבור את הנהר בוג לצד הרוסי, ומשם להמשיך את דרכם לוילנה.

בין הראשונים שביקרו בביתנו היו חנוך חמילניק (אחימן), מרדכי רייכרט עם אחיו ז”ל, ועוד חבר אחד מורשה. מהם שמעתי לראשונה על הנעשה בשטח זה. ישבנו עד מאוחר בלילה ודברנו על נושאים שונים הכרוכים במעבר הגבולות. אני ואמי עברנו לישון אצל השכנה, אבי ישן על הספה הקטנה שהייתה שייכת לי, ואת שתי המיטות מסרנו לאורחים.

לאחר שבוע כשהלכתי להביא מים, פגשתי בחדר המדרגות בחור יהודי, שלפי מראה פניו לא הרגיש בטוב. הכנסתי אותו הביתה והגשתי לו כוס תה, ואז הוא סיפר לי שהוא נמצא פה עם מספר חברים וחברה אחת, מ"השומר הצעיר" מהעיר קליש, וברצונם לעבור את הגבול לצד הרוסי. בלכתו לחפש אחרי מדריך נתקל במשמר גרמני שחיפשו יהודים לעבודה. הוא קיבל מהם כמה מכות, ובאמצע הדרך הצליח לברוח ולהסתתר בחדר המדרגות שלנו. הוא סיפר גם שאין להם איפה ללון. קבלתי רשות מההורים להזמין אותם אלינו.

באותו שבוע הגיע גם שאול רוזנברג (רז) עם עוד שני חברים מזבירצה. במיוחד שמחתי לבואו של שאול, כי היה פשוט נעים לפגוש שוב מישהו מהקבוצה שלי שכה התגעגעתי אליה. כולם יחד היו אצלנו בליל ששי.   כרגיל אבי ז"ל, בצאתו מהמחבוא שלו, היה נוהג ללבוש את בגדי השבת ולא ויתר כמובן על שום תפילה כולל "שלום עליכם" וזמירות שבת. כשפגשתי לאחר זמן בוילנה את הבחורים מקליש, כולם שאלו על אבי ואמרו לי שליל השישי שראו בביתנו השאיר עליהם רושם עז.

מספר שנים אחרי זה בהיותי כבר בארץ, נפטר אבי בגטו ממגפת טיפוס, ושאול רז כתב  לזכרו בלדה בשם "המציל", ובה תיאר את אותו ליל ששי. זה גם פורסם באחד הירחונים של "המזרחי" ואני קבלתי לפני זמן מה צילום מאותו שיר ששלח לי שאול ואעתיק אותו גם כאן:

שאול רז   –   המציל

בלדה  לזכר מרדכי קרמש ז”ל

פתח שיר בגיל ורנן.

פתח לבי שעריך וגלה,

מה רבו הנסים בימים ההם.

 

צאתכם לשלום, הלכים,

זה ביתי, הנותר מעיר, 

ליל נדודיכם יאיר!” 

בשדלצה המפוצצת כליל

חומה נותרה ומציל,

יהודי נפלא מיהודים.

 

וניגונו מושך כחליל.

נערים מעביר ומוביל.

ולא ניצל רק המציל.  

לחומה באים הלכים

שבדרכם לציון סרים,

ובשורת ההליכה נושאים.  

 

בשדלצה החרבה כליל

חומה נותרה ומציל, 

בשירי יתנגנו בצליל.

בהתקדש יום השבת,

האירו נרות בחומה האחת, 

וקול המציל כקול המלאך. 

 

פצח שירי בגיל ורנן

פתח לבי שעריך וגלה,  

מה רבו הנסים בימים ההם.

שלום עליכם נודדים!

בטחו כי תוכלו לגבולים.

זה ביתי, אות אלוקים.

 

 

בביקורי האחרון בוורשה לנתי אצל משפחת רייכרט, ששם התגוררה גם דבורה א., שהייתה אז חברתו של מרדכי. באותו ערב בקרה אצלה אחותה מרים, וממנה נודע לי, שרוב חברי הגרעין הקרקובאי עברו את הגבול לרוסיה, ואז התגבשה אצלי ההחלטה שגם עלי לעשות את הצעד הזה.

בינתיים החמיר המצב בגבול הגרמני הרוסי. משמר הגבול הגרמני עצם עד כה כאילו עיניים, בקבלו סכומי כסף גדולים.  כעת שינו את מדיניותם. יום יום שמענו על קבוצות שחזרו מהגבול, הוכו על ידי הגרמנים, ונלקח מהם הכול. במצב כזה קשה היה לעזוב את ההורים, כי לא זו בלבד שלא הסכימו להצטרף אלי, אלא גם לא רצו לשלוח אותי לבד כי חששו לשלומי. מכרים שונים, ובמיוחד האבא של גיסתי אסתר שהייתה כבר אז בארץ, ניסו לשכנע את הורי, שבזמנים כאלה אין לשלוח בת יחידה לעבור גבולות מסוכנים. לכן התפלאתי מאד כששמעתי איך אבי ז"ל מנסה לשכנע את אמי, כי אין פה מה להפסיד, כאילו ידע מראש מה מחכה להם… גם לא היה קל למצוא חבר או חברה לדרך. כולם חששו לסכנות האורבות כעת בדרכים. ניסיתי לשכנע לכך את חיים גוטהלף חבר מ"השומר הדתי", שאתו הייתי ביחסים טובים.

הגבול הגרמני רוסי

לא ימוש מזיכרוני יום צאתי לגבול. אוירה של ייאוש אפפה את כולנו. כל הנימוקים שהכנתי לעצמי, ואשר היו כה הגיוניים, נראו לי עתה מחווירים,  מלווים ברגשי אשם בעומדי פנים אל פנים עם המציאות, בדמותה של אם שבורה בוכייה, אך לא ניתן היה כבר לשוב לאחור. זכורה לי ברכת אבי לדרך: “כשם שאלוקים עשה נסים גדולים בחג החנוכה, נתפלל שגם יעשה איתכם נס,  שאתם כה זקוקים לו כעת", וכך יצאנו לדרך.   

העגלה נסעה לאט, בדרכים צדדיות, וניסתה לעקוף את דרך המלך שהובילה אל הנהר בוג, בכדי לא להיתקל במשמר הגרמני. חיכינו הרבה זמן בדרך, כי נדמה היה ששומעים קולות, ורק לעת ערב הגענו לבית כפרי, שבו חיכו כבר הרבה פליטים כדי  לעבור בלילה את הנהר. בינתיים שמנו את תרמילי הגב שלנו על הרצפה, שכבנו על ידם, וחיכינו לאות בכדי לצאת לסירות שהיו צריכות להעביר אותנו לצד הרוסי של הנהר בוג.

בחוץ ירדו פתיתי שלג גדולים, והכול התכסה בשכבה צחורה ועבה, והאות ניתן…קיבלנו פקודה לצאת בשקט,  ולכן ההורים שמו חתיכות סוכר בפי התינוקות בכדי שלא יבכו. נכנסנו לסירות קטנות, כחמישה איש בכל סירה.  קצף לבן נראה על פני הנהר לאור הכוכבים. הכול היה כה צחור וצח למראה, כאלו היה העולם כולו חדש וטהור, ושום דבר רע או שפל אינו עלול להתרחש בו, וכל הסיפורים על הדמויות בלבוש לבן האורבות לנו מעבר לנהר בכדי לאסור אותנו ולשלוח אותנו לסיביר, אינם אלא בדותה.

ישבנו בתוך הסירה שפופים, כאילו היינו רוצים להיבלע יחד עם הסירה, בכדי להתלכד עם פני המים.  מרחוק הלבין קו החוף, ושם בתוך העלטה נמצא היעד: העיירה דרוגוצין בצד השני של הגבול. 

כשהגענו,  ירדנו בשקט אל החוף והתחלנו לצעוד בעקבות המדריך. פתאום נעצרנו…   בחשכת הלילה נראו שני זרקורי ענק. המדריך פקד להשתטח על הארץ. השתטחנו ושכבנו כולנו בדממה עד ששוב החשיך מסביב. קמנו והמשכנו לצעוד, ומעתה גששנו דרכנו מבלי דעת. המדריך האט צעדיו וציווה עלינו לשכב ולהמתין.  בסוף לחש המדריך "בואו אחרי", ולאחר עשר דקות הגענו לקצה העיירה. לדודי היה מכר בעיירה זו, ושם בילינו את הלילה. הוא הכניס אותנו לחדר האחרון, מתוך פחד מפני המשמר הרוסי, שערך חיפושים אחר פליטים.

בשעה עשר בבוקר היינו צריכים לצאת לביאליסטוק, ועד אז החלטנו חיים גוטהלף ואני לבקר את אליעזר רובינשטיין שהיה פה עם משפחתו. הצלחנו למצוא אותו ולשוחח אתו. גם הוא הביע רצון לעבור את הגבול לליטא, רק לא ידע מתי יוכל לעשות זאת. כשיצאנו לתחנת הרכבת חיכתה לנו הפתעה, כי נעצרנו על ידי המשמר הרוסי. אותנו חקרו (דודי הצליח להימלט) והיינו צריכים להוכיח שאנחנו לא ספסרים. לאחר חיפוש בתרמילי הגב שלנו, שהיו בהם רק חפצים אישיים, שוחררנו ועלינו על הרכבת לביאליסטוק.

הגבול הרוסי ליטאי

כשירדנו מהרכבת בביאליסטוק, התחלנו לחפש את רחוב רבינסקה, שבו התגוררה חברת קבוצתנו, שולמית בירנבוים ( לביא).  ברחובות העיר ראינו תורים מזדנבים על יד חנויות הלחם, בתי-כנסת מלאי- פליטים,  כך שקשה היה להכיר שהמקום הזה מיועד לתפילה. היו שם הרבה מזרונים, והמון אנשים עייפים, לא מגולחים ובגילים שונים.

ובכל זאת הייתה ביאליסטוק לגמרי שונה מהעיר שלנו. התפלאתי לראות יהודים מתהלכים ברחוב וצוחקים אחד לשני. בשדלץ אי אפשר היה לראות מראה כזה. כשהגענו לשולמית נתקבלנו בחמימות רבה, ואמא של שולמית הגישה לנו מרק חם שאת טעמו אני זוכרת עד היום. הייתה זו בעצם הארוחה החמה הראשונה לאחר שעזבתי את הבית.

לא הספקנו כמעט לנוח מהדרך, כשהגיע אלינו נפתלי גרינשפן מקבוץ סלבקוב שאז הכרתי אותו בפעם הראשונה.  הוא סיפר לנו שלמחרת בערב יוצאת קבוצה גדולה ,בכדי לעבור את לעבור את הגבול לוילנה. על שאלתי באם אפשר להצטרף, הוא ענה לי שבעניין זה יש לפנות למרדכי רייכרט, שיושב אצל משפחת קפלנסקי. עוד באותו יום פנינו אליו, אך התברר לנו שהוצאות הדרך הן כה מרובות שבקושי הספיקו לאחד מאתנו. היינו נאלצים למכור דברים אישיים, בכדי לממן את הוצאות הדרך. סוכם שלמחרת בתשע בערב נפגשים על יד הקופה בתחנת הרכבת.

 כשנפגשנו למחרת הבחנתי בבחור גבוה שהיה מאד דומה לאברהם שנור ז”ל, והתברר לי שזה אחיו נתן.  מפי החברים בקבוצה שמעתי עליו הרבה ובהמשך הדרך התיידדנו יותר. בקבוצה שבה הלכנו היו גם בן ציון גרודזנסקי, יעקב פריש, נפתלי גרינשפן ואחרים. באותו ערב הגענו לעיר לידה, וחיכינו בתחנת הרכבת כל הלילה. בבוקר היינו צריכים להגיע עם הרכבת לכפר מסוים, ומשם לצאת ברגל למקום שבו התגורר מורה הדרך שצריך היה להוביל אותנו אל מעבר לגבול.

כשעלינו בסוף לרכבת, התפזרנו למקומות שונים בכדי לא לעורר את חשד המשטרה הצבאית הרוסית,  שהסתובבה בין הנוסעים בעיניים ביקורתיות וחיפשה חשודים. גם כשהגענו לכפר התפזרנו לכל עבר, כי יחד איתנו ירדו גם השוטרים. כל אחד חיפש לו איזה מקום סתר, ובסוף כשנדמה היה לנו שהמקום הוא שקט, חיפשנו איזה בית יהודי שנוכל לחכות שם עד החשיכה.

כשהתחלנו ללכת, לא ידענו בעצמנו עד כמה הדרך ארוכה. ההליכה הממושכת והעייפות המצטברת נתנו בנו את אותותיהן. הנשימה כבר קצרה מן ההליכה הקשה והמהירה, ועינינו היו נעוצות בקרקע הבורחת מתחת רגלינו.  רק הירח שזרח בינתיים האיר והקל על ההליכה, וכך הגענו לבקתת האיכר.

בתוך הבקתה, בחדר חמים ומואר במנורה קטנה, נמצאה קבוצה נוספת של "השומר הצעיר". וכעת חיכתה לנו הפתעה: לפי ההסכם שולם למורה דרך למפרע, והוא היה צריך להוביל אותנו אל מעבר לגבול ללא תשלום נוסף, אך האיכר התחיל לספר לנו על סכנות שאורבות כעת בדרך, במטרה לסחוט מאתנו עוד כספים. לא הייתה לנו ברירה, אלא להיכנס אתו למשא ומתן על חפצים אישיים שעוד נשארו ברשותנו. לאחר משא ומתן מייגע הוא קיבל שכר נוסף, שעוד נשאר ברשותנו  ויצאנו לדרך.

הדרך התפתלה בין העצים וטמנה בתוכה סכנות רבות. היינו עייפים וסחוטים, הנשימה הלכה וקצרה, וכל רשרוש קל של ענף יבש שנישא ברוח הלילה, נראה בעיננו כחבורת אורבים.

לא הייתה לי תחושה של זמן, רק צעדים היו כאן, רק רגליים. לפעמים חשתי כי רגלי לא היו שלי, כי הן נעו כמנופים, ורק מחשבה אחת במוחי:  אי שם ישנו גבול ועלי לחצותו. פסענו ללא אומר ודברים בעקבות האיכר, ולא הבחנו כיצד לפתע פסק לבנו לפעום כשמולנו במרחק של כמאה מטר הופיעה חבורת שודדים בצעקה “סטופ!"

המדריך עם הקבוצה השנייה נעלמו, ואנו נשארנו לבד עם השודדים. שוב התחיל אותו משא ומתן מיגע. אחד נתן שעון, שני טבעת זהב, וכך הלאה והלאה… בסוף נעזבנו על ידם באמצע שדה, לא רחוק מהכביש הראשי לעיירת איישישוק, שאליה היה עלינו להגיע.

 לפתע ראינו עצמנו חסרי אונים, בודדים ועזובים. מדוע נתפסנו? הייתה סכנה שמהכביש הראשי יופיעו פתאום חיילים ליטאים, ויחזירו אותנו לגבול הרוסי. ולפתע ראינו מרחוק בית קטן, שממנו האיר קו אור צר, שחצה את האפלה. התחלנו להתקדם לנקודת האור, וראינו לפנינו בקתה מרובעת עם גגון מקומר וגדר אבנים. בקיר הפונה אלינו הבחנתי ברבוע קטן שהאיר, וזה היה אשנב קטן.

ביקשתי מהבחורים שיחכו במרחק מה, ואני ניגשתי לאשנב. הסתכלתי דרכו וראיתי בתוך החדר עומד איכר זקן על יד תנור בוער ואופה לחם. ברכתי אותו בפולנית, ושאלתי באם אפשר לדבר אתו. הוא יצא אלי, וכנראה היה כבר רגיל למראות אלו של פליטים הנודדים בדרכים.

האיכר אמר לנו שהבקתה שלו נמצאת רק ארבעה ק"מ מהעיירה אישישוק, ולכן זה מסוכן להישאר בה, כי מדי פעם נכנסים לפה חיילים ליטאים. בקשתנו הייתה שיסכים להוביל אותנו בדרכים צדדיות  לאישישוק. לדברי האיכר מסוכן מאד ללכת עם תרמילי הגב, ומשום מה ללא מחשבה נוספת הבעתי את הסכמתי להישאר עם החבילות במשך הלילה, והחברים הבטיחו שלמחרת ידאגו להביא אותי עם החבילות לעיירה.

כשהבחורים יצאו לדרך, נכנסתי עם כל החבילות לחדר השני, ששם שכבה אשתו החולה. הייתה להם גם בת, שהייתה צריכה לחזור מהעיירה. נשכבתי על הרצפה לנוח, אך קשה היה להירדם. לא השכיבה על הרצפה הקרה היא שהדירה שינה מעיני, כי אם חרדה הולכת וגוברת לשלום החברים. ובאמת לאחר חצי שעה נשמעו צעדים, והאיכר נכנס כועס וזועף, וסיפר לנו שהחברים נתפסו על ידי החיילים הליטאים על סף העיירה. הוא בעצמו קיבל מהם כמה בעיטות וחזר הביתה. הייתה זו בשבילי מכה קשה, והתחלתי לתכנן איך לצאת מן המצר.

 אישישוק הייתה ידועה כעיירה מאוכלסת ביהודים חמים וטובי-לב. בקהילה היהודית היו עסקנים שהיו טורחים לפדות את הפליטים שנתפסו על ידי החיילים הליטאים. התעוררה אצלי רק השאלה האם העסקנים הללו יודעים שהחברים שלנו נתפסו? החלטתי באותו רגע לא לדאוג כעת לחבילות, אלא להשתדל להגיע בשלום לעיירה, בכדי להודיע לקהילה העברית על תפיסת החברים.

בכדי לפייס את האיכר ומשפחתו הוצאתי מתרמילי שקית סוכר וצנצנת ריבה שאמי נתנה לי לדרך, ובימי המלחמה הם היו יקרי המציאות. הצעתי להם שיתנו לי בגדי אכרה וסל של ירקות, ואולי בחזות זו אצליח להגיע לעיירה בשלום. הבטחתי להם שיש לי קרובים בעיירה, ואשלם להם את המגיע להם – סוף סוף החבילות נשארות אצלם. היה לי רושם שרגש של רחמים פועם בליבם,  הם אפילו ניסו לשכנע אותי שאוכל לחם וחלב שהביאו ישר מהפרה. הם גם הסכימו שבתם תלך בעקבותיי, בכדי שתוכל להדריך אותי בשעת הצורך,  וכך יצאתי לדרך…

התרשמתי שהאנשים שפגשתי בדרכי מסתכלים בי בחשד, וניסיתי, כאילו בגלל הקור, להתעטף היטב במטפחת הגדולה בכדי לכסות את פני. פתאום התקרבה מולי עגלה, ובה ישב איכר והיא נעמדה על ידי. לבי הפסיק לפעום לרגע מתוך פחד, אבל רק לרגע. האיכר השמיע שאלה באידיש: האם את מינה? כשעניתי בחיוב, בקש שנחזור לבית שבו הייתי. ואז התברר שהחיילים הליטאים הובילו את חברי דרך העיירה, בכדי שיוכלו לקבל עבורם כסף מידי העסקנים.

כשהחברים שוחררו התחילה הדאגה לשלומי. קשה היה להם להבין, איך הסכימו להשאיר אותי לבד, וגם פחדו פן האיכר יגרש אותי לאחר שקבל מכות מהחיילים. הם התארחו אצל אחד התושבים בשם ברוך פוליטצקי, בעל חנות “כל- בו" בעיירה, יהודי נפלא בעל לב חם, והוא הבטיח לחברים שישתדל להסדיר את הכול. ובאמת מצא איש שהתמצא היטב בכל הסביבה, ובלבוש איכר נסע בעגלה. הוא הכיר אותי בהתאם לתיאור שקבל מהחברים , כשבידו תעודת זהות פולנית  עם התמונה שהייתה במקרה אצל חיים גוטהלף.

 האיש אמר לי שהכי בטוח יהיה אם אמשיך ללכת באותו לבוש שהתחלתי, ואשתדל להגיע  לחנות של ברוך פוליטצקי, ושם תקבל בת האיכר את הבגדים בחזרה וגם את התשלום, והוא ידאג בעצמו להעברת תרמילי הגב. בהגיעי לעיירה ראיתי מרחוק קבוצת חיילים. ליתר בטחון נכנסתי לחדר המדרגות בכדי לחכות עד שיעברו.  זכור לי איך שהגעתי לחנות הכל- בו והאישה ניגשה אלי ושאלה ברוסית מה רצוני. כשאמרתי לה את שמי התחילה לנשק אותי, כאילו הייתי בתה האבודה.

כשהחברים ראו אותי לא היה גבול לשמחתם. ושוב אני חייבת להזכיר את טוב ליבה ומסירותה של משפחת פוליטצקי. הם הגישו לי ארוחה חמה וטעימה, את חדר השינה מסרו לחברי, את הספה בחדר האוכל מסרו לי, והם בעצמם ישנו במטבח.  בעל הבית ירד בלילה והוסיף לי עוד שמיכה פן יהיה לי קר.

למחרת עמדנו לעזוב את אישישוק. באותו זמן היו באישישוק הרבה קבוצות נוער. שכרנו ביחד אוטו משא גדול שהיה צריך להביא אותנו עם חשכת הלילה לוילנה. השגיאה הייתה שהיינו קבוצה גדולה מדי, ובאתו רגע שהיינו צריכים לעלות על האוטו, נתפסנו על ידי המשטרה הליטאית עקב הלשנה. היו אלה יהודים קומוניסטים שהסגירונו והובילו אותנו ברגל לתחנת המשטרה. שם התחילו חיפושים בבגדים שלנו, לבדוק אם הברחנו כספים או דברים אחרים. אני קצת פחדתי, כי אבי ז"ל דאג לשים בתוך סוליות נעלי קצת מטבע חוץ שהיו ברשותו, כצידה לדרך. הייתי בין האחרונים שנערך אצלי חיפוש, כי חיכו לשוטרת שתחפש על גופי. כשיצאנו, נשארנו קבוצה קטנה, נפתלי גרינשפן, נתן שנור וחיים גוטהלף. מכיוון שהיינו אחרונים, כבר לא זכינו שהיהודים מהעיירה יפדו אותנו, והחיילים החליטו להחזירנו לגבול הרוסי.

היינו מיואשים, ושוב התחלנו להתמקח עם החיילים, על שאר הדברים שעוד נשארו ברשותנו. בסוף קיבלו את מתת- היד, והובילו אותנו כברת דרך אל הגבול, צוו עלינו להמשיך בלעדיהם, והניחונו לנפשנו. היינו עזובים באפילה בלי דעת לאן. עשינו שוב שגיאה כשנכנסנו לבית איכר שמצאנו בדרך, כי לאחר כמה רגעים שוב נכנסו לשם חיילים. הם הצליחו מחדש לסחוט מאתנו כמה דברים, והשאירו אותנו במקום שממנו באנו. לא היה טעם יותר לגשש באפילה… ליד בית האיכר הייתה אורוות סוסים (או חזירים), ולשם נכנסנו בכדי לחכות לבוקר.  היה שם קור צורב, ובפינה אחת על יד הקיר עמדנו כולנו רועדים מקור.

 לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה, אלמלא האמנתי שזה לא רק הצלת חיים, אלא פתח להגשמת שאיפת חלומותיי, ולהגיע לחוף הנכסף.  כי לא היה זה מסע ללא יעד, כולנו ידענו בדיוק לאן בסופו של דבר אנו רוצים להגיע. הרוח גוועה מעט, אולם דרך הסדקים של האורווה אפשר היה לראות את פתיתי השלג שנפלו כל הלילה. התפללנו ליום מוצלח יותר לאחר אימת הלילה.

עם שחר, עוד לפני שהספקנו לצאת מהאורווה, נכנס האיכר וברוגז גלוי גירש אותנו משם. בצאתנו, ראינו לא רחוק מאתנו חייל בודד, יתר החברים התפזרו והצליחו איך שהוא להסתתר, רק אני וחיים גוטהלף נתפסנו על ידי החייל. ניסיתי לשכנע אותו (הם הבינו את השפה הפולנית) שאם יביא אותנו בשלום לעיירה, הוא יקבל מאתנו סכום כסף, אבל הוא לא הסכים לכך. הוא הראה לי דרך בטוחה איך להגיע העירה, והבטיח שאם יביאו לו את הכסף למקום שהוא תיאר, הוא ישחרר את חיים גוטהלף. לא הייתה ברירה אחרת. הגעתי בדרך זו לאיישישוק, ניגשתי לברוך פוליטצקי, וסיפרתי לו על הכסף שיש לי בנעל, וביקשתי את עזרתו. הוא ניגש אתי לסנדלר, ומצא גם בחור צעיר מהמקום, שרכב על סוסו עם הכסף, בכדי לשחרר את חיים גוטהלף.

עסקני אישישוק החליטו אז לא לסכן אותנו יותר לאחר כל התלאות שעברנו. אחד העסקנים החליט ללוות אותנו עד וילנה, ובמקרה וקורה משהו, הוא מיד יפדה אותנו. בינתיים גם יתר החברים הגיעו למקום. סוכם שאני וחיים נחכה בלילה בבית הכנסת הסמוך, שלשם יגיע האיש מועד-הקהילה, בכדי לקחת אותנו לתחנת הרכבת. להפתעתנו מצאנו באותו בית כנסת את שולמית ויהודה, ומאד שמחנו לפגישה זו. לא שינינו את תכניתנו, וכשהגיע האיש נפרדנו מיהודה ושולמית ויצאנו לדרך.

וילנה וקלינבה

עייפים וסחוטים הגענו סוף סוף לוילנה. הייתה כמיהה חזקה לבית, למקלט ומנוחה. העיר הזו שימשה במשך כמה דורות מרכז רוחני ליהודי מזרח אירופה, ועם פרוץ המלחמה התרכזו שם ממיטב בני-הנוער החלוצי מכל פינות פולין, ועברו את הגבולות דרך רוסיה לליטא. הוקמו שם קיבוצי-קליטה, והאדם העייף מנדודיו, מצא כאן כמין בית, חמימות, משפחה וחברות.

 גם אנו הגענו למקום כזה, ברחוב קיובסקה בוילנה, שקראו לו אז קיבוץ “בדרך". זכור לי כשקיבלתי את המכתב הראשון מאבי ז"ל, והוא כתב לי שמאד התרגש מהשם קיבוץ “בדרך", כי זה נותן פתח של תקווה. בהתחלה הצפיפות הייתה גדולה. כ 15בנות ישנו בחדר קטן, בשש מיטות ברוחב, וסידרנו את הלינה במשמרות. הבחורים שמספרם היה גדול הרבה יותר, הסתדרו בהתחלה מי על שולחן, ומי על דלת שהוריד ממקומה, עד שהג'וינט  התחיל לדאוג לריהוט וליתר המצרכים. 

הג'וינט הוא למעשה זה שמימן בעקיפין, ואף ישירות, את רוב פעולות ההצלה, והוא גם מילא את שליחותה של יהדות ארה"ב. לאט לאט נכנסו החיים למסלולם הרגיל, ולאחר כמה חדשים עברו חברי “ראשית" וסלבקוב לדירה מרווחת יותר ברחוב שפטיצקגו. קבוץ “תרי-עשר" ואחרים (וביניהם גם חיים גוטהלף) עברו לעיר פוניביז'.

הדבר הראשון שהתאפשר לי, ושימח אותי מאד, היה לחדש את הקשר עם האחים שלי בארץ.  ובאמת במשך הזמן התחילו להגיע מכתבים, שהעברתי אותם אחר כך גם להורים בפולין. יחד עם זה גברו הגעגועים והחרדה לגורלם של ההורים, שהיו כבר באותו זמן בגטו. הייתי מקבלת מהם לעתים קרובות מכתבים בהם הביעו את שמחתם שאינני נמצאת יחד אתם, ושקיים אצלי ניצוץ של תקווה לעלות ארצה.

בינתיים נוסד ועד ציוני להצלה, ביניהם גם אנשי "המזרחי", "הפועל המזרחי", ו"השומר הדתי", שהפעיל ביניהם היה עו"ד זרח ורהפטיג. הם התחילו לדאוג לאפשרויות של עלייה, ובאמת לאחר חצי שנה בערך הצליחו לארגן קבוצה די גדולה של רבנים, עלית נוער ואחרים שעלו ארצה. בין העולים היו שולמית לביא, אהובה הלוי-לוין, שאול רז, הלה, חנוך אחימן, יהושע לוינוביץ, שושנה מרחביה ואחרים.

באותו זמן החליטה קבוצת “ראשית" וגם חלק מקבוצת סלבקוב לעבור לחווה חקלאית בקלינבה (על יד קובנה).  לפי התכנית היינו צריכים ללמוד חצי יום חקלאות, וחצי יום לעבוד. חלק אחר של קבוצת סלבקוב, וביניהם  נתן שנור, נפתלי גרינשפן, שלום גרנק, בן ציון גרודזנסקי ואחרים, נשארו בוילנה.

קלינבה הייתה חווה מבודדת שבה התגוררו בעלת האחוזה, אלמנה בגיל ארבעים בערך, ואגרונום שניהל את החווה. הבית היה מוקף בעצים ופרחים, סביבו מדשאות, וחלונות הבית השקיפו על שדות וגינות, ובהן שתילים וצמחים מכל הסוגים. החווה הייתה במרחק של כארבעה ק"מ מהעיירה גרליאבה, וכעשרה ק"מ בערך מהעיר קובנה. היה פה שקט ורגוע, וממש קשה היה לדמיין שבחבל האחר של העולם הייתה מלחמה כה איומה, וגם בימים אלו מתרחשים שם מאורעות מלאי-זוועה.

זכורה לי ההצגה שערכנו באותם הימים שבה הבאנו קטעים מחיינו בהכשרה לפני פרוץ המלחמה, ושרנו בה גם את אחד השירים הפופולאריים באידיש בימים ההם, כי הוא היה חלק מן המציאות מחיי הפליטים.

ווי אהין זאל איך גיין , ווער קען ענטפערן מיר,

ווי אהין זאל איך גיין, עס איז פערשלוסן יעדער טיר,

עס איז די וועלט גרויס אין שיין, נור פאר מיר איז זי צו קליין,

ווי אהין זאל איך גיין , אז איך וויס נישט אליין.

 

(אנה אלך,   לענות מי יוכל,

אנה אלך,  הן כל שער ננעל,

בעולם כה גדול ויפה,  לא אמצא מקומי,

אנה אלך,  לא אדע בעצמי.)

בחווה זו מצאנו שלווה לתקופת מה. אך שלווה זו לא ארכה הרבה זמן. בתוקף החוזה שבין רוסיה וגרמניה, נכנסו הרוסים לליטא, ואז כמובן חל שינוי רב בכל. מסרו לנו שזה מסוכן לחיות בקיבוץ שבו מספר גדול של חברים, ועלינו להתפזר לקבוצות קטנות וגם להעביר את כל “הציונות"  למחתרת. במיוחד היינו חרדים לגורלה של העלייה. לא הייתה ברירה והיינו צריכים לפעול במהירות. הוחלט בסוף שקבוצת "ראשית" עוברת בשלמותה לדירה קטנה ששכרנו בעיירה הקרובה גרליאבה.

גרליאבה וההכנות לעליה

בגרליאבה היה לנו חדר גדול ששם סידרו לבחורים מיטות של שתי קומות, ומטבח שבו היו כיריים, שתי מיטות, שלי ושל רחל (רוזן- סידרוני) ותנור קטן. זכור לי איך היינו מלקטים גזרי-עץ קטנים, ותוחבים אותם פנימה, בכדי לחמם קצת את החדר הקר. למרות שהיינו בחברה, היה כל אחד שקוע בעולמו, בעבודתו ובזיכרונותיו מהעבר, ואיש לא נסה להיצמד לעתיד בלתי ידוע.

החברים היו יוצאים בדרך כלל לעבודות חוץ לחטוב עצים, ולא תמיד הצליחו להרוויח את לחמם. זכור לי יום הבחירות במשטר הרוסי, שהשכנים יעצו לנו לצאת יחד עם כולם להפגנה המונית, עם סימן אדום בדש, ולצעוק יחד עם כולם: “יחי האבא שלנו סטלין", וזה כדי לא לעורר חשד בסביבה.

למרות שהצטבר בתוכנו מתח נפשי רב, בכל זאת השתדלנו לשמור על הגחלת שלא תכבה, ונהגנו בשבתות ובחגים כרגיל, למרות שביצענו את השירה המקובלת במנגינות רוסיות. יעצו גם להחביא את הספרים העבריים במסתור שלא יהיו גלויים לעין.

 לא פעם נוצרה תחושה של בדידות, ייאוש וספיקות. היו רגעים שהרגשנו כאילו נעזבנו על ידי כל העולם, ואין מי שיעורר ויטלטל  את השאננים  היושבים בבתיהם בארצות אלו שהמלחמה טרם פגעה בהם. היו רק שטחי-אור מעטים בתוך יריעה מתמשכת של שגרה, ומדי פעם נצנצה בכל זאת איזו שהיא תקווה, שאולי נצליח איך שהוא לצאת מזה. הייתה כמיהה עזה לסיום מוצלח. המציאות הייתה קשה, ועובדת הקיום תבעה שעות מאמץ רבות, בכל זאת התבהר לנו שכדאי להלחם במציאות זאת,  בתקווה שהמחר יהי טוב יותר. והרגע זה הגיע.

התחילו להסתמן סיכויים לעלייה, ולשם כך נוצר ועד, שהיה צריך לספק מועמדים לפי ותק בתנועה, בהכשרה וכו'… מהחברים שלנו היו פעילים: שלום גרנק, בן ציון גרודזנסקי, ואחרים. סיפרו שהרוסים הסכימו לתת מעבר דרך רוסיה, בתנאי שהג'וינט יממן את כל הנסיעות במעמד של תיירים בדרגה ראשונה. היו כמובן קשיים בהגשת בקשה לדרכון והתר יציאה, והיינו צריכים כמובן להיות מאד זהירים בתוכן הבקשה, בכדי שהרוסים לא יפסלו אותה. היינו צריכים למלא שאלונים, וידענו שהתשובות היו עתידות להיבדק על ידי ועדה מיוחדת של הג.פ.או.

חיכינו בשתיקה להזמנת הועדה, ועצבינו היו דרוכים כחוטי תיל. מה צפוי לאלו שלא יקבלו את הדרכון, המיוחל, על כך לא העז איש לחשוב, ואיש לא הזכיר זאת אף ברמז. ישבתי פעם במשך 45 דקות ארוכות כנצח, בפחד מפני תוצאות הפגישה עם הפקידים הרוסיים. ידוע היה שלא לכולם תהיה האפשרות לקבל רישיונות עליה, לכן דאגו גם למצוא מוצא בכל פינה וסדק, ואלפי פליטים וביניהם גם ח"כ זרח ורהפטיג, שלמה רוזן, שלמה שמידט, חיים גוטהלף ואחרים, הגיעו בנדודיהם אפילו ליפן הרחוקה.

הייתה כמיהה חזקה למולדת, והשנאה מסביב עוד העמיקה את הרגש הזה. גדולה הייתה הנכונות לעלייה בכל הדרכים ובכל התנאים. ארץ ישראל הרחוקה הייתה עטורה עכשיו בזוהר מיוחד.

בדרך כלל חילקו רישיונות עליה לזוגות, או כפי שקראו לזה “פיקציות", ובחלקי נפל סרטיפיקט יחיד מטעם  ויצ"ו. זכורות לי היטב ההכנות הקדחתניות לנסיעה. היינו צריכים להיות פעם בשבת בקובנה במשרד הסובייטי. הלכנו במשך כל הלילה ברגל לקובנה, וכל הדרך שרנו שירים עבריים במנגינות רוסיות, בכדי לא לעורר חשד. למחרת התארחתי אצל אחת החברות מ"בני עקיבא" שאיתה הייתי בידידות, ושמה היה רעיה קפלן .הייתה זו בחורה נהדרת, ובאותו זמן הייתה ארוסתו של אברהם מלמד.

יום היציאה התקרב… יחד אתי נסעו אז למוסקבה רחל רוזן, נפתלי גרינשפן, יצחק שפרגל ואחרים. אברהם שנור אלכסנדר נייגר ואחרים יצאו כמה ימים לפני כן. אליהו אפשטיין משום מה לא קבל את רישיונו, ונפרדתי ממנו במועקה ובהרגשה כבדה. שלחתי להורים את הכתובת של צבי ושושנה רוזנבורצל שהתחתנו ונשארו בקובנה, בכדי שיוכלו להעביר אלי את הדואר דרכם.

כאן יש לציין שלא כולם יצאו בדרכונים כשרים. היה צורך בזיוף תעודות כאמצעי להצלה, וביצעו את התפקיד הזה במצפון שקט, בכדי להציל את הפליטים ולהוציאם מליטא. יעקב מנדלבוים ז"ל היה אחד הפעילים בעבודה זו.

התחנות בדרך ארצה

הרכבת שבה נסענו למוסקבה הייתה מיועדת לנסיעות ארוכות, והיו בה קרונות שינה. את הדרך למוסקבה עשינו רק ביבשה, כי הים באותו זמן היה זרוע מוקשים.  היינו תיירים במחלקה הראשונה בבגדינו הדלים, ותרמילי -גב שהכילו רק דברים אישיים הכרחיים ביותר. כמובן שאת המחלקה הראשונה מימן הג'וינט לפי דרישתם של הרוסים.  שמעתי את שרשרות הברזל נמתחות, הקטר המתנשף בהיעתקו ממקומו, והרכבת החלה לזוז. היא עשתה את דרכה בדרך סלעית ומתפתלת, בין יערות וחוות. כולנו שתקנו מרב התרגשות, והזמן חלף מבלי שנחוש בכך. מעבר לחלון לא זע דבר על השטח השלג האינסופי, זולת עמודי הטלפון השחורים שחלפו על פני.

גברים בבגדי חקי ערכו את ביקורת הכרטיסים, והתפלאו לא מעט לראות את הפנים העייפות של הצעירים האלה, עם תרמיליהם העלובים, שיושבים במחלקה הראשונה המיועדת לתיירים העשירים. הכי מענין היה כשהגענו לאיזה גבול, ונכנסה בקורת של המכס למחלקה ראשונה, בכדי לבדוק אצל התיירים העשירים את דברי הערך שלהם, ולתימהונם הרב מצאו רק בגדים דלים בתרמילי גב ישנים.

שלחתי מבטים נוקבים מבעד החלונות של קרון המחלקה הראשונה, והייתה לי תחושה מוזרה ומתוחה אבל גם חיונית, כי חשתי כיצד עולה וגואה בי התרוממות רוח שמקורה בתקוה לעתיד. המשכתי להתבונן דרך החלון עטופה בשתיקתי. נגלו לעיני שטחים נרחבים של יערות עצומים וגם אזורים חקלאיים פוריים. בסוף הגענו לעיר הגדולה בברית המועצות –  מוסקבה, התחנה הראשונה בדרכי ארצה.

בית המלון “אינטוריסט”, שבו היינו צריכים להתאכסן, הוא אחד ממלונות הפאר הגדולים במוסקבה, שלשם מביאים את התיירים העשירים והחשובים ביותר. היה זה בנין רב קומות, כשבקומה ה15- נמצא אולם האוכל הענקי והיפה. מלצרים מעוטרים עברו עם מגשים, שהיה בהם אוכל רב גוני. התפריט היה מודפס ברוסית ובאנגלית, והיה מעוטר בסמל הפטיש והמגל. אנחנו כמובן התלבטנו הרבה בבחירת תפריט מבחינת כשרות, והוא הכיל בדרך כלל פרות וירקות. במקום כסף שילמנו בתלושים שהיו ברשותנו. ישבנו מסביב לשולחנות עגולים, כשעל הבמה מופיעות רקדניות בריקודים עממיים.

למחרת יצאנו לטיול מאורגן בקבוצות של שישה איש. חיכו לנו מכוניות שחורות שנאספו לפני המלון, כשנהגים ומלווים עמדו לידם. עברנו דרך הכיכרות והרחובות רחבי הידיים של מוסקבה.  אנשים הציצו בסקרנות לעבר המכוניות. בחוץ היה שלג טרי ובני-מוסקבה נראו הולכים כרגיל לעיסוקיהם, וחלק מהם במיוחד קשישים ונערים הלכו לכיוון הכיכר האדומה. גם המכוניות שלנו היו מועדות לכיוון זה. המכוניות נבדקו אחת אחת על ידי שומרים חמושים, גבוהים בעלי חזות קשוחה ובמדים ללא דופי.

במרכזה של מוסקבה התנוסס מבצר הקרמלין, אשר בו שוכנים משרדי-השלטון העליונים של ברית המועצות. בסמוך לקרמלין משתרעת הכיכר האדומה, אשר בה נערכים מפגנים גדולים ומפוארים. בכיכר האדומה מתנוסס גם בנין הקבורה של לנין, כשמשני הצדדים עומדים שני חיילים שנראו כפסלים.  מסביב עבר דומם המון עצום של מבקרים במעילי פרווה, וגם אנו הצטרפנו לתהלוכה והלכנו אחריהם.

ביקרנו בעוד מקומות מפורסמים, והכל כמובן בליווי מתאים של איש הג.פ.או. מאותה הסיבה גם לא הייתה אפשרות לחפש יהודים בין הקהל, מה גם שכולם נראו אותו דבר, וגם לא גילו שום סימן שנכירם. יתר הזמן עבר לנו בסידור הויזות לאיסטנבול.

עזבנו את מוסקבה בדרך לאודסה, בכדי לעלות שם על אוניה שהייתה צריכה להוביל אותנו לאיסטנבול. הייתה זו הפלגתי הראשונה באוניה .מכיוון שידעתי שהנסיעה תארך רק יומיים, יצאתי מדי פעם על הסיפון, נשענתי על מעקה בירכתי האוניה, בכדי להשביע את עיני במראות הנהדרים שמסביב. תליתי מבט בתערובת מופלאה של שמש וים, והתמכרתי להתרגעות מלאה. בלעתי בעיני את הנוף הקסום המקיף אותי. כפי שסיפרו לי מקודם, פחדתי קצת ממחלת ים, אבל אותי היא לא פקדה. הרגשתי כל הזמן מצוין והנסיעה הייתה לי נעימה עד מאד. כשעמדנו להתקרב לאיסטנבול, שוב יצאנו על הסיפון. בעיני הצטיירה איסטנבול כתמונה נפלאה, שכמותה ניתן לראות רק בגלויות דואר מבריקות. וכאן אנו מגיעים לתחנה השנייה החשובה – איסטנבול.

כשירדנו באיסטנבול נסענו ישר לבתי המלון, ושם כל קבוצה של חברים וחברות קיבלה חדרים מסודרים. נודע לנו שנצטרך לחכות באיסטנבול כשבועיים, וההסבר הראשון שקבלנו היה, שלשלטונות הבריטיים דרושות המלצות שאנו לא קומוניסטים, מכיוון שבאנו מרוסיה. כל אחד מאתנו נדרש לשם כך למסור כתובת של קרובים בארץ, ורק אחר כך נודע לי שהיו לכך סיבות לגמרי אחרות. גם החברים שעזבו את קובנה לפנינו, וביניהם אברהם ואלכסנדר ז”ל,  חיכו באיסטנבול לעליה ארצה.

בטורקיה פעלו שליחי הארץ בשיתוף עם חברים מקומיים. משם כוונו פעולות הצלה רבות במשך כל שנות המלחמה,  פעולות שהיו ניכרות וחשובות,  אף כי לעומת עצמתה של השואה, העזרה הייתה קטנה באופן יחסי.  טורקיה הייתה ניטרלית בימי מלחמת עולם השנייה, לכן שימשה כמין צומת-דרכים לניצולים מארצות אירופה, והייתה הגשר היחיד בין  הפליטים ושליחי הישוב, הפועלים למען ההצלה.

באיסטנבול מצאנו קצת שוני בהשוואה למקומות הקודמים שביקרנו. במקום תלושים קיבלנו כסף, ויכולנו בעצמנו לתכנן את הארוחות. הייתה זו הארץ הראשונה שאפשר היה להשיג תפוזים בזול, ורבים מאתנו הסתפקו באכילת לחם ותפוזים, ואת עודף הכסף הוציאו על בגדים ונעליים. ביקרנו באיסטנבול בהרבה מקומות יפים. נודע לנו גם שאפשר לשלוח להורים לפולניה חבילות קטנות של פירות, שהכילו תאנים ותמרים, תחת שם מסחרי לפרסומת: ”דוגמאות ללא ערך” הספקתי עוד לקבל בארץ מכתב מההורים ששלחו דרך קובנה, והם כתבו לי שקבלו את החבילה בגטו בדיוק בט”ו בשבט, והשמחה הייתה גדולה.

והנה הודיעו לנו ערב אחד , שהרגע המאושר הגיע, ולמחרת נצא עם מונית דרך סוריה ולבנון ישר לחיפה. קשה לתאר את הנסיעה הזאת. כה נרגשים היינו כולנו באותם הרגעים, שפשוט קשה היה לקלוט חוויות מהדרך. זכור לי רק כשהתקרבנו לחיפה, וראיתי את האותיות העבריות הראשונות על שלט מסוים, נתתי פורקן לדמעות שהתחילו ליזול ללא סוף. דרך השמשה של המונית ראיתי כבר את בניני בתי-החרושת, בתי הזיקוק, ובמיוחד את השמש העולה.  הייתה זו נקודת האור הראשונה בדרכנו הארוכה…