בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, היו בשדלץ רק שני מוסדות תרבות יהודיים: הספרייה האידית והברה "יידישע קונסט" – אמנות אידיש. הספרייה חלה את דרכה בשנת 1901 בביתו של המשכיל י' גולדווסר, אשר החזיק ארון ספרים במחתרת. הוא אפילו לא ידע מי הם הקוראים. הספרים חולקו בחוגים שונים, בפגישות חשאיות. כעבור כמה שנים הפכה הספרייה ללגאלית והייתה למפעל פרטי, שנקרא על שם מרדכי מאיר לנדוי, חתנו של העסקן המקומי, ראש הקהל, יצחק נחום וויינטרויב. הספרייה הייתה נתונה להשפעה ציונית. הספרן היה אשר ליוורנט, שעסק גם בגיוס כספים לקרן הקיימת לישראל וכן טיפל בעניינים ציוניים אחרים. עם זאת, בעודה בחיתוליה לא הייתה הספרייה מאורגנת כראוי. מועדי הפתיחה לא היו קבועים, הקטלוגים לא היו מעודכנים ולא מדויקים וקשה היה למצוא בא את הספר הרצוי.
חברת "יידישע קונסט" ובשמה המלא: "חברה ספרותית-מוזיקלית של תרבות אידיש" נוסדה בשנת 1910, יחד עם חוגי תרבות אחרים, שהוקמו בערים ובעיירות רבות ברוסיה. החוגים המפורסמים היו: "הזמיר", "לירה", "נבל", "האמנות הדרמטית" ועוד. לפופולריות מיוחדת זכו חוגי "הזמיר" בוארשה ובלודז'. בווארשה נערכו ערבי תרבות תוססים, ובלודז' התקיימה פעילות מוזיקלית-ספרותית אינטנסיבית. לכן קראו בשדלץ גם לחוג "יידישע קונסט" בשם "הזמיר". אלא שבלהט הדיבור השמיטו הדוברים את האות שבתחילת השם, ואת האות האחרונה. כך הפך "הזמיר" ל"זומה". "אל תלך לזומה" הוא שמו של מערכון פרי עטו של הסופר, בן שדלץ – יעקב טננבוים, וזה הועלה על הבמה בבימויו של המחבר בהצלחה מרובה.
מובן שהן הספרייה והן "יידישע קונסט" היו נתונות תמיד תחת העין הבוחנת של המשטרה ושל הז'נדרמריה הצארית. כל ספר חדש שנרכש, אפילו יצא לאור באופן לגאלי, חייב היה לעבור את הצנזורה של המשטרה. בסמכותה היה לאשר אותו לקריאה לציבור הרחב. באופן דומה היה על היוזמין להגיש ללשכת המושל המחוזי תכנית מדויקת של כל אירוע ספרותי-מוזיקלי, ולו התמים ביותר. שוטרים וז'נדרמים היו "אורחים" תדירים הן במוסדות התרבות השונים והן אצל פעילי הציבור בעיר. אישים אלה ידעו מראש מתי עליהם "להיעלם" כדי להתחמק ממעצר, לרוב לפני האחד במאי או לקראת ימים דומים המועדים לפורענות.
גם הסביבה היהודית רדפה כל מי שהעז לבוא לספרייה, ולהחליף ספר, שלא לדבר על הבאים ל"זומה", שם מעשנים בשבת ובחורים ובחורות רוקדים ביחד, רחמנא ליצלן! בתנאים אלה לא היה אפשר לנהל פעולות הסברה ראויות לשמן בקרב היהודים, וכך גם פחת מספר הפעילים הנאמנים ומוסדות התרבות התקיימו בקושי. לעתים רחוקות יכלה הספרייה להרשות לעצמה רכישת ספר חדש ולתיקון ספרים פגומים לא נמצא תקציב כלל.
בשנת 1912 נמצאה פעילותה של "יידישע קונסט" כמעט משותקת, והחברה עמדה על סף חיסול. אולם, קבוצת בחורים צעירים, שאך זה עזבו את לימוד הגמרא, התמסרו במרץ נעורים למעשה הנועז – לאחד את שני המוסדות. לאחר מאמץ רב הצליחו לשלב את הספרייה בחברת "יידישע קונסט". הבחורים עדיין בבגדי חסידים, הקימו ועדת ספרייה, שחבריה היו: אברהם הוברמן, וולוול פרידמן, אשר ליוורנט, דוד אייזנברג ואנוכי ומאוחר יותר גם ברל צ'רנוברודה. נערכה בדיקה יסודית של הספרים ושל תקינותם, נקבעו המועדים להחלפת ספרים, והוחלט על גובה דמי המנוי. הוקם גם מדור של ספרים בפולנית, שהתווספו על הספרים באידיש, בעברית וברוסית, ובזה טיפלו הנשים שהצטרפו לוועדה: רחל אדלשטיין-בארג (עבור זמן – מורה בכירה בבתי-ספר ממלכתיים, ובימי עצמאותה של פולין – נציגת ה"בונד" במועצת עיריית שדלץ), גולה הלברשטט (מתה בדמי ימיה), תרצה צוקר (עונתה למוות על ידי הגרמנים בפאריס), ברכה שפירא וברוניה גולדברג-גלזובסקה.
אנו, מפעילי הספרייה, היינו כמובן גם 'מכורים' לקריאה. נצמדנו אל אוצר הספרים כצמאים למים. ברטט של פחד, שלא יבחינו בנו, היינו חומקים אל תוך הספרייה ומאחורי דלתות נעולות ממש 'בלענו' את הספרים. שכחנו כל מה שנעשה סביבנו וחיינו בעולמות אחרים, דמיוניים ופיוטיים.
עבדנו בהתלהבות רבה. כל ספר חדש שנרכש היה לנו בבחינת חג. במשך שנים ספורות, עד הכיבוש הגרמני, גדלה הספרייה והתפתחה מאוד. נוספו בה מאות ספרים, ואף עלה בידינו לאסוף כמה מאות רובלים, ששימשו לשיקום נרחב של ה"יידישע קונסט".
בעת הכיבוש הגרמני, במלחמת העולם הראשונה, ראו יהודי פולין בגרמנים – משחררים. הגזירות וההתנכלויות הבלתי-פוסקות של שלטונות הצבא הצארי, העקירה מן השורש של קהילות ושל יישובים יהודיים, גירוש של עשרות אל פי יהודים, אל מקומות נידחים, החטיפה של אישים ושל עסקני ציבור והחזקתם כבני-ערובה, הפחד התמידי מפני פרעות ופגיעות פיזיות ורוחניות, השוד והביזה של רכוש יהודי, ובכלל – השנאה התהומית מצד המקומיים אל היהודים, כל אלה גרמו לכך שקידמנו את הגרמנים בידידות. היהודים חשו הקלה במצבם. אנחנו, בני-הנוער היהודיים, הרגשנו משוחררים ממש משנשרו מאתנו הכבלים הצאריים. לאור השינויים הגדולים שחלו, הרי שעם פשיטת הקפוטה הארוכה, התפשטנו גם מתפיסות מיושנות של היהדות וברוב תמימותנו פשטנו את ידינו לרווחה, מאמינים שהעולם כולו שלנו!
כבר בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני, שכרנו מבנה גדול ברחוב וארשה 66, שקודם לכן שימש כמועדון לקצינים רוסיים. עמדנו לשכן בו את הספרייה ואת מרכז ה"יידישע קונסט", שאפנו לבית-תרבות יהודי גול, שירכז את הפעילות הספרותית, הדרמטית והמוזיקלי-ווקלית, ויכלול גם ספרייה ואולם קריאה. תוך חודשים ספורים מנתה החברה כ-450 חברים, וכעבור כמה חודשים נוספים שכרנו את הבית כולו, על שלוש קומותיו. עכשיו עמדו לרשותנו שבעה עשר חדרים גדולים, ביניהם שני אולמות רחבי-ידיים שיכלו להכיל כמה מאות אנשים.
בעוד שבבתים הפרטיים היה בימי המלחמה, בדרך כלל, קר וחשוך הרי בית "יידישע קונסט" הפיץ אורו על מחצית הרחוב ובפנים היה חם ועליז. בשבתות, החל מליל השבת ועד מוצאיה, נהנו מאות צופים – חברים וידידים – מאירועים תרבותיים מגוונים והבית שקק חיים. השלטונות הגרמניים, הצבאיים והאזרחיים כאחד, התייחסו בהערכה רבה לפעילותנו. קצינים גרמניים בכירים, שהתנהגו בכבוד ובנימוס רב היו אצלנו אורחים שבשגרה. לא אחת שיגרו אלינו המושל עצמו או אישים בכירים אחרים, ברכות חמות לרגל אירוע שנחוג במקומותינו. כרטיס כניסה להופעה בבית "יידישע קונסט" שימש כאישור להימצאות ברחוב בערב, בשעות העוצר.
שמה הטוב של "יידישע קונסט" הגיע גם לאוזניה של האוכלוסייה הפולני, ובאירועים היסטוריים-פוליטיים חשובים נועד לחברה שלנו תפקיד חשוב.
בשלושה במאי 1916, לאחר כמעט 150 שנות שעבוד, ניתנה לפולנים האפשרות לחגוג את חגם הלאומי – יום החוקה של שנת 1771. ועדה משותפת של פולנים ויהודים, הוקמה לארגן את החגיגות, בשדלץ. ה"יידישע קונסט" הייתה בין משתתפיה הפעילים. ביתן היתר נערכה תהלוכה חגיגית של כל אנשי העיר והיישובים הסמוכים, ועמם נציגים של ארגונים חברתיים, דתיים ותרבותיים. את "יידישע קונסט" ייצגו: יוסף רוזנזומן, אברהם זיגלוואקס, אברהם גרינשפן – הוצא להורג בגזר-דין של בית-דין צבאי פולני בגלל עלילה בעת הכיבוש הרוסי בשנת 1920, שאול זוברוביץ' – לימים מהנדס בתחנת הכוח העירונית של מוסקבה, יחיאל יבלון ואנוכי. על שרוולינו ענדנו סרטים כחולים-לבנים ועליהם מגן-דוד ושם המועדון שלנו באידיש ובאותיות לטיניות.
התהלוכה יצאה מכיכר הכנסייה החדשה ברחוב דלוגה ועצרה ליד בית-התרבות של "יידישע קונסט". בתהלוכה השתתפו עשרות אלים, ונישאו בה איקונות קדושות ודגלים ובראשה צעדו בכירי הכנסייה ובני האריסטוקרטיה הפולנית. במרפסת אחת עמדה המקהלה הגדולה, ובשנייה – התזמורת, ושתיהן ניגנו ושרו את ההמנון הפולני, "אלוהים, נצור את פולין" ועמו את שיר-הלכת של "הזמיר": "זמרו זמרו". בנאומיהם הציגו הדוברים את הגורל המשותף הקושר יהודים ופולנים על אדמת פולין במשך מאות רבות בשנים. אכן, היה זה יום של "אהבת אחים".
בסתיו 1916 נערכו לראשונה חירות למועצת עיריית שדלץ. הבחירות נעשו בשיטת ה"קוריות" – קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, לפי מעמד חברתי, כלכלי או אתני. הקוריה האחרונה, השישית, הייתה זו של פשוטי העם.
חילוקי-דעות פוליטיים חריפים טרם נולדו אז. שמנו לעצמנו למטרה להכניס למועצת העירייה נציגים יהודיים רבים ככל האפשר. הקמנו ועדת בחירות שבה נטלו חלק ציונים, בונדיסטים, פולקיסטים ואורתודוקסים גם יחד. וכך נפגשו בבית "יידישע קונסט" חסידי גור וקוצק עם הציוני הארטגלאס, והבונדיסטים ניימרק ופישמן עם הפולקיסטים אלטשולר ומאנדלמן.
נציגי ה"יידישע קונסט" התגייסו למערכת הבחירות בהתלהבות עצומה. הניצחון היה סנסציוני: מתוך 24 חברי מועצה זכינו ב-14 מנדטים. בעיצומן של הבחירות, כאשר נודע שזכינו כבר ב-12 נציגים בטוחים, יצא הארטגלאס ממטה הבחירות וביקש: "רבותי, תפסיקו. כבר יש לנו מספיק!" אך אנו רצינו להראות לפולנים שלא נפסיק עד הרגע האחרון – והשגנו רוב מוחלט. מובן, שמעתה עלתה קרננו בציבור היהודי והכללי כאחד. השם "יידישע קונסט" בשדלץ חרג אל מעבר לתחומי העיר, הגיע לידיעת יהודים בפולין כולה ולא היו סופר חשוב, שחקן או זמר, שלא שאפו להופיע אצלנו.
מעל במת ה"יידישע קונסט" נשא העיתונאי ש"י סטופניצקי סדרת הרצאות, שהציבו לראשונה עמדות-יסוד של מפלגת העם היהודית וכעבור זמן קובצו הרצאות אלה בספרו "הדרך אל העם". הרצאותיו של הלל צייטלין, נשאו אופי פילוסופי-דתי. עוד העשירו את עולמנו: ה.ד. נומברג, נח פרילוצקי, ד"ר יהושע גוטליב, יוסף הפטמן, שלמה מנדלסון ורבים אחרים. מ' קיפניס וזמרה זליגפלד הפיצו את שיר-הזמר האידי – חידוש גדול בשורה של קונצרטים, והמלחין הנמרץ בנסמן, ניהל במשך כמה שנים את החוג המוזיקלי-ווקלי.
במוצאי אחת השבתות של 1917, לאחר המהפכה ברוסיה, כאשר ש"י סטופניצקי דיבר בלהט נעורים לפני אולם מלא וגדוש על "מפלגות וזרמים ברחוב היהודי", נכנס לאולם הסופר הפולני – המושמד – ליאו בלמונט. הוא אמור היה להרצות באותו ערב על "צאריזם ומהפכה", והיה סקרן לדעת איך עוסקים בעניינים כאלה אצל היהודים, ב"ז'רגון" – באידיש. הוא הקשיב ברוב קשב למתדיינים, ולאחר ההרצאה לחץ בחמימות את ידו של סטופניצקי והכריז, שהבין הכל והתרשם מאוד מהרמה הגבוהה של השיחה ומההבנה העמוקה של הבעיות, עד כי התקשה להאמין, כי גם פשוט העם מסוגלים לדון באופן כה תרבותי בבעיות חברתיות ופוליטיות, ואפילו ב"ז'רגון".
על חלקה של חברת "יידישע קונסט" במערכת החינוך של יהודי שדלץ סיפרתי כבר בפרק הקודם.
כאן אוסיף ואציין כי המדור הספרותי, בהנהלתם של יעקב טננבוים, פאני ראדאק, דוד ניימרק, יעקב פישמן, יחיאל גרומן וכותב שורות אלה, ניהל פעילות שיטתית במשך שנים רבות. הורחבה גם הפעילות המוזיקלית. המקהלה בניצוחו של יוסף זונשיין, מנתה 50 זמרים. תזמורת מיתרים, ועוד אחת של כלי נשיפה ואחת של מנדולינות, מנו יחדיו כ-120 איש. התזמורות הופיעו בערבי הקיץ בגן העיר בניצוחו של אליהו שפילמן. אחרי מותו ניצח אהרון שפיליפידל, ומאוחר יותר, כאמור המלחין בנסמן.
החוג הדרמטי, בהנהלתו ובבימויו של יעקב טננבוים, מנה כ-30 איש והחל את דרכו במערכונים קצרים. לימים עברו השחקנים החובבים למחזות שלמים, דרמות וקומדיות בשלוש מערכות. אפילו בעיתוני וארשה התפרסמו ביקורות חיוביות.
הפעילות הענפה התנהלה כך עד פרוץ מלחמת פולין-רוסיה, בקיץ 1920. הריאקציה והבריונים הפולניים המיטו חורבן על ה"יידישע קונסט" ועל מוסדות תרבות אחרים בשדלץ.
בשנת 1921 עברה ה"יידישע קונסט", והספרייה למבנה קטן יותר, בקצה רחוב דלוגה פינת סמטת סנדובה. המקום הצר לא אפשר פעילות תרבותית כפי שידענו בעבר, אך הספרייה, לעומת זאת, גדלה מאוד. בשנת 1926, במלאת חצי יובל להקמת הספרייה ערכנו חגיגה גדולה: באולם גדול נישאו הרצאות מפיהם של סופרים חשובים שבאו לשדלץ מכל רחבי פולין. זמרים ונגנים מעולים ביצעו קונצרטים מופלאים לקהל צמא התרבות.
בשנת 1933, כאשר נסגר בית-הספר היהודי, שכרה ה"יידישע קונסט" את המבנה שלו, ברחוב וארשה 62 ושם היא נהפכה למועדון של בילוי ומשחקים. על הספרייה שמרנו מכל משמר: לא חסר בה שום ספר עברי או אידי חדש, וגם קוראי הפולנית מצאו שם את כל מבוקשתם. מה קרה למוסד "יידישע קונסט" ולספרייה בעת החורבן השלישי? קרוב לוודאי שגורלם היה כגורל כל האוצרות היהודיים בפולין – הם נידונו לשרפה ולכליה.