עדות זו הינה הפרק הראשון, "האקציה", בספרו של נח לסמן, "חמישים קילומטר מטרבלינקה".
הספר מתאר את חיסולו של היישוב היהודי בעיירות הקטנות לא הרחק מב ירת פולין וסמוך למחנה ההשמדה בטרבלינקה. יש כאן תיאור תכסיסי העורמה והמירמה של הנאצים, גילויים של עוינות, אדישות ועזרה מצד האוכלוסיה הפולנית, בריחה מן הגטו ומן המשלוחים, חיפוש מסתור במחילות ובמחפורות, גורל נטול תקוה בתנאים של רדיפות ומצודים.עיקרו של הספר הוא המאבק להישרדות של קבוצת צעירים המנסים להחזיק מעמד על ידי כושר המצאה, תושיה רבה ואי-כניעה מול המהלומות האיומות של האויב.
הספר מבוסס על חוויותיו האותנטיות של המחבר והא מהווה תעודה רוטטת ומזעזעת על גורלם של קבוצות ויחידים יהודים בשנות השואה.
הפרסום נעשה ברשותה של הוצאת הספרים: הוצאת מורשת, בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, תל-אביב.
————-
הרובע היהודי שהוקם בשדלצה נסגר הרמטית כבר בנובמבר 1941. מאז יכלו לצאת ממנו רק קבוצות פועלים שהועסקו בעבודת כפייה מחוץ לגיטו. הם היו יוצאים השכם בבוקר ושבים מאוחר בערב. בשעת העבודה שמרו עליהם, שלא יבואו במגע עם האוכלוסייה הפולנית, לא יקנו מאומה ולא יעבירו מצרכים לגיטו. ואף-על-פי-כן במקומות עבודה אחדים עלה בידם לפעמים לרכוש ולהבריח לגיטו לחם, תפוחי-אדמה, נתח שומן-חזיר. פולני שמכר ליהודי סחורה, תבע מחירים גבוהים מאלה הנהוגים בשוק, אך הם היו נמוכים באופן ניכר מן המחירים בגיטו.
המצב בגטו היה מחריד. קודם-כל צפיפות המגורים והיעדר מצרכי היסוד בתחום התברואה גרמו בחורף שנת 42/41 למגפת טיפוס, אשר הפילה חללים רבים בקרב התושבים. כמעט לא נמצאה משפחה אשר לא קברה אחד מבניה בתקופה זו. האוכלוסייה היהודית, אשר כבר לפני כן הוגבלה במגעיה הכלכליים עם הסביבה הפולנית, איבדה עכשיו בבידודה המחמיר את הבסיס לקיומה. לבעלי-מלאכה לא היה למען מי לייצר. הצורה העיקרית של פרנסה היתה סחר-חליפין. האנשים נאלצו למכור לא רק דברי-ערך אלא גם את בגדיהם. "למזלם" גרמה המלחמה לעיכובים באספקת דברי-לבוש ומוצרי תעשיה אחרים ובעקבות זאת השוק מחוץ לגיטו היה רעב מאוד לסחורות.
הרובע היהודי היה מנותק מן האוכלוסייה הארית, מחיי הכלכלה ומרשת האספקה של האזור, אולם הוא לא היה מנותק ממקורות המידע, שהגרמנים הזינו בו את תושבי ה"נבנלאנד" החדש שהוקם בחלק זה של פולין. באורח סדיר היה מגיע העיתון "גאזטה זידובסקה", שבועון שנערך בקראקוב ונועד לקוראים יהודים. היתה שם מעט פוליטיקה, אך נכתב בו רבות על הצורך הפרודוקטיביזציה של האוכלוסייה היהודית בגטאות ועל הברכה הצפונה במחנות-עבודה מחוץ לגטאות. נאמר ששם ניזונים הפועלים טוב יותר והם יכולים ליהנות ממתנות הטבע – אוויר ושמש חינם אין-כסף. ידיעות אלה הצביעו על העבודה, כי בשטח כל הגנראל-גוברנמנט קורה אותו הדבר, שהיה ידוע לכול בנפת שדלצה: הגרמנים מעבירים בחופזה גברים, ובעיקר בני-נוער, למחנות-הסגר.
אפשר היה להשיג באורח סדיר גם עיתון שנועד לפולנים – "נובי קורייר וארשבסקי". כאן לא נכתב מאומה על גורל יהודי הגנראל-גורבנמנט. אמנם היהודים הוזכרו מדי יום ביומו. הם היו מקור כל רע. הם הביאו למפלתה של פולין, הם גרמו לניוונו של העולם על ידי יצירת הדמוקרטיות במערב והקומוניזם במזרח. הם שהכחידו בימי-הביניים את מחצית אוכלוסיית אירופה על ידי העברת מגיפת החולירע ועכשיו הם שואפים לעשות זאת על ידי הפצת מחלת הטיפוס. אם מנהיג כלשהו במערב ובמזרח לא היה יהודי, הרי הוא היה לפחות משרת היהודים.
בצימאון רב נקלטו הידיעות מן החזיתות, אך באותו קיץ הן לא היו מעודדות כלל ועיקר. הכל היטיבו להבין, כי גורל הציבור היהודי, כמוהו כגורל כל עמי אירופה, קשור בתוצאה הסופית של המערכה, שתהיה תלויה בהכרעה בשדה-הקרב. למרבה הצער, באותו קיץ הגיעו הגרמנים לפסגת כיבושיהם. באפריקה הם איימו על אלכסנדריה, ברוסיה הגיעו כבר לוולגה ולשדות הנפט של קווקאז. דומה היה שאין כוח המסוגל לעצור בעדם. ולמרות זאת לא נפלה רוחם של הבריות והם התנחמו בכך, שהתארכות החזית וקווי-האספקה תחליש בסופו של דבר את כוחם של התוקפנים.
מקור מידע נוסף היו ידיעות שעברו מפה-לפה ולא תמיד היה ברור מה מוצאן. כבר בחורף, מיד לאחר סגירת הגיטו, פשטה שמועה, כי בשטחי אוקראינה וביילורוסיה נערכים מעשי רצח המוניים ביהודים. הגרמנים היו פוקדים על כל התושבים היהודים של עיירה פלונית להתכנס בשוק המקומי. היו מעבירים אותם ליער סמוך ויורים בהם למוות. אחרי-כן היו תושבי האזור טומנים בקברים המוניים את הקרבנות המתים יחד עם הפצועים שעדיין נותרו בחיים. האנשים לא רצו לתת אמון בשמועות הללו. זה היה יותר מדי מחרי. אמנם הבריות הסכינו עם מעללים שונים ועם מעשי האכזריות של הגרמנים במשך שלוש שנות כיבוש. היה ברור גם, שהטרור יתעצם, אך מה טעם בהכחדת כולם?
היו שטענו, כי אכן בוצעו הוצאות להורג המוניות במזרח. הדבר הוסבר בכך, כי לפי תפיסת הגרמנים כל האוכלוסייה של אותם השטחים נדבקה בחיידק הבולשביזם וצרכי המלחמה הטוטאלית חייבו את הענשת התושבים, אשר בגלל מוצאם הם נושאי אותם רעיונות פסולים. היתה סברה שעם כל קנאותם ואכזריותם הגרמנים הם אומה רציונאלית וניצול כוח-העבודה חינם אין-כסף בימים אלה של התמודדות-איתנים הוא בשבילם צו-השעה. קביעה זו מצאה תימוכין בעבודה שמספר היהודים המועסקים גדל ללא-הרף. היודנראט היה גם מעוניין במקורות תעסוקה בסביבה. חשבו, כי זה עשוי להגן על הנוער משילוח למחנות מרוחקים-יותר וגם להגהות את חודן של הגזירות הגרמניות.
נמצאו גם מחשבי-קיצין, אשר הסיקו מסקנות מן העובדה ששנת 1942 מורכבת מהספרות של שנת 1492 – היא שנת גירוש היהודים מספרד והחמרת פעולות האינקביזיציה. אמנם קשה היה למצוא גזירה שווה. הספרדים לא היו גזענים והיהודים שעברו לחיק הכנסיה יכלו להגיע למשרות הרמות ביותר בממלכה המאוחד. בעלי ממון יכלו לעזוב את ספרד והארצות השכנות היו פתוחות לפניהם. היהודים בשטחי פולין היו חלאה בגלל מוצאם מגזע "תת-אדם" ושום המרת דת לא באה בחשבון. גירוש מעבר להישג-ידו של השלטון הגרמני לא היה אפשרי. מה שעלול לקרות לא היה ידוע, אך אין ספק זה יהיה מחריד.
מחודש מאי רווחו שמועות מעורפלות, כי בחבל לובלין ובלובלין גופא בוצעו אקציות המוניות של גירוש יהודים. לעומת זאת לא היה ידוע דבר על תחנת-היעד של המגורשים. נאמר, כי באקציות השתתפו גרמנים, משטרה פולנית ויחידות של ולאסוב. פועלים מן הגיטו שעבדו בתחנת-הרכבת סיפרו בחודש יולי, כי ראו רכבות ארוכות עם קרונות נעולים, בהם הוסעו אנשים בכיוון מאלקיניה. עובדה זה יכלה לאשר שמועות חארות על התוכניות הגרמניות של יישוב היהודים במזרח, באזור סמולנסק. בידיעות אחרות, שאיש לא נתן בהן אמון משום שנראו בלתי-אנושיות, דובר על מחנות מטילי-אימה. נאמר כי שורפים שם בני-אדם ומן השומן מייצרים הגרמנים סבון. איזה מוח חולני מסוגל היה להמציא טירוף כזה? בכלל, כל אותן השמועות היו יותר מדי מזוויעות משאפשר יהיה לחשוב אותן כאמיתיות.
מדי יום ביומו היו הכול טרודים בעניינים שוטפים אשר תבעו פתרונות מיידיים. כיצד להחזיק מעמד עוד יום אחד? כל יום היה מקרב את קץ הגיהנום והרי כאלה היו החיים בגיטו. בשלהי יולי פשטו שמועות כאילו בגיטו וארשה, באותו מרכז יהודי גדול ביותר המרוחק בסך-הכל כמאה קילומטר לערך, מתחוללים מעשים יוצאי-דופן. אנשים נחטפים ברחובות ומובלים בהמוניהם מזרחה.
באותו הזמן אירע מקרה מוזר, אשר נסך אופטימיות ברבים מתושבי הגיטו. פישר, מושל מחוז וארשה, בא לביקור אצל מושל נפת שדלצה. מן הסתם הגיע לאוזניו שמץ דבר על השמועות הסובבות בין היהודים והחליט להיפגש עם נציגיהם. היודנראט קיבל צו, שנציגי הגיטו יתייצבו ללא-דיחוי בכיכר לפני השער הראשי. הדבר עורר חרדה. ביקוריהם של פקידים זוטרים יותר הביאו בעקבותיהם תמיד גזירות חדשות: הטלת כופר, צמצום שטח הגיטו או גיוס צעירים למחנות-עבודה מרוחקים. מי יודע, מה עשוי לעלות על דעתו של שליט כגון זה, אשר גורל היהודים נתון בידיו? ואולי פירוש הדבר גירוש חלק מתושבי הגיטו? בהודעה על הפגישה לא נאמר בבירור למי מתכוונים בכינוי "נציגי הגיטו". ראש היודנראט, ד"ר לבל, החליט כי כל בעלי התפקידים חייבים להיות נוכחים. התייצבו אלה שהספיקו לקבל את ההודעה: חברי המועצה, פקידים ואנשי משטרת הסדר מצויידים בכובעי-שרד ובאלות. הם הסתדרו בשורותיים והמתינו.
לאחר זמן קצר הגיעו מכוניות אחדות. פישר עם פמלייתו, מושל הנפה עם פקידיו הבכירים ויחידת ז'אנדרמים חמושה בליווי. מן הפקידות הגרמנית המקומית הכירו את ראש הגסטאפו פאביש ואת מפקח הארבייטס-אמט זונטאג. חברי היודנראט הבכירים התייצבו לפני פישר והם הוצגו על ידי מושל הנפה בעצמו ובכבודו. ברור כי לנציגי "תת-אדם" לא הושיטו יד. אחרי-כן אנם מושל המחוז. הוא הסביר בבהירות ובאורח ענייני, עד כמה הוא שבע-רצון מן העובדה שהאוכלוסייה היהודית בגיטו תורמת כה הרבה להגברת המאמץ המלחמתי של גרמניה. הוא אישית משתדל להגדיל את ממדי הפרודוקטיביזציה של הציבור היהודי. בעתיד יוקמו סדנאות, בהן ימצאו היהודים תעסוקה, איש איש במקצועו, וזה יגדיל את ערך העבודה ויאפשר את שיפור האספקה לאוכלוסייה. בכך הסתיים הביקור. המושל נכנס למכוניתו, נפנף לאנשים בידו לאות פרידה ונסע ואחריו כל כנופיית הגרמנים, בלי להותיר במקום אפילו בר-מינן אחד. היה זה דבר יוצא דופן באותו קיץ.
ביקור קצר זה עורר גל של אופטימיות בכל חוגי הציבור בגיטו. היו שביקשו את המקור לדבריו הנדיבים של המושל בתביעותיהם של בעלי-הברית להקל את הגזירות נגד היהודים באירופה הכבושה. הם הישלו את עצמם, כי עכשיו ייפתח פרק חדש, יותר אנושי, בחיי הגיטו, אשר יאפשר להחזיק מעמד עד סוף המלחמה. כרגיל נמצאו בין הצעירים קטני-אמונה, אשר הוכיחו, כי לגרמנים אין בכלל שום כוונות אנושיות. הם טענו, כי ביקורו של פישר נועד להרדים את ערנותם של היהודים ויש לצפות עכשיו להחמרת המצב. אלה הושתקו ולא ניתן להם פתחון-פה. הנימוקים-שכנגד היו דווקא הגיוניים. השלטונות לא הביאו כבר מזמן בחשבון את דעת-הקהל ולא היה להם כל צורך להתאמץ כדי "להרדימה". הם עצמם החליטו בכל עניין באורח חד-צדדי והצד היהודי נאלץ לקבל ולבצע כל הוראה. אפילו אם היא גררה אחריה מיתה. לשם מה היה פישר זקוק לעריכת הצגה זו ולנאום אישית אל נציגי הגיטו? והרי דבר מעין זה לא קרה עד כה מעולם אפילו למושל הנפה, העומד בשלב הרבה יותר נמוך בסולם הדרגות.
משפחת שולזאפט, בת ארבע נפשות, מגורשים מוולוצלאבק, התגוררה בגיטו בסמטה צדדית קטנה. בערב נדונו בה כל הידיעות והשמועות של אותו יום. תחילת העוצר היתה בשבע בערב ובעיצומו של הקיץ היה עדיין אור מלא. האור והחום המחניק לא התירו לסיים את היום בשעה מוקדמת. מאשה שעבדה בבית-חולים בהתנדבות, וללא תמורה, סיפרה על פאציינט יוצא-דופן.
– אתמול לפנות בוקר הביא שוטר נער פליט פצוע מווארשה. הוא אומר שכבר חודש ימים עורכים הגרמנים מצודים המוניים. אך הפעם אין הם חוטפים גברים לעבודה או בני-ערובה. פשוט לוקחים את כולם מן הבתים או מן הרחובות, גברים, נשים וילדים, בלי להתחשב בגיל או בכושר עבודה. את כולם מובילים לתחנת הרכבת ושולחים בקרונות-משא.
וזה היה סיפורו של הנער: רבים היו סבורים שמגרשים אותם מזרחה, אך העניין לא היה כך. גם אותו תפסו והוליכו לתחנה עם אלפי האחרים. רבים נרצחו בדר, עוד בווארשה. אחרי-כן העמיסו ונעלו אותם כבהמות בקרונות-משא, 150-100 איש בכל קרון ללא מזון וללא משקה. לא היה די מקום לעמוד. הוא טוען, כי כך אין מסיעים אנשים, אם מתכוונים ליישבם ולהעסיקם. כך שולחים אנשים, אשר רוצים לרצוח אותם נפש. האנשים היו גוססים שם בעמידה מחוסר אוויר ומצמא. הדלתות הוגפו מבחוץ וסביב האשנבים נמתחו חוטי תיל. שני צעירים הסיטו את חוטי התיל בקרון שלו. בידיים מלופפות בסמרטוטים ריווחו אותם כך, שאדם יוכל לחמוק ביניהם. בדרך זו קפצו כמה צעירים מן הקרון בשעת הנסיעה בעזרת האחרים, אשר סייעו להם לטפס למעלה. על גגות הקרונות ישבו אוקראינים וירו בכל מי שקפץ. הנער הזה הצליח. רק נפצע קל בידו. אפילו העצם לא נפגעה. אם לא יתפתח זיהום רציני, יחלים מהר. הוא לא איבד דם רב, אך סביב הפצע התנפחה היד. הוא עצמו חבש אותה סמרטוט מזוהם כלשהו ועלולים להיות סיבוכים.
הנער קפץ ליד הכפר לוחוב השוכן על הקו וארשה-ביאליסטוק, לא הרחק מן הנהר בוג, לפני מאלקיניה. הוא צנח על ערימת-חול ליד המסילה, שמע יריות ולא שם לבו לכך שנפגע. הרכבת חלפה והוא פסע לאורך הפסים, כי רצה לפגוש את אלה, אשר קפצו לפניו. עבר כמה מאות מטרים ומצא גוויה, כולה שטופה בדם. רק אז שם לב שנפגע ביוד. קרע פיסת-בד מכותנתו של הבר-מינן ועטף בה את זרועו.
הוא נרתע מלהיכנס לכפרים ועקף אותם במשעולי שדות. בדרך סעד את לבו בסלק-בהמות, הוא אומר, שלראשונה מזה שלוש שנים אכל לשובע. ניסה להיכנס לבקתות מבודדות, אך כולם גירשו אותו. רק כפרי אחד ריחם עליו ונתן לו פת לחם, אך לא הכניסו לביתו. הוא פחד. אמר לו שהדרך מוליכה לוונגרוב והלאה לשדלצה. בשתי העיירות קיימים גטאות ואולי היהודים יעזרו לו שם. האיכר יעץ לו שביום יחפש מסתור ויישן ורק בלילות ימשיך בדרכו. הוא אמר: "על אנשים כמוך עורכים כאן מצודים, ולא רק הגרמנים או המשטרה הכחולה". הוא שמע בקול האיכר ושכב לישון בגדיש של תבואה.
לאחר שקיעת השמש המשיך לצעוד. היה תשוש. כבר מזמן לא הלך כברת-דרך כזאת. יבלות כיסו את כפות רגליו. המזל האיר לו פנים, לא נתקל בגרמנים ועוד פעמיים סייעו בידו כפריים. מאחד מהם נודע לו, כי כדאי לו לעקוף את ונגרוב, כי יום קודם הגיעה לשם יחידה של ז'אנדרמים. השני הכניס אותו אפילו לביתו פנימה, האכיל אותו וסיפר, כי בעיירה הסמוכה בשם מוקובודי עובדים מדי-יום יהודים משדלצה. בכיכר השוק הם מנפצים אבנים שהובאו מן השדות לסלילת דרך. בכל בוקר מביאים את הפועלים הללו במכוניות ובערב מחזירים אותם. הוא הציע לו שיסתתר לפנות בוקר בתוך ערימות האבנים ואחר-כך יצטרף אל הפועלים.
הוא נהג לפי עצת האיכר מסביר-הפנים. התברר שלא היו אלה יהודים מן הגיטו אלא מן המחנה ברחוב בז'נסקה. הם עזרו לו. אפילו לא סיפר להם את סיפור קפיצתו מהרכבת, משום שפחד פן יגיע הדבר לאוזניהם של מנהלי-העבודה הגרמנים. נתנו לו לשתות ולאכול ושמו בידיו פטיש לניפוץ אבנים.
במחנה לא היה לו סיכוי להחזיק מעמד בגלל הפצע ועל כן הציעו לו שיצטרף בערב לחוזרים מהעבודה ויימלט לפני הכניסה למחנה בעת הירידה מן המשאית.
הוא שכב בשדה של תפוחי-אדמה עד הלילה והלך לגיטו לפי ההנחיות שקיבל. ידע שאסור לו להכנס בשער הראשי. הוא שירך את דרכו בשדות בכיוון לגן-העיר. ליד הגן נכנס בין הבתים והמשיך לנוע. עבר בזחילה לתוך הגיטו. שם נשכב במבוא אחד הבתים. בבוקר מצא אותו מוטק, שוטר "משלנו" והביאו לבית-חולים. למרות התנאים האיומים השוררים, הוא מרגיש עצמו כמו בבית-מרגוע. סידרו לו שתי מנות מרק ליום ופרוסת לחם עם קפה.
- ומה יהיה כאשר יחלים?
- מי יודע? ומה יהיה אתנו? אם לא יחולו שינויים ויהיה בריא דיו, יוכל לצאת לעבודה כלשהי במקומו של בעל אמצעים שישלם לו תמורת החלפתו.
- הדבר אינו פשוט כל עיקר. מספר האנשים בעלי האמצעים פוחת והולך.
למשפחת שולזאפט היו תנאי-מגורים סבירים יחסית. עמד לרשותם חדר נפרד בקומה העליונה של בית דו-קומתי. האב, נגר במקצועו, התקין מלוחות דרגש רחב בנוי קומות, אשר תפס כמעט את מחצית החדר. למטה ישנו הוא עם אשתו והאצטבה העליונה עם מחיצה באמצעה היתה למאשה ולאחיה הצעיר הניק.
בבית בו התגוררה משפחת שולזאפט היו תשעה-עשר חדרים, ובכלל זה מטבחים ועליית-גג גדולה. דרו שם עשרים ושלוש משפחות ומספר אנשים בודדים, בסך-הכל 127 איש. בחורף היו יותר דיירים, אלא ששבעה מהם נפטרו ובחודשים האחרונים נלקחו תשעה צעירים למחנות. לעומת זאת נוספו כמה דיירים חדשים. היו אלה לרוב צעירים, אשר נזדמנו למקום באקראי. כמו בכל הבתים האחרים המקום הבעייתי ביותר היו המטבחים המשותפים. לכל אחת מן המשפחות היו חומרי-הסקה משלה שהוחזקו בחדרים וזמן קצוב לשימוש בכיריים. בכל הרצון הטוב היה קשה לשמור על מסגרת זמן קשוחה כלשהי. היה נהוג להשאיל גזר-עץ או כוס מים חמים. בין הנשים פרצו לא-אחת מריבות בגלל הזזת איזה סיר או אפילו על כף דייסה שמישהו טעם מסיר לא-לו. הדברים הגיעו גם למהלומות, אך דיירי הבית עצמם היו בדרך כלל משכינים שלום. בסכסוכים רציניים נאלצה להתערב המשטרה היהודית. לאחר מעצר שעות אחדות של בעלי-הריב העיקריים היו משלחים אותם לחופשי תוך איום בהחמרת העונש לעתיד. אביה של מאשה חסך למשפחתו בעיה זו על-ידי הצבת תנור-ברזל קטן משלו שהיה מכונה "עז" וארובתו הגיעה לחלק העליון של החלון. התנור תפס יחסית הרבה מקום, אבל בחורף חימם לפחות את החדר. לא כן היה בקיץ, אפילו כשפתחו לרווחה את החלונות והדלת, היה החום בלתי-נסבל בעת הבישול.
יום נשרך אחר יום כסיוט במירוץ אחרי מילוי הקיבה של בני המשפחה, לא חשוב במה, ובעיכול השמועות על הדברים האיומים המתרחשים אי-שם רחוק, מתוך תקווה שאי-פעם יהיה טוב יותר והאדם ישבע כל יום.
ביום ה', העשרים באוגוסט, תבעו הגרמנים שכמה עשרות פועלים יתייצבו מייד בשלוחה צדדית של מסילה הברזל. הצירים של אחד מקרונות-המשא נשחקו והיה צורך דחוף להעביר את תכולתו לקרון אחד. לא ידוע כיצד פשטה שמועה, כי בקרון התגלה לעיני האנשים מחזה מעורר פלצות: כמאה וחמישים גוויות מפותלות, גברים, נשים וטף. רצפת הקרון היתה מכוסה בסיד חי. האנשים מתו מצמא ומחום.
בהשגחתם של אנשי ס.ס. שליוו את "רכבת המוות", הועברו כל הגוויות לעגלות. כמובן שהם לא חסכו מהלומות בקתות רובים עד זוב דם. כל הגופות הובלו לבית-העלמין היהודי שהיה מרוחק כשלושה קילומטר ונטמנו בקבר-אחים.
הגטו היה כמרקחה. אכן מפנים ערים יהודיות שלמות! אין זה גירוש, זהו מוות, מקצת האנשים ניסו להרגיע את עצמם. זה ודאי נוגע רק לערים הגדולות: וארשה, לובלין, ארדום. הרי בעיירות הקטנות הושגה דרגה גבוהה של פרודוקטיביזציה והיהודים נחוצים לגרמנים.
למחרת גברו המתח והחרדה. לגיטו הגיעה חדשה טארגית. במינסק מאזובייצקי המרוחקת כחמישים קילומטר משדלצה נערכה אקציה. דובר על גירוש חלקי של יהודים. אחרים סיפרו שהמקום פונה כליל מיהודים והוא "יודנריין". זה היה קרוב מאוד. לרבים היו שם קרובים. במינסק מאזובייצקי היה מרכז יהודי פחות-או-יותר באותו גודל כמו בשדלצה. הסיקו מכאן שאקציות מסוג זה אינן מוגבלות רק לערים גדולות. דובר על טרבלינקה כתחנת-יעד. באותו ערב הביאו העובדים בתחנת-הרכבת ידיעה, כי המשטרה הפולנית קיבלה הוראה להקיף את הגיטו לפנות-בוקר. נפוצו שמועות, כי מה שאירע בווארשה, במינסק ובראדום, יעוללו הגרמנים גם בשדלצה. רבים לא יכלו לעצום עין. אחרים, בהעלותם על דעתם את הגירוש, ארזו את חפציהם. היה מי שחשב על מסתור אי-שם בשטח הגיטו. צעירים חיוו את דעתם, כי מוטב להימלט בדרך. חברי היודנראט הכחישו את השמועות הם טענו, כי לא יתכן שכאן יקרה דבר כגון זה.
הלילה היה חם ומעטים הצליחו להירדם. בגיטו נשמעו יריות. עם עלות השחר התעצמו היריות. אלה כוונו לצעירים, אשר ניסו להימלט מן הגיטו בעד גדר-התיל. אנשים עברו מבית לבית וליקטו ידיעות. מישהו הגיע לביתה של משפחה שולזאפט והודיע:
- הגיטו מוקף על ידי ז'אנדרמים, אנשי הגסטאפו, הזונדר-דינסט והמשטרה הכחולה. כנראה שהיום לא ייצא איש לעבוד.
אביה של מאשה, שהיה אופטימיסט מטבעו אמר:
- כנראה עורכים שוב מבצע גירוש. אולי נעבור למקום מגורים חדש, לסמולנסק. יש בכך גם יתרון. נהיה קרובים לחזית והצבא האדום יקדים לשחרר אותנו. אומרים גם, כי שם פועלים פרטיזאנים בקנה-מידה גדול. אולי במרוצת הזמן אפשר יהיה ליצור איתם קשר. שם גם האוכלוסייה האזרחית היא רוסית ויחסה ליהודים טוב יותר. עכשיו עלינו רק להחליט מה לארוז ולקחת איתנו.
- אין לנו כבר הרבה דברים, אך מה שיש דרוש לנו – אמרה האם.
מאשה שלפה מתחת למיטה מזוודה ישנה ומאובקת, שריד מזמנים טובים יותר בוולוצאלבק ואמרה:
- כאן אפשר לארוז חלק גדול מרכושנו, אך זה יהיה כבד מאוד.
- הרי לא יוליכו אותנו עד סמולנסק ברגל. גם עד התחנה זו כברת-דרך.
- אין ברירה. במשפחתנו ארבעה מבוגרים. אצל אחרים המצב גרוב יותר. יש להם ילדים קטנים. נהיה יחד ונסחוב לפי התור. מלבד זאת יש לנו שני תרמילים. ממטפחתה של אמא אפשר לעשות צרור. צריך רק להחליט מה לקחת.
האם הורידה בהיסוס חפצים מן המדפים. ארון כבר לא היה בנמצא מזמן. בינתיים הציצו השכנים ושאלו שאלות, שלאיש לא היה להן מענה.
- לאן יובילו אותנו?
- האם ניסע ברכבת?
- כיצד להלביש את הילדים?
– מה לקחת לדרך?
ולאדק, אחד הצעירים הבודדים מווארשה, גבוה, רחב-כתפיים, שחרחר, הצליח כבר לערוך חשבון. אם בגטו מצויים 20,000 נפש וישלחו את כולם בעת-ובעונה אחת, 50 איש עם חפציהם בכל קרון, יהיו דרושים 400 קרונות, דהיינו עשר רכבות. הדבר אינו ניתן לביצוע מבחינה טכנית. צומת הרכבות בשדלצה בלאו-הכי עמוס מדי בטרנספורטים למזרח.
- אם אתה כל-כך חכם, אמור-נא מה לעשות?
- איש לא יוכל לומר זאת לזולתו, אך אני לא אלך.
- נטרפה עליך דעתך! ירצחו אותך!
- קיים סיכון, אך אם נצא לרחוב הסכנה תהיה גדולה יותר. הרי אתם מדברים כאן על גירוש. הגרמנים לא אמרו זאת. ואולי יש אמת במה שסופר על הוצאות-להורג המוניות של היהודים? האם מישהו מאיתנו יודע מה גורלם של היהודים שפונו לאחרונה מווארשה?
- אתה פה לבד ויקל עליך להחליט על גורלך, אך כל אחד קשור כאן למשפחה וחייב לחשוב על האחרים.
- נכון. זהו יתרונה של הבדידות.
הנשים החלו להתייפח, ארזו את החפצים בדמע. הן בדקו, האם הילדים והמבוגרים לבושים כיאות, אם כי איש לא ידע מה פירוש להיות לבוש כיאות צריך היה לקחת גם מצרכי-מזון כלשהם ומים. ברוב הבתים לא היה כמעט מלאי של מזון ומה שהיה יכלו לתחוב לתוך הכיסים.
חרף האיסור בא מישהו במרוצה מבית סמוך להשיג ידיעות. כמובן שלא נודע לו מאומה. הכול ניצבו לפני אותה התעלומה. מה חדש מתכננים כאן הגרמנים! כל בר-דעת הבין, שכמו יום הכרזת הצו לענוד את אות הקלון ויום סגירת הגטו היו שלבים ברדיפת היהודים, כן גם יום זה הוא שלב חדש, חשוב לא-פחות, ואולי אפילו מכריע יותר.
האנשים היו כבר מוכנים ליציאה, אך הרחובות היו ריקים. הכול חיכו לפקודה, אף-כי כבר הוכרז שיש לצאת החוצה. עכשיו, תוך כדי המתנה עצבנית התחילו ויכוחים על המצב החדש והאפשרויות העשויות להיפתח על-ידי הפינוי שכן אחד, מר איצקוביץ', פליט מפאביאניצה עם אישה ושני פעוטות, אמר:
- אנו יודעים מניסיון שכל הוראה גרמנית חדשה מחמירה את מצב היהודים.
לאמיתו של דבר איני יודע, כיצד ניתן עוד להחמיר את מצבנו מזמן כבר אי-אפשר למצוא פרנסה. הגרמנים אינם משלמים בעד עבודת-כפיה האנשים גוועים מרעב. איש לא יחזיק מעמד עוד חורף, כזה של אשתקד.
אשתו הקטנה שהשיבה זרקה בה חרף גילה הצעיר, קטעה את דבריו.
- אמנם נכון, אך כאן יש לנו לפחות איזו פינה. שם, בסמולנסק, ישליכו אותנו באיזו תחנה ואפילו פינה כזאת לא נמצא. שם גם החורף קשה יותר ומה יהיה איתנו ועם הילדים? – געתה בבכי.
– כגורל כולם יהיה גם גורלנו. רק ריבונו-של-עולם יוכל להושיענו.
– אותה ישועה מן השמים אינה עומדת לנו – התערבה מאשה – אפשר לחשוב שהגרמנים רכשו את אלוהים לצדם באותה כתובת על אבזמי חגורותיהם "גוט מיט אונס" (אלוהים עמנו). עד-כה אלוהים מתייצב באמת לצידם.
הערות כאלה של מאשה עוררו בדרך-כלל את התנגדותו של אחד המבוגרים. אך הפעם כולם החרישו. העניינים השוטפים היו חשובים יותר. התחילו לשקול את האפשרות לא לציית לפקודה ולהסתתר. אחד המבוגרים אמר:
- עם הגרמנים אין להתחכם. נניח שכולם יישארו בבתיהם. איש ודאי אינו מפקפק שהם מסוגלים להוציא לפועל את איומיהם. הם יעברו מבית לבית, מדירה לדירה ויירו בכולם ללא יוצא מן הכלל. בקשת מסתור היא מוצא למתי-מעט, בעיקר לאנשים בודדים. אם אפילו יצליח מישהו בכך, מה הלאה? נראה שכאן בשדלצה לא ישאירו יהודים כלל. פירושו של דבר שיהיה צורך לעבור לגטו אחר או למחנה-עבודה סגור. איננו יודעים גם מה מתרחש שם. אולי גם משם מגרשים? מציאת מקלט בצד הארי אפשרית רק בשביל אלה שיש להם ידידים פולנים. אין ברירה. אנו נאלצים ללכת.
נשמעו יריות אחדות. מרחוק הגיעה זעקה של פלוני שנפגע. צמרמורת הרטיטה את כולם. לפתע הומחש להם כי זה עלול לקרות היום למישהו מקרוביהם או להם עצמם. מאשה אמרה:
– אבא, אולי בכל זאת לא נצא. נתחבא מתחת למיטה. לא ישגיחו בנו.
– מאשה, היי נבונה, האם זה משחק במחבואים? נניח שאחרי שיוציאו את כולם, יבואו הגרמנים לבדוק ולא ימצאו אותנו. מה יהיה אחרי-כן? לאן נלך? כיצד נחיה? ממה? זה אינו מצוד, כאשר מי שהצליח להתחמק, יוכל לחיות בשלווה עד הפעם הבאה. הפעם תפסו את כולנו ללא יוצא-מן-הכלל. כאן לא מדובר במיכסה כלשהי. את אדם בוגר ויודעת מה לעשות. עליך להחליט בעצמך האם להישאר ולהסתתר.
– לא, אבא, אין הדבר בא בחשבון. בכל מקרה, טוב או רע, עלינו להיות יחד.
שוב הדהד מטח יריות, הפעם ממושך יותר. הוא הגיע מעבר לרחוב אסלנוביץ' וסוקולובסקה. מישהו בא במרוצה ומתנשם בקושי אמר:
- אנשי הזונדר-דינסט יורים בכולם בתוך "המשולש". אינם חסים על איש. הם הורגים אפילו ילדים.
"המשולש" היה חלק צפוני של הגטו מאחורי רחוב אסלנוביץ'. איש לא הבין מדוע דווקא שם רוצחים את כולם.
– אלוהים אדירים! – זעקה גברת איצקוביץ' – קץ העולם הגיע. מי שמע שירצחו אנשים חפים מפשע? מה עוד צפוי לנו? לשם-מה ילדתי ילדים? כדי שבני-עוולה יהרגו אותם?
– שתקי – גער בה בעלה – אין זה הזמן להיסטריות שלך. אינך לבד ואין את כאן אם יחידה.
החלו להרגיעה. כולם היטיבו להבין כי ההיסטריה עלולה להדביק אחרים ובנסיבות הקיימות אלה מותרות שאיש אינו יכול להרשות לעצמו. אם הגרמנים ישמעו בכי וזעקות. יחושו הנה ואז יפלו ודאי קרבנות. מתוך ניסיון של שלוש שנות כיבוש ידעו שאסור להסב את תשומת-לבו של הצורר. שוב החלו לנחש מה צפוי להם ולשאול מה לעשות. אחדים מן הצעירים אשר כבר החליטו להסתתר שינו עכשיו את תכניתם. הם ייצאו יחד עם האחרים, יראו כיצד יתפתחו העניינים ואז יחליטו להימלט או להישאר עם המשפחה. רק ולאדק גמר אומר למצוא מסתור בעליית-הגג.
לעליית-הגג הייתה תקרה משופעת נמוכה. בפינה עמד ארגז ענקי בעל תחתית כפולה. ולאדק החליט שזה המחבוא המתאים ביותר. בינתיים הכין דליים עם מים וביקש שינדבו לו מצרכי-מזון, שממילא לא יוכלו לקחתם. לאיש לא היה לחם עודף, אך תרמו לו תפוחי-אדמה, קצת שעועית, סולת, סלק. לא היה לו מוזג, כיצד יבשל כל אלה, אך לעת הצורך יוכל לכרסם ירקות חיים או שרויים במים ולהחזיק מעמד בעליית-הגג זמן-מה.
ולאדק הגיע לגטו בשדלצה בחודש מארס לאחר שנמלט מן המחנה במרוזי, שם עבד בבניית מסילת-ברזל בחברת קירכהוף. הוא לא נשא חן בעיני הבאו-מייסטר והחליט כי עליו לברוח. כאן מצא פינה וסבל חרפת רעב. היה משכיר עצמו לעת-מצוא כמחליף לעבודת-כפייה. לפני המלחמה היה סטודנט למשפטים שנה שנייה באוניברסיטת וארשה.
מאשה שיבחה אותו וקינאה בו על פשטות החלטתו. היא היתה מעדיפה להסתתר יחד עימו, אך לא יכלה לנטוש את המשפחה. אמה לא היתה בריאה מעודה. גם הניק היה חלוש, בשנתיים האחרונות עמה והיה לעלם, אך המחסור במזון טבע בו אותותיו. למעשה רק היא, מאשה, ואבא באים בחשבון להתמודד עם קשיים. היתה נחושה בהחלטתה לנסוע עם כולם.
השעה היתה כמעט שבע, כאשר נשמעו שוב קריאות בגרמנית "ראוסגהן", ביידיש "ארויס" ובפולנית "ויחודז'יץ". האנשים טענו על גבם צרורות ותרמילים, למקצתם היו מזוודות. נחשולי אדם החלו לזרום מבתים אחרים. רבים היו לבושים חגיגית בבגדים משובחים ביותר שנותרו להם מן הזמנים הטובים. אף-כי היה זה יום חמים שטוף-שמש של חודש אוגוסט, היו שלבשו מעיל או מקטורן חם. כל אדם רצה להתחיל במקום החדש כשהוא מצויד כהלכה.
ההמונים זרמו בכיוון הכיכר שלפני בית-הכנסת השרוף. בתוך המצעד נפגשו שכנים, מכרים, קרובים. הבריות העבירו זה לזה בלחש ניחושים שונים, השערות, דברי-רכילות או ידיעות. אך לרוב היו אלה שאלות, שלאיש לא היתה להן תשובה.
המרחק לא היה רב. בגטו לא היה שום מקום מרוחק מדי. ולמרות זאת חלק מן הקהל, אשר נשא מזוודות כבדות או צרורות התייגע. היה יום שרבי. מדי-פעם נשמעו יריות שבאו מרחובות מרוחקים. בטור הזה לא נפלו לעת עתה קרבנות. הם צעדו בכביש והגיעו עד-מהרה לכיכר. כבר בקרן הרחוב שמו לב שאינם הראשונים. בכיכר היו ישובים פה-ושם אנשים עם צרורות וחבילות ושוחחו בלחש. גם הם הצטוו לשבת. כולם היו מתנשפים ושטובי-זיעה מסחיבת מטעניהם. כל אחד יודע, כי זו רק ראשית הדרך שאורכה נעלם מהם. בקול חרישי העבירו ידיעות איש לרעהו.
סופר כי מאות אנשים נרצחו. ההרוגים היו אנשים אקראיים, פועלים בעלי תעודות מיוחדות שרצו כבכל בוקר לעזוב את הגטו. היו גם כדורים תועים אשר פגעו בנשים, בגברים ובילדים ללא-אבחנה. דובר גם על רצח כל התושבים ב"משולש". אספו אותם בחצר אחד הבתים וירו בכולם. היו אלה ידיעות ממקורות לא-ידועים. איש לא ראה, אבל שמעו. מטחי היריות מאותו כיוון שימשו בסיס לסיפורים.
הכיכר התמלאה במהירות והצפיפות רבתה. לאורך גדר-התיל שהפרידה את הרובע היהודי מן הצד הארי ניצבו והתהלכו גרמנים במדים, שוטרים פולנים וחיילים מיחידות ולאסוב. אנשי ולאסוב היו שבויים רוסיים, ביקר אוקראינים, אשר עברו לשירות האויב. משני הצדדים של הכניסה הראשית הוצבו שני מקלעים כבדים ולידם צוותים גרמנים. הכיכר היתה מלאה אבל אנשים הוסיפו להגיע. מצד הרחובות בהם נערך הפינוי נשמעו יריות תכופות. עד השעה עשר היו כל התושבים חייבים להתייצב בכיכר. למשתמטים היה צפוי עונש-מוות.
היהודים היחידים שיכלו לנוע היו השוטרים עם סמלי השררה: כובעים, אלות וסרטים עם הכתובת "יידישה אורדנונגס-פוליציי". הם גם היו לבושים טוב יותר מן "האזרחים". תפקידם חייב להפגין גינונים של שרד. לבשו מגפיים גבוהים, מכנסי-רכיבה ומעילי-בד גזורים היטב או מקטורנים. משימתם עתה היתה להתלוות לגרמנים ולקרוא לדיירים מן הבתים. בבתים אחדים בדקו גם באופן שטחי האם כל הדיירים יצאו. לא-אחת התייחסו אליהם הגרמנים כלמאחרים ופקדו עליהם לצאת לרחוב ולהצטרף להמון בכיכר. קרה שירו בכולם בצרור ממקלע, בלי להאזין להסבריהם. האוקראינים לא חסו בדרך-כלל על איש. השוטרים הפולנים ירו לרוב רק בנוכחות הגרמנים. כאשר היו לבד הסתפקו בשוחד שניתן על-ידי הקרבנות. השוטרים היהודים השתדלו להזהיר ויעצו לאנשים כיצד לנהוג, אך לא תמיד זה הועיל. הם היו אלה שהביאו גם ידיעות על המתרחש בחלקי הגטו השונים. כמובן שהמרחק בין המרצחים מגזע האדונים לבין עוזריהם נשמר תמיד. השוטרים היהודים היו נסבלים בקושי.
הדוחק בכיכר היה רב. רבים היו צמאים. הילדים ייבבו. רצו לשתות וגם לעשות צרכיהם הקטנים. חבר היודנראט ויינטראוב ומר פורמאן שהיטיב לדבר גרמנית קמו וצעדו אל השער הראשי. רצו לבקש מהקצין הגרמני מים לצמאים. כאשר קרבו לשער נורו כמה יריות ושניהם נפלו מתים. באותו רגע נפתחה אש מאחד המקלעים ומספר אנשים נפגעו. נשמעו צעקות: "לשבת! כולם חייבים לשבת!" במרווחים של דקות אחדות ירו עכשיו מעל ליושבים ובכך נמנעה מהם אפשרות של תנועה. לפצועים לא הוגשה עזרה והם שתתו דם. היה ברור, כי הפצועים קשה לא יהיו מסוגלים לצאת לדרך. הדקות חלפו ואנשים הוסיפו לזרום. הגיעו פצועים ובאו ידיעות על הרוגים חדשים. האימה והייאוש גאו. החום גבר. הצמא התעצם. הילדים בכו.
הפצועים שהיו מסוגלים ללכת הופנו לבית-החולים היהודי. זה יצר אשליה של יחס הומניטרי. פאביש, מפקד הגסטאפו המקומי, פקד גם על ראש היודנראט ד"ר לבל ללוות את הפצועים.
בשעה אחת-עשרה הגיעו יחידות חיסול מיוחדות, "פרניכטונגס-טרופן" שהורכבו מגרמנים ואוקראינים. בין מפקד אותן היחידות וראש ה"ארבייטס-אמט" המקומי פרצו חילופי-דעות קצרים. זה תבע להעביר את כל היהודים לטרנספורט וזה רצה להשאיר מספר גדול ככל-האפשר של גברים צעירים ובעלי-מקצוע לצורכי עבודה. לאחר השעה שתיים ניתן צו שכל הגברים בגיל מ-16 עד 45 ייצאו מן ההמון. לא כל הגברים התייצבו. רבים העדיפו להישאר עם קרוביהם. משפחתה של מאשה נותרה מאוחדת.
את הגברים הוליכו לרחוב בוז'ניצנ'נה. כאן ניצבו גרמנים, אוקראינים ושוטרים פולנים בשתי שורות. נערכה סלקציה. מי שנמצאו כשירים לעבודה נשלחו ימינה ולא-כשירים – שמאלה וחזרה לכיכר. את הכשירות קבעו בטביעת-עין. האנשים עברו אחד-אחד במרווחים של כמה מטרים בין שורות המרצחים והוכו באגרופים, באלות ובקתות רובים. בקצה השורותיים היה מנהל ה"ארבייטס-אמט" פוסק בהרמת אצבע, מי יישאר ומי ישוב לטרנספורט. מקצת האנשים הלבושים היטב הוכו קשות במיוחד עד שלא היו מסוגלים להגיע לקצה השורה. הם הושלכו פשוט הצידה והומתו ב"יריית-חסד". בארבע אחר הצהריים הועברו כ-1.500 גברים ל"משולש" שהיה בחסות הזונדר-דינסט.
גרמנים ואוקראינים השתעשעו בינתיים בכיכר בקליעה למטרה. כל מי שעורר תשומת-לב היה על הכוונת: בעל זקן ארוך, גבר לבוש בהידור, אישה עם מגבעת וכל מי שזקף את ראשו. בדוחק כזה כל ירייה פגעה במישהו ומספר ההרוגים והפצועים עלה. הצמא הציק ללא-נשוא. רבים עשו צרכיהם במקום, בישיבה, בלי להפשיל בגדים.
בערב הואיל הגסטאפו להתיר לשוטרים לחלק מים לצמאים. במשך כל הלילה נשארו האנשים ב"אומשלג-פלאץ" כפי שכונתה מיד הכיכר שלפני בית-הכנסת השרוף. פאביש הביא בלילה כבאים עירוניים, ששטפו בסילוני-מים את ההמון הצמא. גרמנים היו עדיין עסוקים בשטח הגיטו בחיפוש מסתתרים. אנשים בודדים או משפחות שלמות הוצאו ממחבואיהם, מן המרתפים ומעליות-הגג ונורו בו-במקום. במאפיה נמצאו משפחות אחדות, כשלושים נפש. כולם הוצאו להורג בירייה, לאחר שנלקחו מהם דברי-ערך. אותו לילה נמצאו ונורו כמה מאות אנשים.
מאוחר אחרי-הצהרים הועברה הקבוצה הראשונה של כשלושת אלפים איש. לתחנת הרכבת. ביניהם היתה גם משפחת שולזאפט.
האנשים צעדו בכביש בקצב איטי. כמעט כל אחד סחב איזה תרמיל או מזוודה. אמהות הובילו ילדים. משני העברים, לפנים ומאחור שמרו בעלי-מדים חמושים וזירזו את ההמון. הכל היה איטי מדי בעיניהם.
ברחובות, על המדרכות ומחלונות הבתים התבוננה במצעד זה האוכלוסייה הפולנית. מקצתם – ברחמים על הנרדפים ואחרים שבעיניהם היהודים היו מקור כל רע, הסתכלו בקורת-רוח בביצוע הסיסמה "פולין ללא יהודים".
משפחת שולזאפט צעדה יחד. ראשונות הלכו אמא עם מאשה, מאחור אבא עם הניק. האב נשא על כתפיו מזוודה והניק סייע לו מדי-פעם מאחור. בעצמו נשא תרמיל וידיו היו פנויות. המטען הכביד על האב מאוד והוא האט את צעדיו. להיעצר היה אסור. אלו שכרעו תחת הסבל פשוט השליכו את המשא ברחוב. המפגרים שנשרכו בשורות האחרונות היו מוצאים להורג בירייה.
מר שולזאפט סחב את מטענו בשארית כוחותיו. מה שהיה בתוך המזוודה, היה צריך לסייע בפתיחת החיים במקום החדש. ההולכים מאחור דחקו בו, הוא החל לזוז לצדו של הטור והניק איתו. כשהיה כבר בקצה הטור נשמטה המזוודה והוא נפל יחד איתה על המדרכה. אוקראיני קרב בקפיצה, ירה ופגע בחזהו. הניק בייאושו גחן על אביו בצווחה: אבא!
האוקראיני ירה שנית, הפעם בראשו של הניק וצעק: זרע יהודים, התפגרו יחד!
הניק הוציא את נשמתו בו-במקום. מר שולזאפט נפצע ואיבד את ההכרה. כאשר רוחו שבה אליו ופקח את עיניו, ראה תחילה את בנו המתבוסס בדמו ואת המזוודה המושחתת שכל תכולתה התפזרה: בגדים וכמה כלי-נגרות. הלאה מזה היו מונחים עדיין צרורות, מזוודות, חבילות וכמה חללים. מדי-פעם היה מישהו מזנק במהירות מן הבתים השכנים, תופס חבילה ומכניס אותה בחפזון לתוך הבית. מר שולזאפט הזדחל אל הניק והעיף מבט בפניו המרוסקים והמתים. עדיין לא הבין שבנו איננו. ישב לידו וכאשר החל להבין נזכר שיש לו אישה ובת והוא חייב להצטרף אליהן. קם והתחיל מדדה בכיוון תחנת הרכבת כשהוא מותיר אחריו עקבות של דם. בקרבת מסילת-הברזל נתקל בז'אנדרם, אשר מבלי להוציא הגה כיוון את האקדח לרקתו ולחץ על ההדק.
לאחר זמן-מה הגיעו עגלות של איכרים שהוזמנו לאותו יום על-ידי השלטונות. שוטרים יהודים היו מעמיסים עכשיו על העגלות את גוויות הנרצחים. הן הובלו לבית-העלמין היהודי, שם הושלכו על-ידי פועלים בהשגחת הז'אנדרמים לקברים המוניים. לאיכרים שנדרשו להיות מובילי גוויות, התירו האדונים רבי-החסד להסיר מן המתים את הבגדים ואת הנעליים. זה היה שכרם היחיד.
בעת הצעידה ראתה מאשה כי אבא עם הניק עוברים לצד שמאל של הטור. היא הבינה, כי הם עשו זאת, כדי שההולכים אחריהם לא ידחפו אותם. אחרי-כן הגיעו לאוזניה יריות קרובות וצריחתו של הניק. בלי-משים רצתה להבקיע לעצמה דרך אליהם, אך אמה אסרה עליה.
לאורך כל הדרך עד לרציף הרכבת היו האם והבת סבורות, כי אבא והניק צועדים אי-שם מאחור. ברציף התברר שהקרונות עדיין לא הגיעו. שוב צוו כולם לשבת. נאסר לעבור ממקום למקום. מפה-לפה נמסרו שאלות, תשובות וידיעות. מישהו הביא בשורה על מות האב והבן. למעשה ראו רק איך הם נורו ונפלו. לאור הנסיון של השעות האחרונות היו גורלם ברור, אפילו אם רק נפצעו. האם היתה רצוצה. מאשה היתה חייבת עכשיו להיות החזקה במשפחה השכולה. היא עודדה את האם. אמרה לה דברים, שבעצמה לא האמינה בהם.
– ודאי צירפו אותם לקבוצה אחרת. הרי רוב האנשים עדיין לא עזבו את הגטו.
האנשים היו צמאים מאוד והתחילו לזעוק בקצב: מים! מים! ואסר! ואסר! בתשובה ירו הגרמנים צרור מעל ראשי היושבים. החרדה גברה על הצמא. השתררה דומיה. רק ילדים אחדים הוסיפו לילל.
מאשה נזכרה בסיפורו של תושב וארשה פצוע שנמלט מטרנספורט. הוא אמר: כך אין מעבירים אנשים למקום חדש, כך שולחים אנשים למוות. זה אירע אך לפני שבוע, אך למאשה היה רושם שכבר חלפו שנים. עלה בדעתו הרהור: נניח שזהו גירוש למקום אחר. מי יזכה להגיע?
לפתע אמרה האם:
-איננו יודעות מה קרה לאבא ולהניק, אך אנו יודעות, מה מתרחש כאן, אין כבר לצפות לשום דבר טוב. אני מבקשת שלא תדאגי לי. אם תהיה לך הזדמנות כלשהי להימלט, נצלי אותה. גורלי יהיה כגורל כל האחרים. נראה שזה רצון אלוהים. לא הייתי רוצה, שיהיו לך נקיפות-מצפון בגללי. פשוט אינך יכולה לעזור לי במאומה. כאן איש אינו יכול לעזור לזולתו. לך יש סיכויים כלשהם לברוח, כי את צעירה.
מאשה קטעה את דבריה.
– אמא, אין על מה לדבר. לא תיוותרי לבדך. מלבד זאת אין טעם לדבר על בריחה. אסור לנו לנוע, אנו יושבות ברציף וממתינות לקרונות. גם בתוך הקרון ודאי ישמרו עלינו. ואולי ישררו בקרונות תנאים יותר טובים?
בעצמה לא האמינה בכך. בתוכה פנימה הודתה שהצדק עם אמא, אבל המחשבה עצמה נראתה לה כבגידה. לעולם לא תעשה כזאת. היא חיבקה את אמא וזו לחשה:
– מאשנקה, את חייבת לעשות זאת לא רק למענך, אלא גם למעננו. מישהו חייב לספר.
– אמא, את עוד תזכי לספר בעצמך.
נשמעו יריות. היא ידעה שכל ירייה היא אדם הרוג. טוב שהם נמצאים כבר במקום, כאן על הרציף. אך אבא והניק? הלוואי שזה יסתיים אחת לתמיד! והצימאון הזה! כבר מאוחר והאנשים לא שתו ולא אכלו מהבוקר, אך תחושת הצמא גוברת על תחושת הרעב. היא שמה לב שמישהו משתין לתוך ספל ומגישו לשתיה לילד. לא חשה אפילו רגש של סלידה. הרי זה רטוב – חשבה. ריבונו של עולם! למה הגענו ולמה עוד נגיע? כיצד אפשר להביא יצורי-אנוש למצב כזה? הרי יכלו להרוג מיד!
————————————————–
כאן תם פרק א' בספרו של נח לסמן, "חמישים קילומטר מטרבלינקה".
תודתנו להוצאת "מורשת", בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'- תל אביב, על אישורם לפרסום הפרק.