בשנת 1884, משעלו הביל"ויים לארץ-ישראל בסיסמה "בית יעקב לכו ונלכה", ובועידת קטוביץ קמה תנועת "חיבת ציון", נערכה בשדלץ, בביתו של ר' יצחק נחום וויינטרויב, פגישה חשאית לקראת הקמת סניף של "חובבי ציון" בעיר. יש לדעת שאסיפה חשאית תחת שלטון הצארים, הייתה כרוכה בסכנה של גירוש לסיביר. מה גם שבאותה עת היה זה ביטוי לאומץ רוח, צעד מהפכני של ממש, להתאסף ולדבר על ארץ-ישראל! בפרט שלא היו אלה צעירים סתם, אלא בעלי משפחות, חסידים צעירים, שישבו בבתי-מדרש ובבתי-כנסת ולמדו תורה, ועמם משכילים, סוחרים ובעלי-מלאכה.
בין משתתפיה של אותה אסיפה, לצד היוזם, ר' יצחק נחום וויינטרויב, נמנו: משה גולדברג, ר' דוד אייזיקס, יצחק-מאיר רפפורט, יהושע גולדפרב, משה אבא אייזנשטט, שמעון בער מינץ, ברל כהנא, פישל פרנקל, שמואל צוקר ואחרים. מאז, בכל ליל שבת, הם היו מתאספים בביתו של ר' יצחק נחום וויינטרויב, משוחחים על ענייני דיומא, קוראים חוזר, אם הגיע כזה, ודנים באיסוף כספים למען יישוב ארץ-ישראל.
יצחק נחום וויינטרויב היה למעשה אבי הציונות בשדלץ. מאז התחתן ובא לעיר, בשנת 1878, ועד יום מותו ב-1942, לא החמיץ הזדמנות לעורר את הציבור לציונות. כאשר הופיע לפני קהל הוא התבסס על מדרשים, על מאמרי חז"ל, על פסוקי התנ"ך וגם על נאומיו של רבו, ר' שמואל מוהליבר. גם כאשר למד בבית-הכנסת של חסידי גור יחד עם ר' משה גולדברג, אחר-כך בבית-המדרש של ישראל יחיאל, והרבה יותר מאוחר – בבית-המדרש העירוני הגדול, הוא הזכיר תמיד את ארץ-ישראל והשתדל לעשות לרעיון הציוני בקרב עוד ועוד נפשות.
כאשר נעשה י.נ. וויינטרויב סוחר גדול הוא לא חדל מלימוד דף גמרא בכל יום, ואף מצא לו זמן לקריאת ספרים מן הספרות הישנה והחדשה גם יחד. הוא הבית הן לנפשו של היהודי הדתי, הלמדן,והן לזו של היהודי החופשי בדעותיו, תמיד השתדל להרגיע ולמן מתחים בין שני הפלגים. הרבה עבודה ומשאבים נפשיים השקיע הסוחר הדתי הזה אצל המושל של שדלץ כדי לקבל אישור לפתו ח ספרייה בעיר, ולצד זאת היה חסיד מושבע של "נפש בריאה בגוף בריא" בכל יום, מוקדם בבוקר, הן בקיץ הן בחורף, היה צועד ברגל לראסקוש, שם שכנה אחוזתו, ועושה לכושרו הגופני בחטיבת עצים להסקה.
י.נ. וויינטרויב מעולם לא השיב בשלילה לבקשה, כמו גמילות חסד או ערבות בנקאית, והוציא על כך ממון רב. אוזנו הייתה כרויה לסבל אנושי, הוא הקשיב ברוב קשב למי שהשיח בפניו את לבו, וכאשר היה צורך לבטל גזירה, אם לכלל, או לפרט, הוא עשה זאת במסירות נפש ממש. ראינו אותו בעת הפוגרום בשדלץ, כאשר הלך יחד עם הרב שמעון בער אנאליק, משה טמקין ומזכיר הקהילה היהודית צ'אצ'קס, להשתדל אצל השלטונות המקומיים להפסיק את הירי, בעוד הכדורים שורקים מעל לראשיהם. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בית-הדין הצבאי העמיד למשפט יהודים, שהפולנים הלשינו עליהם כי סייעו כביכול לבולשביקים, רץ יצחק נחום וויינטרויב, ועמו ר' ישראל גוטגולד, אל השלטונות המקומיים כדי לשלול את העלילה ולבטל את רוע הגזירה.
לא היה מפעל או מוסד, שלא ניכרה בו ידו המארגנת והמסודרת של יצחק נחום וויינטרויב. כל אירוע בחיי היהודים, תהא חשיבותו רבה או פעוטה, היה רשום אצלו. גם בימי מלחמת העולם השנייה, והוא כבר זקן, שבור ומוכה אסונות אישיים, המשיך לאסוף חומר ולכתוב על החיים היהודיים וחדלונם בימי האימים. אך למרבה הצער, את כל-זאת השמיד במו ידיו, ברגע האחרון לפני צאתו לטרבלינקה.
מלחמת העולם השנייה ניחתה בכל אימתה על ראשו של פעיל ציוני אציל נפש זה. טרגדיה נוראה ראשונה הכתה בו ב-2 בספטמבר 1939, כאשר בתו פרידה לנדוי, ומשפחות יבלון וזלצשטיין נקברו תחת ההריסות בעת הפצצות הגרמנים. הלב נשבר למראה ווינטרויב הזקן עצמו עומד וחופר, כדי לחלץ את יקיריו מתחת לחורבות. הכאב התעצם כאשר באסון שני נספה נכדו, עו"ד יוסף לנדוי, עם אשתו וילדיו. הוא עצמו התגורר אצל שמואל גרינשפן בגנשה-בארקי עד האקציה האחרונה, בנובמבר 1942. הוא לא זכה להגשים את שאיפתו התמידית לעלות לארץ-ישראל ולקיים את השבועה, שנשבע ליד קברו הפתוח של חתנו מרדכי מאיר לנדוי, כי בעלותו לישראל ייקח עמו לשם את עצמותיו.
הבה נערוך היכרות אישית עם המשתתפים באסיפה הציונית הראשונה בשדלץ.
משה גולדברג היה יליד זאמושץ' והגיע לשדלץ בעקבות נישואיו עם בתו של ר' שמואל ברוקארש, בעל-בית מכובד בעיר. הוא למד יחד עם י.נ. וויינטרויב והיה יהודי למדן ומשכיל, וגם סוחר מצליח. יחד עם יהושע גולדפרב היה בעליו של בנק, ובארץ – ממקימי בנק "קופת-עם" בתל-אביב. בשנת 1903 נבחר גולדברג כציר לועידה הציונית במינסק.
משה אבא אייזנשטט היה בעל-בית חשוב בשדלץ, סוחר הגון, ציוני נאמן ובנו של הרב מברזנה. שני ילדיו, בן ובת, נמצאים בישראל. הבן פלטיאל היה אף הוא פעיל בכל תחומי העשייה הציונית בעיר, עד צאתו לוארשה. נמנה בין יוזמיהם של קורסי ערב ללימוד עברית.
שמואל צוקר, בעל מפעל ללבנים, חסיד רדזין ויהודי גאה כיהן במשך תקופה מסוימת כחבר מועצת-העירייה והגיב בחריפות על כל התבטאות פוגעת שהשמיעו הפולנים נגד היהודים. בשנותיו האחרונות חי בפאריס עם בניו. הוא נספה בתאונת דרכים.
בין החברים בתנועת "חיבת ציון", שעסקו באיסוף כספים ליישוב ארץ-ישראל" היה ידידיה ריינמן. צעיר משכיל, שהיה בקיא בספרות וגם ישב ולמד תורה בבית-הכנסת של חסידי קאלאבייל. לאחר נישואיו עם בתו של ר' מיכל רוזנברג מבריסק דליטא, החזיק בחנות סיטונית של מצרכי מזון בשדלץ, ובשנת 1924 סגר אותה ועלה לארץ-ישראל. כעבור כמה שנים הוא נבהל מפני אופנוע חולף, נפל על עורפו ומת. גם אשתו שרה, פעלה רבות להפצת הרעיון הציוני בחוגים שונים בשדלץ. שני בניו, יעקב ונח, נספו באופן טרגי.
בשנת 1900 בא לשדלץ מרדכי מאיר לנדוי. הוא נישא לפרידה וויינטרויב והשתקע בעיר. בהשכלתו היהודית והכללית ובכישוריו הארגוניים הביא עמו חיוניות רבה לפעילות הציונית בעיר. ראשית כל עשה להקמת בית-כנסת ציוני, שמתפלליו, ציונים נאמנים ומסורים, אינטליגנטים ובעלי מלאכה. חבריו בועד בית-הכנסת היו: אברהם ואדה, שמואל וורמן, יוסף זילברפאדן, מאיר פרלה ופלטיאל סלושני.
פעם אחת, כאשר בא נציג מן המרכז לשאת הרצאה בבית-הכנסת העירוני, אסף סביבו הרב דב-בער אנאליק, מתנגד חריף לציונות, כמה מן המתפללים, ביניהם דייגים וקצבים. אחד מהם תלש מן הקיר פמוט והטיח אותו בראשו של זילברפאדן, והפיל אותו למשכב לתקופה ארוכה. המקרה הזה השפיע קשות על אנשי הקבוצה הציונית הפעילה, ואלה פעלו מעתה ביתר שאת והגדיל את שורות התנועה.
בשנת 1903, בועידה הציונית הכל-רוסית במינסק, היו משה גולדברג ויהושע גולדפרב נציגיה הציונים של שדלץ.
באותה עת הוקמה בעיר, בחשאי ספרייה. מקימיה היו: הציוני יוסף רוזנווסר, המוכר יותר בכינויו יוסל בן-החזן או יוסל בעל-הסיגריות, זאב טוכקלאפר, אשר ליוורנט, יהושע גולדברג, מוזס גרינפרב ואחרים. הודות למאמצי השתדלנות של ר' י.נ. וויינטרויב אצל המושל, קיבלה הספרייה אישור חוקי ונקראה על שם חתנו של וויינטרויב – מרדכי מאיר לנדוי. בשנת 1912 הועברה הספרייה לידי חברת "השמיר" לתרבות אידיש.