שדלץ נודעה בפולין כעיר ציונית במלוא מובן המלה. בספר "נפתולי דור" כותב אברהם לווינסון: "כאשר בוארשה הוקם הועד המרכזי של ארגון 'התחיה', היו שני הסניפים – שדלץ ובנדין – החזקים והפעילים ביותר בפולין."
את שמה כעיר ציונית רכשה לה שדלץ בזכות, ואכן כל החיים הציבוריים היהודיים היו שזורים בפעילות ציונית. לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, החלה הציונות לחדור בהדרגה לשכבות שונות של האוכלוסייה היהודית בשדלץ, עד שנהפכה לבסוף לתנועת-המונים. באמצעות נציגיה, מילאה התנועה הציונית תפקיד מכריע בחיי הציבור והכלכלה בעיר וכן גם בתחום הפוליטי. כך במועצת העירייה, ובקהילה היהודית, וכך בשתדלנות אצל השלטונות המקומיים, ואצל השלטון המרכזי גם יחד, הן בתקופה הצארית בפטרבורג, והן מאוחר יותר בימי השלטון הפולני העצמאי בוארשה.
עשירה וססגונית הייתה הפעילות התרבותית-ציונית בשדלץ: בתי-ספר, קורסי-ערב, ספריות, הרצאות, ערבי קריאה, שיחות חברים, ערבי ויכוחים, אסיפות ואגודות ספורט. הציונים בשדלץ הצטיינו גם בתחום המשקי וכן בתחום העזרה הסוציאלית-פילנתרופית והיו פעילים גם במוסדות ואיגודים כמו איגוד הסוחרים, איגוד החנוונים והסוחרים הזעירים, איגוד עובדי-הכפיים, חברות אשראי, בנק הסוחרים, קופת מלווה, גמילות-חסד, עזרת-יתומים, מושב זקנים, בית-חולים, ביקור-חולים, לינת-צדק, בריאות הציבו, מטבח זול ועוד.
מלבד כל המוסדות הללו, העירוניים והכלליים, נשתייכו לתנועה הציונית גם מוסדותיה המפלגתיים, שלא היה להם במה להתבייש לעומת מוסדות מרכזיים מסוגם. בכל מקום היו הציונים היוזמים ונותני הטון. תמיד נשמע קולו האמיץ והתקיף של העסקן הציוני ההגון, שעשה הכל לטובת העניין ללא כל כוונות אישיות. תמיד עמדו לנגד עיניו, במקום הראשון, האינטרסים של טובת הכלל ושל היחיד, כחלק מן החברה. ולכן תמיד היו דבריו ראויים לתשומת לב ומשכנעים. אפילו המתנגדים החריפים ביותר, גם כאשר מנו את הרוב במוסד ציבורי זה או אחר, תמכו בכל זאת בהצעותיהם של הציונים, מה עוד שהשפעתם של הנציגים הציוניים ניכרה לא רק בחוגים יהודיים, אלא גם במוסדות לא-יהודיים כמו העירייה ומועצת-העיר. לדוגמה, בתקופה ש"אגודת ישראל" נהנתה במועצת הקהילה מרוב קטן, היא התחשבה בכל-זאת בדרישותיהם. של הציונים והקצתה סכומים ניכרים לתמיכה בבית-הספר העברי של "תרבות" ובקורסי ערב, השתתפה באיסוף תרומות לקרן הקיימת לישראל וסייעה במימון הוצאות הנסיעה של כל חלוץ שעלה לארץ. המתפללים בבית-הכנסת, בבתי-המדרש ובאחדים מבתי-התפילה של החסידים, נדרו נדרים לטובת הקק"ל, בבית-הכנסת הגדול ובבית-המדרש ניתן היתר לדבר על עניינים ציוניים, ובכל כ' בתמוז נערכה אזכרה להרצל בבית-הספר העירוני ונישאו נאומים.
באסיפות הציוניות השתתפו רבים. כאשר בא לביקור בעיר מנהיג ציוני או נציג מארץ-ישראל היה זה יום חג, לכן שמחו המנהיגים הציוניים לבוא לשדלץ. אחד מהם היה יצחק גרינבוים, יו"ר הועד המרכזי הציוני בפולין, ציר הסיים – בית הנבחרים הפולני ולימים שר הפנים הראשון של מדינת-ישראל. כאשר עשה דרכו מתחנת הרכבת העירה, יצאו יהודים מחנויותיהם ומבתיהם לקבל את פניו. מפה לאוזן עברה הידיעה, שחבר הפרלמנט גרינבוים בא לעיר ויישא הרצאה. תמיד היה המקום צר מלהכיל א ת כל הבאים להקשיב לדבריו.
בעת האירועים הגדולים בעולם הציוני ובעולם היהודי בכלל, כמו הכרזת בלפור או חנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים, ידעו חברי המשפחה הציונית כולה וכל יהודי באופן אישי, רגעים של התרוממות רוח. בערבים החגיגיים שנערכו בעיר, לא יכלו להשתתף כל אלה שרצו, כי לא נמצא בשדלץ אולם המספיק להכיל את כולם. מאות נאלצו לחזור כלעומת שבאו, מתרעמים על שלא הייתה להם אפשרות להיכנס, אפילו למבואה של האולם. הכל היו חברים בתנועה הציונית; וכל שכבות האוכלוסייה השתתפו בחגיגות: גברים ונשים, יהודים למדנים, חסידים, מתנגדים, משכילים, סוחרים, בעלי-מלאכה, פועלים, עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים.
אכן, התנועה הציונית בשדלץ הוכיחה יוזמה בלתי רגילה ולא ידעה ליאות. תענוג היה לראות כיצד פעלו ביחד מכובדי הציבור, המבוגרים עם הצעירים. אמת, שוב ושוב נתגלו ביניהם חילוקי דעות, אך נגד עיניהם עמדה המטרה האחת, אשר איחדה את השורות. הודות לכך, כאמור, מעולם לא פרצו סכסוכים חריפים בין הסייעות הציוניות. החברים המבוגרים הבינו לרצונם של הצעירים ותמיד התפעלו ממסירותם של אלה לפעילות הציונית. ואילו הצעירים ידעו להעריך את עבודתם של המבוגרים ותמיד האזינו לדבריהם ולעצתם. המגביות למען קרן היסוד הופקדו בדרך-כלל בידי המבוגרים. כך גם במגביות למען הקק"ל, במבצעי מכירת 'שקלים', בפעילויות תרבות שונות וכד'.
מתוך "אבות מספרים שדלץ"