אמרו חז"ל: "חן המקום על יושביו", רוצה לומר: מיושביו יכול אתה להכיר את חן המקום.
ואני בבואי לתאר את מה שראיתי ומצאתי בשדלץ עירי, כפי יכולתי והלך רוחי ובהתאם להשקפותי, אספר על "המזרחי", אשר הייתי אחד ממייסדיו. אתאר תחילה לפני הקורא את דמותם של רבני העיר, לומדיה עסקניה, סוחריה וחסידיה.
מספרים כי בתקופת הוויכוח בין החסידים והמתנגדים, שאל מתנגד אחד אם משיח ישראל, אשר אנו מצפים בכל יום לבואו, יהיה מקהל החסידים – או מקהל המתנגדים. ענה להם בעל התניא, כי משיח יהיה מתנגד. תמה עליו המתנגד: והלא החסידים אומרים כי דרככם היא הדרך הנכונה, ואילו כבודו אומר לי, כי משיח יהיה מתנגד. ענה לו הרב מניה וביה: חסידים מכבדים גם מתנגד אמיתי, אבל המתנגדים אין ברצונם לכבד חסיד אמיתי. לכן, למען יאמינו כולם במשיח הוא יהיה מתנגד – וגם החסידים יאמינו בו.
ואמנם, לשבחה של שדלץ יאמר כי גם חסידים וגם מתנגדים מובהקים שימשו בה רבנים, וכמעט כולם היו חביבים על כל שדירות העיר. ולא זו בלבד, אלא שהם לא נסחפו שם במחלוקת שבין הזרמים, שהייתה מנת חלקם של ערי פולין האחרות.
ראשון הרבנים בשדלץ הוא רבי זוסיא פלוצקר, חסיד נלהב מתלמידי הרבי בונים מפשסיחא, חבר לרבי מקוצק ולרבי מוורקה. אחריו שימש החסיד רבי שמואל שינוואר, מחבר הספר "רמתיים צופים", ואחריו המתנגד הידוע רבי ישראל מייזליש, בנו של הרב דבעבער מייליש, רבה של וארשה. רב העיר הבא היה רבי מרדכי ליפשיץ, מתנגד מובהק ומחבר "ברית יעקב", אשר בבית-הקברות החדש בשדלץ בנוי אוהב ראשון, אוהל ציון, על קברו. הבא אחריו היה רבי יששכר בעריש גירברטס, שנמנה עם קהל החסידים. הוא היה גדול בתורה, ידע שפות רבות והיה בקיא בהוויות העולם. משסיים את כהונתו בעירנו נקרא לכהן בעיר בנדין, וחיבר את ספר השאלות והתשובות "דברי יששכר". רבי שמעון דוב אנאליק מטיקטין, שכונה "דער שווארצער עילוי", היה רבה הבא של שדלץ. אם כי היה מתנגד מובהק, כיאה למי שהתחנך בטיקטין העיר שנודעה כמבצר של התנגדות לחסידות. אינני יודע אם היה רב אהוב כל-כך על החסידים כמו מתנגד זה, ולא משום שהתאים עצמו לקהל ונהג ללבוש בגד משי בכל ימות השבוע ובשבת לחבוש שטריימל, כמנהג המקום, אלא מפני יוש לבו ומסירותו לענייני הציבור והתורה.
על דמותו של הרב אנאליק ועל התנהלותו מעוררת ההערצה בימי הפוגרום בשדלץ בשנת תרס"ה – 1905, מרחיב יצחק כספי בחלקו הראשון של ספר זה. יש להוסיף ולספר שהב התנגד לא לחסידות בלבד, אלא גם להשקפות לאומיות ומדיניות, בכל זאת חיבבו והוקירו אותו גם קהל הציונים, משום שאיש אמת היה, והיה מוכן למסור את נפשו על מצוות התורה ועל ענייני העדה . זכרוני, בתקופה של התחלת הציונות המדינית, בא אחד מתושבי מזריץ', מעשיריה ועסקניה, בר-אוריין גדול וציוני נלהב, לנאום בבית-המדרש וקיבל רשות מידי אחד מפרנסי העיר, רבי יצחק-נחום וויינטרוב, שהיה אז ראש הקהל, ואת פי הרבה לא שאלו. הדביקו מודעות על קירות בית-המדרש ב"שול-הויף", כי ביום פולני ובשעה פלונית ינאם פלוני. והנה לשעה הקבועה ירד הרב מביתו, נכנס לבית-המדרש והודיע, כי הוא אינו נותן רשות לנאום בבית-המדרש בשום עניין פוליטי וכדומה. ניגש אליו רבי יצחק-נחום וויינטרוב ואמר לו: רבי, הרי כבר נתנו רשות וכבר נתאסף קהל וכבוד הבריות מחייב שיורשה לו לדבר. בעט בו רבי שמעון ברגלו ואמר: מימי לא ניצחני אדם; על בית-המדרש אני בעל-הבית. לטיקטין עדיין אין רב ואני יכול לחזור לשם. ולא נתן בשום אופן לנואם לדבר, שכן בית-המדרש הוא מקום לתפילה ולמגידות של מוסר, אבל לא לעניינים חילוניים.
הרב ממוגילנציה, רבי חיים יהודה גינזבורג כיהן בשדלץ אחרי הרב אנאליק. הרב היה חסיד, תלמיד-חכם גדול בשיטת הפלפול הפולני ומסור לענייני העיר. אף כי רחוק היה מרבניה הקודמים כרחוק מזרח ממערב – הללו היו מתקדמים בהרבה, וגם דרשנים טובים ממנו – לא קמו עליו עוררים.
אחרון רבני העיר, עד ימי ההשמדה, היה רבי שלמה אייכנשטיין, הרב מחודורוב. עם בוא הנאצים הוא ברח לרוסיה ואיש לא שמע עוד על אודותיו.
בימי הרב גינזבורג התבלטו בשדלץ כמה וכמה אישים תורנים. עם אלה נמנה רבי משה הירש, אשר צורף כמורה צדק – דיין – קבוע לרבנות המקומית. על בית-דין-צדק בעיר נמנה אז גם רבי ישראל קוזמיר, ועזר כנגדם שימש רבי נחמן לייב, שהיה ממלא מקום הרב בשיעור של ש"ס והיה גדול בתורה וישר דרך. זה האחרון היה חתנו של רבי אביגדור רידל, שבנו בכורו, סוחר הקמח רבי שמעון, נודע כאיש ציבור וכמוהל, אשר היה עוזב את מסחרו לקיים מצווה בלי לקבל בעדה כל טובת הנאה.
בין הבעלים של בתי-המסחר הגדולים, אשר תורתם היתה אומנותם, יש לציין את רבי טוביה קרמרז, תלמיד-חכם שכל ימי חייו ישב בביתו על התורה, ורק ברגעי מנוחה היה נכנס לחנות הסדקית שלו ברחוב וארשה, להשגיח קצת. גם בניו היו לומדי תורה, וכאביהם לא עשו תורתם קרדום לחפור בו. בנו מנדל קרמרז, בעל מפעל לסיגירות המציא מכונה משוכללת וקיבל עליה פטנט מאת הממשלה הרוסית.
גיסו של ר' טוביה הוא החסיד הנלהב רבי אליעזר ליפשיץ, סוחר גדול של טבק מעשירי העיר. הרב ליפשיץ היה אמנם נתון למסחרו, אולם מעולם לא בא לחנותו לפני השעה החמישית, לאחר התפילה והשיעור הקבוע, וגם כתום ארוחת הצהריים לא היה חוזר עוד לחנות אלא ישב ולמד.
דומה לרבי אליעזר ליפשיץ היה רבי שמואל דוד זיידנצייג, סוחר עצים אשר במרבית ימות השבוע ישב בוארשה לרגל עסקיו. ואולם, כשעה לפני נסיעתו לשם עוד ישב בביתו והגה בגמרא ובתורה, וגם בשובו הביתה בימי חמישי אחר הצהריים הסתפק בברכת שלום לבני ביתו – ומיהר אל פינתו, לעסוק בתורה. בזה הלך בדרכי אביו, הסבא שלי, רבי ישראל סיני זיידנצייג. לסבא, אחד מחסידי קוצק, היו עסקים ענפים, בתים ויערותח, ובהם בית המלון "אנגלסקי" ברחוב פיינקנה בשדלץ. שבועות רבים שהה מחוץ לעיר, ובשבתות נשתהה בבית החסידים שעות לאחר התפילה, היה עוסק בדבקות בתורה עד שעה מאוחרת בצהריים ורק אז חוזר הביתה לסעודת השבת. עם חתניו, מגדולי הייחוס בתורה ובחסידות, נמנה אבי רבי, שכל ימיו תורה ועבודת ה'.
בן יהודי שדלץ שהצטיינו בנדיבות ובחסידות היו רבי אברהם ליפשיץ, הוא אביו של רב העיר אליעזר ליפשיץ, וכן שני נכדיו של ר' יוסף אנזלס – אשר משה נלקנבוים ואברהם יודל רוזן, שגם נשותיהם נודעו בטוב-ליבן המופלג. בראשין החורף דאגו שניים אלה להכין עצים, תפוחי-אדמה ומלבושים חמים לעניים, ולבני עניים וחילקו אותם ברוחב לב לנזקקים. נדיבות דומה גילה רבי מרדכי היינסדורף, שעשה לפרנסתו כבעל בית-בורסקי וביתו היה בית ועד לחסידים. בימי הילולה, בראש חודש, ובימי חג ומועד היו חסידים אוכלים לשובע ושותים לרוויה על שולחנו.
היה גם רבי דוד מינץ, סוחר וצדיק כאחד, שכונה רבי דוד לייבלס על שם חותנו רבי לייבל הרשל. פרנסתו היתה על בית מסחר למכשירי כתיבה ברחוב וארשה, אך גם מסחרו היה לשם עבודת ה', שתהיה לו פרנסה ושלא יצטרך לבריות, שכן מיד כשנתפנה מזה היה חוזר לעבודתו, היא עבודת הבורא.
עירוב של תורה ומעש נמצא גם אצל רבי הירש יוסף צ'רנוברודה, מתנגד שומר תורה ומצוות אשר התפלל בהשכמה, למד את שיעוריו הקבועים ואחר-כך היה בא לבית מסחרו. אחיו ברל היה מלובש כדרך החסידים, אבל משכיל ומתקדם. הוא היה הספרן בספריית שדלץ וממקימו של מועדון "הזמיר".
רבי גרונם פרידמן היה עשיר גדול, שסחר בעיקר עם הגויים והלווה להם כספים לרכישת בתים ואחוזות. הוא נהג להתפלל בבית-המדרש הציבורי הגדול, ובכל זאת בשבתות לבש בגדי משי ואת בניו הדריך ברוח התורה והחסידות.
ולא נשכח עוד שני יהודים, אשר בנו בכספם, לטובת הציבור, בתי-כנסת שנקראו על שמם. האחד הוא בעל הבית עשיר, רבי פישל פרנקל, והאחר – הרופא שפלין, אשר בנה לו בחצרו ברחוב פיינקנה בית-כנסת שנקרא: בית-המדרש של שפלין משובב נפש היה מראהו של שומר המצוות מגודל הזקן, המטפל בחולים. ואם כי לא הוסמך רשמית, נחשב שפלין מומחה לרפואה לכל דבר ועניין.
מתוך "אבות מספרים שדלץ"