היה זה ביום שישי, 22 באוגוסט 1942. אנו חיים בשבועות האחרונים במתיחות איומה. בוארשה שבה מתגוררים 600 אלף איש מגרשים את היהודים. מראדום, קילצה וממקומות אחרים יוצאות רכבות עמוסות אנשים, המיועדים למחנה המוות בטרבלינקה.
דושיה מונצ'יק מוארשה מתארחת אצלנו ומספרת דברים נוראים על המתרחש שם. אנו יודעים שאותו דבר מחכה גם לנו, אך נותנים לעצמנו לשגות באשליות. פתאום, כמו רעם משמיים, מתקבלת הידיעה כי היום מגורשים היהודים של מינסק-מאזובייצקי, המרוחקת 40 ק"מ מאיתנו. בשלב הבא – זה אנחנו, אך אנו ממשיכים להשלות את עצמו, אנו מקווים שאותנו זה "יעקוף": הרי השלטונות המקומיים הבטיחו לנו שאנו עיר של עבודה! והם זקוקים להרבה ידיים עובדות!
מצב-הרוח בעיר הולך ורע מרגע לרגע. אני מנחמת את הורי האהובים, ובדמעות בעיני, אני מסתכלת על הנחמה שלנו, על בתנו היפהפייה בת אחד עשר החודשים. במה אשמתה, שעליה להימצא בגיהנום שכזה?
לפנות ערב פושטת פתאום הידיעה, שמעכבים את הגירוש. ברחוב מנשקים כולם אלה את אלה מרוב שמחה. מי ייתן ותהיה זו אמת! לדאבון הלב, כפי שהתבטא בעלי, ובצדק, אין זו אלא תגובתם של אופימיסטים לכל ידיעה רעה.
ב-11 בערב, כאשר התכוננו ללכת לישון, נכנס ידידנו-שכננו אולה נוסבוים, שהיה שוטר יהודי (שומר סדר), ואמר כי חוששים פן יקרה משהו חדש הלילה: בשעה שתיים אחר חצות נקבעה אסיפה של המשטרה הפולנית, והגרמנים לקחו בחזרה עבודות בלתי-גמורות מהשכונה.
הלב מתחיל לפעום בחוזקה ודמעות זולגות מהעיניים. אני מסתכלת בילדתי. כה חבל לי על הפעוטה. אולם, גם כעת אנו עדיין משלים את עצמו. אולי זה שום דבר? אולי יוצאת המשטרה למרדף אחד פארטיזנים? דושיה טוענת, שהמשטרה הפולנית אינה משתתפת בפעולות כאלה. זה אומר כך וזה אחרת.
בשתיים בלילה בא בעלי, גם הוא משומרי הסדר, ומודיע: להיות מוכנים. אני מוציאה מהמזווה כמה דברים בשביל הילדה. אנו מעירים את השכנים, שאינם יודעים דבר על המתרחש, ומרגיעה את אמא. פתאום נשמעת ירייה. סימן הוא שסגרו את הגטו. ללא מלים אני מתחילה להלביש את הילדה. אין ספק: זמנים רעים מתקרבים. עד השעה ארבע לפנות בוקר אנו שרויים בחוסר ביטחון איום. לפתע – צרור יריות מיד לאחר מכן פורץ יעקב ומכריז: "אנחנו מוקפים!"
ההורים פורצים בבכי נורא. אמא קוראת: "הצילי את עצמך ואת התינוקת – שעמל חיי לא יהיה לשווא!" אינני עונה, אני מסיימת להלביש את התינוקת, עוטפת אותה בשמיכה וזורקת מעיל על כפתי, אני מוכנה לדרך. לאן? אינני יודעת. על מלבושים ואוכל אינני חושבת. בינתיים מתעוררת התינוקת משנתה ובוכה. אבא ניגש אליה, וכדרכו נושק בשקט אותי ואותה. יעקב מחליף את בגדיו ומורה לי ללכת אתו.
אני כה המומה ומפוחדת, עד שאינני שואלת לאן, אינני נפרדת מההורים ומדושיה. אמא מלווה אותנו לפרוזדור, "ילדים, השתדלו לקבור אותנו בצורה נאותה" היא אומרת בדמעות, מלים אלה מקוממות אותי סופית. "אמא, מה את מדברת? האומנם לא אראה אותך לעולם?"
למה אין לי רעל. אילו היה לי, היינו כולנו שמים קץ לחיינו!
ברחוב מתאספים אנשים. מהבתים עולים קולות של יללות ובכי. מזמן-לזמן נראה מישהו רץ וחבילה בידו. מזמן-לזמן נשמעת ירייה. כולם שואלים את כולם: "בני אדם, הגידו, מה זה, מה קורה?" על יציאה מהשכונה אין מה לדבר. בעלי מוביל אותנו למפקדת המשטרה ומשם לעליית-גג של בית-המרחץ הסמוך, כדי שנהיה קרובים אליו אם יכבו את משפחות השוטרים, כפי שעשו בוארשה. אני עולה. את התינוקת אני מסורת למישהו זר. "אמא" היא קוראת.
"אני לוקחת אותך, בתי."
אני משתדלת להסתדר בנוחיות בעליית-הגג: מבקשת ממכרים, שיורידו למעני את המזרון מהשולחן אל הרצפה, משגיחה שהתינוקת תישן. אני עושה שטות: הרי עכשיו היא יכולה להרשות לעצמה לפטפט. מוטב כי תישן מאוחר יותר. אך מי שם לב לכך. ולמה יעקב איננו מביא לכאן את ההורים ואת דושיה?
בשבע בערב אני שומעת את קולה של דושיה. אני מאושרת: בוודאי גם ההורים באים! "דושיה, איפה ההורים?"
לדאבוני, ההורים לא באו. אני מיואשת. אומר ליעקב שיביא אותם.
דושיה הביאה כמה צנימים בשביל התינוקת. יעקב שולח סוכריות, לימונים, דובדבנים, לחם. לשם מה כל זה? אני כל-כך המומה עד שאינני משערת בנפשי כמה איום המצב, ומי יודע כמה זמן נצטרך לשבת כאן.
כ-100 איש יושבים כבר בעליית-הגג, ומספרנו הולך ועולה. גם היריות בחוץ הולכות ומתגברות. מפעל השילוח החל – וההורים אינם. מילותיה האחרונות של אמי מצלצלות באוזני. למה זזתי מהבית בלעדיהם? "הרי זה כדי להציל את התינוקת", מרגיעה אותי דושיה. והרי יכולתי להציל את הורי!
השעה עשר. היללות והבכי מתמזגים לצעקה גדולה. בדיעבד נודע לנו, שהמשטרה היהודית קיבלה הוראה לרוקן את הבתים ולשלוח את דייריהם לנקודת האיסוף, ה"אומשלאגפלאץ". לפי שעה, אין אנו יודעים מה פירושן של הזעקות האיומות וקורעות-הלב. אני שומרת על הילדה ומשעשעת אותה כדי שלא תבכה. כרגע היא שמחה לשד, והיא שקטה. אך מה יהיה אחר-כך?
אחר-כך, אני משקה אותה בציבאלגין, כדי שתישן הרבה. איני רוצה לחשוב על שום דבר, כי אשתגע. איפה הורי האהובים? לא נותר לי אלא להתפלל, שיזכו למוות קל. כעבור מספר שבועות נודע לי כי לדאבון לבי תפילתי לא התקבלה.
מתקרבת השעה 12.00. מהרחוב מגיעים צעדי התליינים.
יריות ללא הפסקה, יללות ללא סוף. פתאום, דפיקות נוראות מרעידות את עליית-הגג. הנה-הנה הם מתקרבים אלינו. ריבונו של עולם, שרק הילדה לא תתעורר! לצערי, הרעש כה גדול עד שהילדה מתעוררת בבכי מר. שותפינו לגורל הופכים אלימים: אישה אחת מתנפלת על התינוקת ורוצה להחניקה. אני דוחה אותה בפראות: אם ילדתי לא תחיה – כולם יכולים למות!
כדי להשתיק את הבכי דוחפים אותי יחד עם בתי לתוך ארון הניצב בעליית-הגג. אני מפשיטה אותה, חולצת לה שד, מזמרת לה שירים ומשעשעת אותה ככל יכולתי. כל דקה נראית כנצח. לבסוף היא נרגעת. היא התרגלה לרעש, שעדיין לא חדל. הזיעה ניגרת מגופי בזרם שוטף. החום בעליית-הגג בלתי-ניסבל. דושיה מגישה לי לימון להשיב את רוחי. אני מוליכה את הבובונת הערומה – היא רוצה לצעוד! – לאורך כל עליית-הגג. אני מתייפחת ללא הפסק. לו רק היתה אמי אתי, היה לי קל יותר לעבור את כל זה. היא הייתה משעשעת את הילדה טוב ממני!
דושיה מכריחה אותי לאכול פרוסת לחם ולשתות קצת מים – את חייבת לדאוג שיהיה לך מזון בשביל הילדה! כמה טוב שהיא אתנו!
הרעש פסק, כעבור זמן נודע לנו, שהמשטרה היהודית הרסה בכוונה את דלת המרתף, הוכיחה לאוקראינים שאין זאת דירה – והם הלכו לדרכם. לפי שעה ניצלנו. אני משאירה את הילדה על המזרון בהשגחתה של דושיה, וזוחלת על הגג להשקיף על הרחוב. שיממון איום. ממרחקים נשמעות יללות, צעקות ויריות. יריות ללא הפסק. חשבנו שאלה יריות של הפחדה, אך התברר שכל ירייה משמעה פחות אדם אחד בחיים.
שעטת מגפיים. דירות וחנויות נפרצות. צעקות עד לב השמים. יריות מקרוב ומרחוק. אני מרגישה סחרחורת. דברי אמא האחרונים והנשיקה השלווה של אבא אינם נותנים לי מנוח. מה קורה להם? עברה רק מחצי היום – מה יהיה אם נצטרך להישאר כאן זמן ממושך יותר? הילדה שקטה לגמרי, בובונת הזהב שלי! כשאני אומרת לה "שקט" ומניחה אצבע על שפתי, היא מביטה בי בעיניה הנהדרות, השחורות והנבונות, כאילו הבינה למה אני מתכוונת.
המשטרה שלנו סובבת סביב עליית-הגג ובקריאות שונות רומזת לנו שהיא שומרת עלינו. בעליית-הגג חם, ללא נשוא. הגג הלוהט חורק, וכל בת-קול מאיצה עוד את דפיקות הלב, המהירות ממילא. הלילה מתקרב. אני מקווה שיעקב ייתן סימן חיים – אך אין רואים איש! מותשת לאחר היום האיום הזה, אני נרדמת. צפירת אזעקה מעירה אותי.
"את שומעת?" שואלת דושיה.
"כן, אני שומעת, אולי באמת ירחם עלינו הגורל – אולי הפצצות תצלנה אותנו". אולם האזעקה חולפת, פצצות אין, ולעומת זאת יש התקפה של אסתמה. החולים משתעלים. השקטתם איננה מועילה – מה הם יכולים לעשות האומללים? – אך השיעול צורם בשקת הזה השורר כאן עד שאני אוטמת את אזני, שלא לשמוע.
חבל שהלילה הולך ונגמר. השחר בוקע. הבובונת המסכנה מתעוררת ומייבבת מרעב. השדיים ריקים, כה נשוכים, עד שכל נגיעה גורמת לי כאב איום. אני שולטת בעצמי ככל האפשר. רק שהילדה תהיה שקטה.
אני נותנת לילדה חתיכת צנים, מרטיבה אותו במיץ, שהוסיפה אמא לחפצי ברגע האחרון, ושופכת לתוך ידי קצת מים. הבובה שותה בלהיטות. משסיימה היא נושכת את ידי – רוצה עוד. ריבונו של עולם, איך אפשר לעמוד מול צמא של תינוקת!
עד השעה עשר שורר שקט. לאחר-מכן שבה ומתחילה ה"אורגיה". שוב יללות נוראות, שוב יריות. עוד גירוש החל. היום מתנהלת האקציה בסערת יתר, לעומת אתמול. קולות הניפוץ של החנויות אינם פוסקים לרגע. יריות רודפות זו את זו. "שמע ישראל", "אלוהי ישראל", המלים העולות על שפתי היהודי ברגעיו האחרונים, מהדהדות כעת ללא הפסקה. החום עצום, בעליית-הגג קשה לנשום. שוב חוזר הדבר שממנו אני מפחדת כל העת: הילדה, העייפה עד תום, פורצת בבכי. שוב מוכרחה אני להיאבק באנשים. הפעם אין לי כבר כוח. אולם דושיה שומרת. היא דוחקת את כולם הצדה, מוציאה אותי מן הארון אשר לתוכו הכניסו אותי שוב ומגייסת כמה אנשים שינפנפו מעט על התינוקת. הרוח מעוררת אותה במקצת. עוד מספר דקות – הנדמות בעיני לשעות – היא נרגעת לאט. נשימתי קלה יותר.
למטה "משתעשעים" האוקראינים ואנשי "המשמר המיוחד" – הזונדרדינסט. הם התפרצו לחנות של אופה ברחוב יאטקובה 2, הוציאו את האנשים שהסתתרו בה וירו בהם. היריות נמשכות, זעקות הנרצחים קורעות את הלב. מספר רגעים של שקט, ולפתע צעדים ושירת מקהלה: "הוולגה". דושיה ואני מסתכלות בזוועה זו בזו – וולגה? השיר היפה והסנטימנטאלי הזה יחד עם רציחות חייתיות של אנשים מחוסרי הגנה, של נשים וילדים? כמה סאדיזם ואכזריות יש באנשים האלה! המחזה הזה מוציא אותי מדעתי. ועם זאת, אני מוכרחה לשעשע את הילדה הרעבה, הבולעת דובדבנים שלמים, חוטפת מידי לחם יבש ושותה בלהט מים מכף היד. אולם אסור להתאונן: גם זה עלול לחסור.
לפתע כולנו קופצים בשמחה. מישהו דופק בדלת וקורא באידיש. אני בטוחה זה בעלי, אולם מסתבר שזה אולה. הביא לחם ומוסר על המתרחש בחוץ: האקציה נמשכת, הרבה אנשים נורו, השאירו חמש מאות גברים לעבודה, ולפיכך ישתדלו להוציא מכאן את כל הגברים הצעירים. מה יהיה גורל הנשים – לא ידוע. לאחר שהלך, מתפשטת הידיעה, שבית-החולים לא נפגע. אפשר יהיה, לכן, להעביר לשם את הנשים כמטפלות. במקום לשמוח, תוקף אותי ייאוש נורא, הרי אפשר היה להציל את הורי! אני ורק אני אשמה במותם – ושוב, האם קל היה מותם? – ואם אהיה בין הניצולים, ירדוף אותי מוסר הכליות עד סוף ימי!
בינתיים בעלי אינו מופיע כלל. האם קרה לו משהו, חלילה? ממקומי בעליית-הגג אני מתבוננת ברחוב. אחיות בית-החולים מביאות מים לאנשים שנאספו באומשלאגפלאץ.
המשטרה היהודית מובילה עוד ועוד עגלות מלאות הרוגים, ואת יעקב אין רואים. אני פוחדת. שוב ושוב מחסיר לבי פעימה. לפתע, מאחת הפינות של עליית-הגג קורא מישהו כי ראה את בעלי. דושיה רצה לשם וגם היא רואה אותו – הוקל לי.
חום בלתי-נסבל בעליית-הגג. התינוקת שלי, תשו כוחותיה. היא מייבבת ללא הפסקה. מה לעשות? אני מעיזה וכותבת מכתב ליעקב: אם יימשך המצב עליו להשתדל לקבל בבית-החולים רעל בשביל הילדה, כי לבי נשבר כשאני מסתכלת בעיניה. השעה היא ארבע אחרי-הצהריים. היריות אינן פוסקות אף לרגע. גם היללות לא פוסקות וגם לא הבכי. הילדה ישנה. אני עומדת ומתבוננת ברחוב.
הנה עוברת עגלה ועליה ערימת הרוגים. השוטרים שלנו מובילים אותה. הם נראים נורא. חיוורים, מעונים, זיעה ניגרת על פניהם. בדיעבד נודע לי, שהודות לפעולתם ניצלו חייהם של מאות אנשים. אני מעריצה את עוז רוחם: לקחת חלק באקציה כזאת, ולא להשתגע למראה של קרובים, שכנים וידידים נרצחים!
בן-רגע משתנית התמונה. אחד האוקראינים או אחד הליטאים מוביל משפחה עם ילד. הילד בוכה מרוב פחד ואינו מסוגל ללכת. המוביל דוחף אותו בבעיטות, וכאשר אלה אינן מועילות, הוא מכה אותו בקת הרובה. האב האומלל מתנפל עליו ובשארית כוחו סוטר על פניו פעם ועוד פעם. בזה הרגע נשמעות שלוש יריות, ושלושה קורבנות מונחים ברחוב. הפושע הולך לו, שורק בעליזות. אני משותקת מאימה, אך איני מתעלמת מנחת הרוח למראה "איש ארי טהור", שהרגיש על גופו את ידו של יהודי אומלל. הדמעות זולגות מעיני ללא הפסק. האומנם לא הכו את הורי היקרים? איך יכולתי לעוזבכם? האם סלחתם לי? הרי עשיתי זאת למען נכדתכם, מחמל נפשכם?
לפנות ערב בא אולה. הוא מספר שירו בחמותי, בשתי הבנות, בשני הגיסים ובנכדה. יעקב המסכן – כנראה משום כך אינו מראה פניו אצלנו! הידיעה על בית-החולים עדיין איננה בטוחה. לא ברור מה יהיה גורל הנשים שתישלחנה לשם. אני נותנת לאולה מכתב עבור יעקב.
*…. ….. ….. …… ……
כאן לקחו ילדים מאמם, בעל מאשתו, אח מאחותו. מכות הפכו לדבר טבעי ביותר. מכים משום שהלבוש יפה יותר, משום שהפנים אינטליגנטיות יותר, משום שאתה אדם. מה ערך למכות, כשרצח הנו דבר פעוט?
הנה עוברת עגלה מלאה גוויות. ערימות של בני אדם, אשר אך לפני יומייםחיו את חייהם וקיוו שיעברו בשלום את המלחמה.
גווייה אחת נופלת. זורקים אותה חזרה כמו חיה שחוטה. וכי למה לא? לכל בעל-חיים זכות גדולה יותר לחיים מזכותם של כל מי שנאספו בכיכר.
אלה אינם בני אדם. אלה זבובים שגורפים מהקור. "מים", "תנו מים", "לשתות", "רע לי", "חם" – והצעקות מתמזגות לזעקה גדולה, זעקת יאוש של המובילים למוות, על לא עוול בכפם. לשוטר, שהגיש לאמו תפוח וקצת מים, מצווים לשבת בתוך ההמון ונוטלים ממנו את תעודותיו. אחד מתחמק רק ברגע אחרון מכדור, לאחר שניסה לבוא במגע עם אשתו וילדו. בקריאות "שמע ישראל" – "אדוני ישראל" – נשמעות מכל עבר. בני אדם, לשם מה לקרוא לאלוהים – התמרדו, בין כך נדונים אתם למוות! הרי כולם יודעים משמעות טרבלינקה! אולם לא כן, מתגברת הדחיפה החזקה לחיים.*
כל אחד מהאומללים מקווה שאולי הוא ייבחר לעבודה, אולי הוא ינצל. זה מובן מצד אחד, אך בלתי מובן מהצד השני.
ואחר-כך הלכו משלוחים לתחנת הרכבת – כל השבת, יום הראשון והשני. ביום השני, כשאני ניצלתי, ירו בכל בית-החולים. כל הרופאים: ד"ר לייבל, לאזובסקי, שוורץ ואחרים, כל האחיות, העוזרות וכל יתר עובדי בית-החולים. כל הבחורות הצעירות האינטליגנציה משדלץ, שרצו על-ידי כך להבטיח את חייהן, נפלו כאחיות. על-ידי רבות מהן, עבר אוקראיני וסינן ,ווט קראסאוויצה" (כמה יפה) ירק והלך לדרכו.
אחר- כך העמיסו את כל האנשים הצעירים בעלי הערכים על עגלות, כמו בהמות והעבירו לבית-הקברות. מגוויה אחת סחבו את החליפה, מאחרת את הנעליים הטובות ומשלישית – דברי ערך.
מובילים אנשים ממקום סתר. הולכות משפחות שלמות – אמהות, בנות, נכדים, בנים. הולכים לאוטו שיובל אותם לבית – הקרבות. שם יועמדו על יד בורות הקברים, יירו בהם והם יפלו לתוכם. הרי חבל על העבודה למען בהמות אלה! כך נפלה דודתי סוכר יאבלון – עם שני בניה המוכשרים, דורקה קריגר ורבים רבים אחרים.
את הנשלחים לתחנת הרכבת מעמיסים בקרונות. 100 ו-200 איש בקרון המכיל כרגיל 40-50. הידיעות שלי באות מאנשים שברחו מקרונות אלה. האנשים בקרון, המומים בהתחלה, הופכים לאט למטורפים: "חם", "מים"! אין מים, אנשים מתפשטים, לאחר זמן מה רובם ערומים – גברים, נשים, ילדים. אף אחד לא שם לב לרעהו. "חם אני נחנק"! אין זו סתם צעקה, האנשים נחנקים. קודם הקשישים יותר, החולים הילדים הקטנים.
האנשים הופכים לפראים מתחילים ללחום כדי לגשת לחלון, אי-אפשר לסבול את המחנק. קופצים זה על גבי זה "קצת אויר" – "תנו לגשת לחלון"! החלון הקטן, לא יכול לספק את כולם. מנצחים הצעירים – מהקשישים הרוב לא יגיע חי. אין כוח כדי ללחום על קצת אויר. אינני רוצה לחשוב – אני משתגעת מאימה – הורי – מתו ממוות דומה.
הקרונות מגיעים לטרבלינקה. את הידיעות משם אני מקבלת ממר מאקס ביגלמאן מוארשה, אשר עבד 15 ימים (מ-27 לאוגוסט עד ה-9 לספטמבר) במיון חפצים ואחר-כך נמלט משם. האדון הזה גר אתי ומספר הרבה. ברגע זה, שאני כותבת, הוא מספר ומקשיב למנדל, האוסף תעודות מגיטו שדלץ. הקרונות מגיעים לתחנת הרכבת בטרבלינקה. כרגיל, יש 60 קרונות בערך. אולם, רק 18-20 קרונות נכנסים דרך השער למחנה העונשין, כאן מרוקנים את הקרונות מאנשים ומחפצים. אנשים נכנסים דרך השער לכיכר ובו שני צריפים. בחצר, הולכות הנשים עם הילדים שמאלה, הגברים – ימינה. הנשים נעמדות לפני צריף אחד – הגברים לפני השני. הנשים חולצות נעליים לפני הכניסה, אחר-כך נכנסות פנימה ומתפשטות. מהצריף, דרך מסדרון, עוברות הנשים בשביל שבדשא, ל"מרחץ". "המרחץ" נמצא בצריף אחר, הסגור היטב. לשם נכנסים 400 איש, סוגרים אותם (לפני הצריף מוצבות 4 מכונות ירייה, אשר מסייעות להיכנס) עם מוט ברזל מבחוץ. כשהצריף סגור, מכניסים לתוכו גאז. לאחר 3-4 דקות כולם נחנקים – אולם מחזיקים אותם בתוך הצריף קצת יותר זמן. אחרי כ-10 דקות פותחים את הצריף מהצד השני, שם עומדים כבר פועלים יהודיים (כ-200 איש) המובילים בקרוניות את הגוויות לקברים.
הרבה גוויות מודבקות זו לזו. לכן שופכים עליהם מים, כדי לנתקם. לאחר מחצית השעה נמצא הצריף ריק. לאחר "רחיצת" כל הנשים, בא תורם של הגברים. אם יקרה שמישהו מסתתר – הרי לאחר תפיסתו מעמידים אותו ליד הקבר ויורים בו.
בכניסה ל"מרחץ" עומדת תזמורת מנגנים יהודיים המלווים את אחיהם, ההולכים למוות. הפועלים, העובדים בהוצאות "המרוחצים" החנוקים, מבודדים מאלה העוסקים במיון, בחצר הראשונה. אסור להם לדעת דבר כל שהוא (זה לא עוזר אנו יודעים הכל).
אלה שבחצר הראשונה הם אנשים צעירים, נבחרים, העובדים במיון מלבושים, שישאירו ההולכים למרחץ. ממיינים, אורזים בחבילות, מכניסים לקרונות ושולחים מיד חזרה. אודות לקרונות אלה ניצלו כמה מאות אנשים, מהם אנחנו שואבים את כל הידיעות.
בחצר הראשונה תלויות מודעות גדולות המסבירות את הנוהגים במקום: "הקשיבו – להתפשט ולהכנס למקלחות… לאחר הרחצה תקבלו צריף נקי, בגדים נקיים ותשלחו לעבודה וכו' ".
ריבונו של עולם – כמה צביעות, כמה סדיזם, כמה חייתיות.
אדון מאקס מספר, בדמעות בעיניים על הרגע בו יצאו מהקרון אישתו ובתו, בת ה-15. בהיותו פועל ראשי פנה ל"מנהל" בבקשה, שישאיר אותן לעבודה. אולם קיבל תשובה שלילית והיה עליו לעבור את הפרידה עם הבת, אשר אמרה לו: "מה לעשות אבא – אל תצטער".
אשתו לא ידעה שהן הולכות לקראת המוות, אך לבתו אמר: "איזו טרגדיה נוראה! כמה עבר על אנשים אלה!"
לאחר שבועיים נכנס אדון מאקס לקרון עם החפצים, שנשלחו חזרה וכך הציל עצמו.
השערות סומרות כששומעים כל זאת. אימה מקיפה אותך. האמנם, אנשים שלא היו קרובים לחוויות אלו יאמינו בכל זה, אי פעם? האם יאמינו, שכל זה שאני כותבת היא אמת לאמיתה? הלוואי ויהיו דברי עדות חייה לחוויות אימים אלה, ולטרגדיות האיומות האלה.
אלה קורות גירוש של גטו שדלץ. כך גמרו עם אלפי אנשים. הזכרתי כמעט את כולם, מחוץ מגורל הורי היקרים. ידיעות יש לי מדויקות, אספתי אותן בדאגה וחרדה. אתאר בדייקנות כדי שתדע פעם בתי, איך אבדו הסב והסבתא שהעריצו אותה: מיד בשבת, החליטו ללכת לכיכר – לכיכר הגירושים – יחד עם כל השכנים. כאשר אחת מהשכנות, מכרה טובה, רצתה לתת לאמי, חולת הלב, רעל – היא לא הסכימה. אמרה, שהחליטה לעבור את כל הגיהנום הזה יחד עם אבא ואולי על-ידי הקרבת חייה תציל את חיי ואת חיי הילדה. והלכו לכיכר. אולה, הגיש להם מספר פעמים, מים ותפוחי-עץ והם כל פעם שאלו עלינו. לאולה אמרה עם הפרידה: "היו בריאים, הלוואי ואתם ניצלתם!" ביום הראשון נשלחו עם האחרים לתחנת הרכבת – אך שם לא היו יותר קרונות והיו מוכרחים לחזור לכיכר ולהישאר ללון – איזה גיהנום! ביום שני נודע להם, שאני עם הילדה ניצלנו, ואז אמרה אמי האהובה, שהיא הולכת לקראת המוות כמו לריקוד. ביום השני נשלחו. אומרים שהם נחנקו שניהם בתוך הקרון – אני מאמינה בזה, כי הרי אימא הייתה כה חולה ועברה כה הרבה ייסורים. יקירי, מותכם על מצפוני ולעולם, אף פעם בחיים (במידה ואחיה, כי הרי אין לכך סיכויים רבים) לא אדע שלווה. אני אשמה בכל ייסוריהם האיומים, הטראגיין. אני מקווה רק, שסלחתם לי, שהרי הצלתי את בובתכם האהובה. לא יכולתי גם למלא אחרי בקשתה האחרונה של אימא ולא יכולתי לשרתה, שירות אחרון. לדאבון-לבי, לא הייתי יחידה – עשרות, מאות אלפים, כך אבדו. עשרות, מאות, אלפי בני-אדם "רחצו" בטרבלינקה ובטרבלינקות דומות אחרות.
מי ינקום אותנו? מי ינקום את הייסורים ואת המוות האכזרי של מאות אינטליגנטים צעירים, אנשי מדע, אלפי רופאים חשובים, פרופסורים, סופרים? מי ינקום ייסורי הורים שנסחבו מילדיהם, ילדים מהוריהם ונשים מבעליהם? אם רוצה אני להגיע למשהו, הרי זה לרגע של נקמה, לרגע שבעצמי אוכל לנקום את מות הורי, בני דודים ודודים שלי. לשווא – אין סיכוי!
אנו יושבים בתנאים איומים בשכונה מלוכלכת, מלאת כינים, מלאת צוענים שהפכו ליורשים שלנו – בשכונה שהמוות תלוי באוויר שלה. מצבי-הרוח הם נוראיים. מדי יום מופיעים אנשים חדשים, הבורחים מהקרונות, המובילים מערים אחרות: מלוקוב, וונגרוב, מינדזיצ'ק, סוקולוב ורבות אחרות. מדי יום אנו שומעים, שכאן חזרה האקציה בפעם השניה וכאן – בפעם השלישית! למה עדיין לא נוגעים בנו? הפעם, אין אנו משלים את עצמו. אנו יודעים שזה לא יימנע מאתנו.
לפי שעה המצב הוא כה טרגי, שקשה להבין, שקשה לתאר. מדי יום מופיעים בשכונה נציגי שלטונות של משרד העבודה ואחרים – "נחוצים אנשים לעבודה"! לפחם – 25 גברים, ללבנים – 100 נשים, לרקמן – 70 נשים, לפלגר – 100 נשים וכו', וכו'. הטובים, היפים, הבריאים ביותר נסעו לטרבלינקה – וכאן, איפה שנשאר מאסף של אלמנטים הגרועים ביותר – נחוצים אנשים לעבודה. למה לא נוסעים לטרבלינקה, למה לא עוצרים את הקרונות החדשים, הנוסעים לטרבלינקה? כיוון, שאין הם זקוקים לאנשים – נחוצים להם יהודים, כדי שיוכלו לענות אותם עד הסוף לפני המוות. כדי שיוכלו להוציא מהם את כוחותיהם האחרונים. מה הפלא, שאף אחד לא רוצה להתייצב לעבודה, שכל יום מתחיל ב-"מחזה שכונתי" של תפיסה לעבודה. כל עובד בפירמה רקמן (למשל), שומר או כל אחד אחר רשאי לתת לך מכות, לחרף, לקלל. אינך בן אדם – הנך שור עבודה גרמני.
החיים שלנו מתמצים בדבר אחד: בידיעות! על מה מדברים בתחנות הרכבת? האם מובילים אנשים בקרונות, האם נמשכות האקציות, האם הגיע מישהו – ומה הוא מספר?
ב-6 לנובמבר 1942 הופיעה ידיעה רשמית בעיתון, שבמספר ערים שבמחוזות וארשה ולובלין יסודרו שכונות מגורים חדשות, בהן חייבים להתרכז כל היהודים. שדלץ נמנתה גם כן. המצב-רוח השתפר – אין אנו מאמינים שמשאירים אותנו בחיים – אך אנו מאמינים, שיתכן וגזר-הדין יוצא לפועל לאחר זמן מסוים. יום או יומיים עברו בסימן של שקט, אך גם זה לא ניתן לנו לטווח ארוך מדי. ביום ראשון התחילו להתפשט שמועות, שכביכול מלוקוב, שגם אותו מנו בזמנו, הוציאו את כל היהודים ואף ריכזום בכיכרות. השמועות, שלפי שעה לא האמינו בהן היו נכונות. מה פשר לכן למודעה? לא יודעים שום דבר, לא מבינים שום דבר, מחוץ לדבר אחד, שאנו נדונים למוות איום וטראגי, בלי לדעת למה ומדוע ואנו מחכים להוצאת גזר-הדין לפועל.
במכתב מיום 20.07.1946, כותבת הפולנייה, אירנה זלוצנה, שהסתירה את הבת רחל וגידלה אותה במסירות, תוך סיכון חייה וחיי בני משפחתה:
"כאשר נודע לציפה, שאפסה כל תקווה והיא עומדת להישלח למחנה ההשמדה טרבלינקה, היא גמרה אומר לשים קץ לחייה, ואכן כך עשתה. בעלה, יעקב, נכנס לדיכאון עמוק. הוא נורה ונהרג בתחום הגטו".
לימים, עלתה רחל לישראל, גילתה את בני משפחתה והצטרפה לקיבוץ מעברות. היא שמרה על קשר עם מציליה, שאף הגיעו לביקור בישראל וזכו לקבל את אות חסידי אומות העולם, ביד ושם.
רחל זונשיין*: על היומן של אמא
רחל זונשיין נפטרה בשנת 2003 ונקברה בקיבוץ מעברות. לפני מותה פעלה נמרצות לפרסום 'היומן' של אמה. 'היומן' פורסם במקומות רבים וכן במוזיאון השואה, בוושינגטון.
אמא שלי, נולדה ב-1915. את הזיכרונות האלה כתבה בנובמבר 1942 בגטו שדלץ. לאחר שחזרה לשם מהמחבוא שבו הסתתרה תקופת-מה.
מחברת היומן נמצאת אצלי. את התרגום הזה עשה בזמנו חבר קיבוץ מעברות – אריה גלברט, מתוך העתק מודפס בפולנית, שקיבלתי לפני שהגיעה לידי המחברת המקורית. בידי גם תרגום לאנגלית, שנעשה היישר מהמקור.
בסוף המחברת חסרים כמה עמודים, שבהם מספרת אמא איך מסרה אותי לפולנים ולמי בדיוק, אירנה זלוצנה, שלה נתנה אמא את המחברת ואשר למשפחתה היא מסרה אותי, סיפרה לי שלאחר המלחמה פקדה אותה התמוטטות עצבים. היא האמינה אז שהגרמנים חוזרים ולכן תלשה את העמודים האלה והשמידה אותם, ביחד עם מכתב שאמא נתנה בידי משפחתה, כשמסרה אותי.
בכל פעם שעולים הימים ההם בזיכרונה של אירנה, היא מתחילה לבכות.
אוקטובר 2001
* כאן חסרים הדפים בהם תיאור המסירה של התינוקת לפולנים.