תקציר
שמי שאול יגוז'ינסקי, ואני בן למשפחת ניצולי שואה מהעיר שדלץ שבפולין.
ברצוני לספר לכם על מסע שערכתי לפני כ- 6 שנים לפולין, ואולי צריך לקרוא לכך עליה לקבר.
בהיותי ילד, ראיתי שוב ושוב תמונות, בהן אבי עם עוד קבוצת ניצולים כורים קבר אחים ליהודי עירו, וביניהם גם לבני משפחתו. והנה התפרק הגוש הקומוניסטי ונוצרה הזדמנות לבקר בפולין. החלטנו אשתי ואני לנסוע לשם ולקחת איתנו את בננו בן ה-13. מכיוון שאני דובר פולנית שוטפת, הזמנתי ללא קושי בטלפון דירה ונהג צמוד עם רכב שיחכה לנו בשדה תעופה.
וכך, בחודש אוגוסט 89, נחתנו בוורשה. הנהג שלנו הוא ד"ר לביולוגיה, החי ממשכורת של כ-20 דולר לחודש, אני משלם לו סכום זה ליום..
רשמי מסע
ואנו בדרך – הד"ר מסביר לנו על האתרים שבדרך, וביניהם מצביע על בנין בן 30 קומות העומד בלתי מאוכלס ואומר " מספרים שהבניין מתנדנד, וזאת משום שהוא עומד על שרידי בית כנסת, והיהודים מנדנדים אותו מלמטה."
למחרת, אנו מטיילים בוורשה. עיר שנבנתה מחדש אחרי מלחמת העולם השנייה. בעיר כבישים רחבים, פארקים יפיפיים ואני חושב לעצמי : "מחר נוסעים לשדלץ", ואני משתדל ליהנות ממוזיאונים ומהאוכל במסעדה מפוארת ובראשי הקול : שדלץ …. שדלץ .
למחרת אנחנו נוסעים. בדרך אני מנסה לחשוב בהיגיון: מדוע אתה מתרגש שאול? נכון שמשפחתך התגוררה מאות בשנים, אך איש מהם לא יצא לקראתך, אין יותר איש . כולם מתו שאול. כולם מתו. לאחר נסיעה של כשעה וחצי, הגענו לשדלץ המונה כ- 60,000 נפש. עד השואה ארבעים אחוזים היו יהודים. היום נשאר שם יהודי אחד שגילו מעל תשעים.
גיאוגרפית העיר שוכנת על מחלף רכבות: ורשה-טרבלינקה, לובלין-טרבלינקה.
נכנסנו לבית העיריה שהפך למוזיאון העיר. עיר ללא יהודים, האם היו בה אי פעם יהודים, אין זכר אין איזכור. כאילו לא היו מעולם.
ביציאה החתימו אותי בספר הזיכרון כיאה לאורח מחו"ל. ואני בחוץ ומחפש. ומצלם. אולי התמונות יאמרו משהו לאבי כשנחזור.
פתאום פונה אלי פולני עובר אורח ואומר "אדוני, מה אתה מצלם, כל אלה היו בתים של יהודים. ואני מבין שאני במקום הנכון.
אני שואל :"האדון גר כאן מזמן?
– "אוהו, בוודאי, הוא עונה, אני כאן מלפני המלחמה.
אם כן אולי זכור לאדוני, בנין מגורים, עם מאפיה, שהופצץ מהאוויר?
– "בוודאי, זכור לי, מכיוון שזאת הייתה ההפצצה הראשונה, וכולם יצאנו להביט במטוס והבית אדוני, נמצא ברחוב ממול. בית שלישי משמאל, קל לזהותו כי לא בנו מחדש את הקומות העליונות.
ואנחנו ניגשים אל הבית – בית הורי. בדמיוני אני רואה את אמי, המפלסת לעצמה דרך, בין טונות של לבנים ושברים. כשהיא מכוונת את עצמה, לפי קול בכייה של אחותי, בת החודש וחצי. התינוקת חיה.
בדרך לבית הקברות אני חושב "משפחות דתיות – הרבה ילדים – רק לסבי היו 11 אחים – וכולם נקברים מאות שנים באותו מקום, אלפי קברים הנושאים אותו שם משפחה. איה הם?
המכונית נוסעת לאורך חומה גבוהה של בית הקברות, עד לשער. השער נעול. אני מסתכל על החומה הבנויה מלבנה אדומה, ומבחין בכך ששברי מצבות יהודיות שימשו את הגויים לסתימת חורים בחומה. אנחנו חוצים חצר של בית. בית השומר, כנראה. לעינינו מתגלה שיא הוונדליזים. שדה ענק מכוסה עשב ושברי מצבות, אנו עוברים בין השברים, מנסים לחבר חוליות, ולשווא. מתחיל לטפטף גשם, ואני קרוב לייאוש. במוחי חולפת מחשבה. הייתה מלחמה, היו גרמנים, ואנטישמים השתוללו. אבל היכן קבר האחים? בעודי מהרהר בא אלי בריצה בני: "אבא!!, הד"ר מצא את הקבר".
אנו מפלסים דרך בין העשבים, ולעינינו מתגלה פלטת שיש, גדולה ועגולה. ועליה בשפות פולנית, אידיש ועברית: "קבר אחים לאלה שנהרגו, נשחטו ונשרפו"…."
ואז הבנתי – שאצלי המדור לחיפוש קרובים ניסגר.
נכתב אחרי מסע שורשים לשדלץ אוגוסט 1989, ע"י שאול יגוז'ינסקי, בנו של אהרון יגוז'ינסקי שעדיין חי בן 101.
אהרון יגוז'ינסקי היה בן 37 בשנת 1946, אז עזר בהבאת עצמות יהודים מטרבלינקה לקבורה בשדלץ.