תיאור ילדותו של שמאי פיינהולץ ומשפחתו בשדלץ נכתב ע"י בנו, יהודה בן-נחום. לאתר האינטרנט של יהודה (משורר, צייר ועוד) ניתן להיכנס כאן.
שמאי פיינהולץ בשדלץ
שמאי פיינהולץ- אבי- נולד בתאריך ו' סיון התרפ"ג, יום שני 21/5/1923, חג השבועות, בעיר שדלץ.
שדלץ- השוכנת מזרחה לוורשה צפונה ללובלין בקרבת הגבול המזרחי עם אוקראינה ומהווה צומת רכבות מרכזי בין ורשה לבריסק. הרכבת הטרנס אירופאית שחוצה את כל אירופה ומגיעה אפילו עד סין עברה שם. בשנת 1924 מנה הישוב כ-35,000 תושבים ,מהם כ- 19,000 יהודים.
המנהג לחגוג ימי הולדת הינו מנהג חדש יחסית, לא נתקלתי הרבה באזכור האירועים האלה במכתבים מהבית או בספרות בכלל. בכל מקרה אנחנו בבית מעולם לא ידענו מהו תאריך הלידה של שמאי למעט העובדה שהיה זה חג השבועות , וזה מספיק. כך שלאבי חגגנו את יום ההולדת בכל חג שבועות.
שמאי נולד כאמור בשבועות- חודש מאי, סוף האביב ותחילתו של הקיץ בשדלץ. אמו חאנטשה הייתה אז בת 35- אמא ליעקב-משה הבכור (בן 8, יליד 1915), לאהרון בן ה-6 , ויצחק בן ה-4. הבן הבכור נולד לה לחאנטשה כשהייתה די מבוגרת בת 27 הייתה וזה בהחלט לא צעירה במונחים של אז, ואולי אפילו גם של היום. האב, ישראל-נחום, נישא לחאנטשה בגיל מבוגר יחסית (25 או 26) והיה צעיר ממנה בשנתיים.
[התעוררה אצלי השאלה : האם יתכן כי ישראל-נחום היה נשוי קודם לנישואיו עם חאנטשה ??? השאלה התעוררה אצלי בעקבות גילוי כי יהודי בשם בנימין יוסף פיינהולץ (שנולד בשנת 1908 ונפטר בישראל) הוא בנו של ישראל-נחום פיינהולץ, ולו נולד ב-1935 בן בשם יחזקאל. ליחזקאל יש בן בשם בנימין, החי בישראל עם אשתו בלה, ולדבריו היה שם סבו ישראל נחום וסבתו היתה למעשה בת אחות אשתו השנייה …; הנושא עדיין דרוש חקירה קטנה.]
משפחת פיינהולץ התגוררה בדירה בבית משותף בן 3 קומות, שבו התגוררו 18 משפחות (כ-50 נפשות). חצר הבית הייתה תמיד הומה שכנים שחיו כולם כמו משפחה אחת גדולה כולם ידעו הכל על כולם, הרבה עזרה הדדית ומעורבות גדולה בין שכנים. אבי שמאי סיפר כי סוכות היה חג מיוחד במינו. אביו ישראל-נחום בנה סוכה גדולה בחצר וכל השכנים התגודדו בה בצהלה רבה. ולקראת סוף החג הרי חגגו את שמחת-תורה עם דגלי חג, שבראשם התנוסס תפוח. (החבר אליהו ויינברג סבור שהבית והמסעדה שכנו ברחוב "יאן קילינסקי", ואילו הוריו התגוררו ברחוב פולסקייגו 11. אבי סיפר לי כי בטיול שורשים שעשה עם אימי הוא זיהה את האזור שהתגורר בו בילדותו אך בשל החורבן במלחמה הרסו ובנו מחדש את כל האזור ולא נשאר זכר).
ישראל-נחום, סבי, היה עסוק רוב שעות היום בהפעלת המסעדה שירש מאביו שמואל-שמעון בערוב ימיו, מסעדה ששמשה גם בית ממכר למשקאות חריפים (בירה ויין). הסב שמואל נפטר בשנת 1930 אך את המסעדה הוריש לישראל שנים קודם לכן, כאשר השחפת התגברה ולא יכול היה עוד לתפקד. כשחילק את רכושו הוריש את החנות הגדולה שלו לבנו הצעיר יצחק, שבמשך הזמן שיפר את העסק והרחיב את המבחר במוצרים רבים שרכש בנסיעותיו התכופות לוורשה. הדוד הצעיר יצחק נהג לבקר לעיתים קרובות בבית אחיו ישראל, והילדים אהבוהו מאד- גם בזכות השוקולד שמילא תמיד את כיסיו.
כשחילק אב-סבי שמואל את עסקיו היה כבר בנו הבכור זאב (וולף) אדם אמיד, שרכש בכוחות עצמו מגרש ובנה את ביתו ובמרתף הענק בנה מפעל בירה משגשג. הוא קנה בסיטונות חביות בירה מהמבשלות המובחרות ברחבי פולין, ובהמשך רכש מכונות למילוי בקבוקים אוטומטי, שייבא מברלין, והעסק שגשג. את עסקי הבירה הרחיב למפעל למשקאות קלים בעיקר על בסיס גזוז. באתר של אדם פולני, שאוסף תוויות בירה, הצלחתי לאתר תווית של המפעל של זאב (וולף).
http://www.zts.ia.polsl.gliwice.pl/hosil/Ostr%C3%B3wM.htm
סופו של זאב (וולף), שהיה יהודי גאה היה רע ומר בעקר כתוצאה מהגאווה הזו, כאשר הגיעו הנאצים וציוו עליו ועל בני ביתו לפנות את הבית הוא סרב להישמע להוראותיהם והקצין הנאצי פשוט שלף אקדח וירה בו במקום ללא הינד עפעף.
ישראל היה מוכשר וחרוץ מאד, המסעדה מוקמה באזור מעבר שרחש תנועה גדולה בעקר של גויים שהגיעו העירה לעבודה בבוקר ובערב כשחזרו לביתם. ישראל היה ידוע בטוב ליבו אבל לא פחות היה ידוע בכבושים החמוצים המצוינים שהכין בחביות תוצרת בית. אבי סיפר כי הגויים אהבו לבוא ולשתות לשכרה תוך נשנוש בלתי פוסק של הכבושים. בעונה היה ישראל חותך פרוסות דקות של עגבניות עם סהרוני בצל דקיקים ורצועות דג מלוח ששלף מהחבית ומפזר מעט פלפל שחור גרוס גס ומלח, וזאת לצהלת גרונם. לימים נהגתי גם אני להכין בארוחת הבוקר של שבת מנה דומה בתוספת פרוסות עגולות חתוכות בקפידה של ביצה קשה, וכל זאת כתשמישים לטוסט מרוח בשום.
בטוב ליבו היה ישראל משקה ומאכיל את לקוחותיו (בעיקר הגויים) באשראי, ובכדי להבטיח את התשלום היה נעמד יחד עם הפועלים ביום קבלת המשכורות ליד הקופות בהן קיבלו את השכר, וכך גבה מהם מיד את חובם בטרם היה לאל ידם לבזבז את משכורתם. הכל כמובן נעשה בדרכי נועם , והם אכן אהבוהו.
ישראל נהג להגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת מעמל יומו ולכן כל מלאכת החינוך והמגע היומיומי בבית היה עם עקרת הבית – חאנטשה. חאנטשה ללא ספק הייתה אשה מאד משכילה הרבה מעבר למקובל, אך יותר מזה הייתה אשה חכמה מאוד ודומיננטית על פיה יישק דבר. על מידת הפינוק שלה זכו בני המשפחה מידה של האם הפולנייה אנחנו יכולים להתרשם עמוקות ממכתביה הרבים לשמאי. על ידענותה המפליגה בתורה מעידים אותם המכתבים המצוטטים מן המקורות.
חאנטשה הייתה זו שקבעה לאיזה בי"ס ילכו הילדים, הקריאה סיפורים ודרבנה את הילדים לרכוש השכלה. זו מבחינתה הייתה המטרה החשובה ביותר. את י עקב רשמה לספריה בשם "ספרית הזמיר". בבית נמצאו תמיד גיליונות של הביטאון "על הצפירה"- עיתון יהודי ציוני שעורכו היה נחום סוקולוב.
חאנטשה הייתה מזמרת בבית שירים פולנים ורוסיים וכמובן שירים באידיש. חאנטשה עודדה את הילדים להשתתף בחוגים ולרכוש דעת. יצחק למד ציור, אהרון למד נגינה בכינור ושמאי החל ללמוד מנדולינה.
אני זוכר שיר אחד שאבי נהג לדקלם. זהו שיר שכתב חיים נחמן ביאליק וחאנטשה לימדה אותו בילדותו:
שיר השקר
עָפָה פָּרָה עַל הַגַּג
וְהִטִּילָה בֵּיצָה
נָפְלָה בֵּיצָה אֶל הַיָּם
וְהִתְפּוֹצְצָה
יָצְאוּ מִמֶּנָּה עֶגְלֵי פָּז
רָאוּ עַל הַמַּיִם
קָרְאוּ קוקוריקו
וְאָכְלוּ דָּגִים חַיִּים
בָּרְחוּ דָּגִים מִן הַיָּם
אֶל הַיַּעַר טָסוּ
אָכְלוּ שָׁם
רָקְדוּ שָׁם
וְיַיִן אַוָּזִים שָׁתוּ
חָרָה אַף אַוָּזִים בָּם
קָרְאוּ במטילה
בָּא דֹּב לָבָן
וְאָכַל אֶת כָּל הַחַבוּרָה כֻּלָּהּ
יֶלֶד קָטָן הָיָה שָׁם
וְאֶת כָּל זֹאת רָאָה
אִם לֹא תַּאֲמִינוּ לוֹ
אִמְרוּ לוֹ כִּי טָעָה.
את השיר הזה לימד אותי אבי בילדותי וע"פ עדותו השיר חובר ע"י ביאליק (אגב- יש לקרוא בהברה אשכנזית).
התקופה הייתה תקופה של פריחה רוחנית והתעוררות ציונית שנמשכה כמה עשרות שנים. תנועות חלוציות במלוא פעילותם ,כמו חיבת ציון, עיתונים באידיש ובעברית. בתי ספר "תרבות". תנועות נוער כמו "גורדוניה", השומר הצעיר והחלוץ. יהודי בשם איינשטיין ארגן פעילות ענפה לעידוד הדיבור ולמידת השפה העיברי ת, ושליחים מישראל מבקרים ומארגנים קבוצות נערים לעליה ארצה, יחיאל גלר שהיה פעיל בשליחות שכזו (נקבר בנוה ים), אברהם גבעוני היה בשליחות בשדלץ, וגם זאב רבן מרמת דוד אחיו של אברמצ'יק רבן אבא של דר' יואל רבן חברי מקיבוץ נוה ים, גם הוא נתן ידו למאמץ הציוני.
יעקב-משה, אחיו הבכור של אבי, למד בגימנסיה הפולנית ואחה"צ המשיך ללמוד בבי"ס עברי. כל זה הצריך השקעה כספית מרובה, אך העיקר היה שירכוש השכלה ושיהיה מלומד. בגימנסיה הפולנית למד מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וכו' ובבי"ס היהודי השלים את לימודי התורה, משנה, גמרא, ספרות, יהדות וכמובן עברית.
אהרון ויצחק החלו את לימודי העברית רק לקראת שנת 1939 ודבורה למדה עברית תוך ארבעה חודשים באופן מרשים ביותר. כולם נדבקו ב"מחלת" הציונות, בשעה שחלק לא מבוטל מהאוכלוסיה האמידה, שחיפשה מקלט מאירופה רדופת האנטישמיות, העדיפה דווקא את ההגירה לאמריקה. הבעייה הייתה שקשה היה לקבל התר הגירה לאמריקה, ובארץ-ישראל שלט המנדט הבריטי, שסגר את שערי המדינה בפני זרם הפליטים היהודים, שניסו בכל דרך להגיע לכאן.
בשנת 1934 היה זה יעקב, הבן הבכור, שהגשים את התשוקה לעלות לישראל, כשכוונתו הייתה למעשה ללמוד רפואה בטכניון בחיפה (מה שלא הצליח לעשות בוארשה. בוארשה היה בלתי אפשרי להתקבל לרפואה אם לא היית בנו של רופא ועל אחת כמה וכמה אם אתה יהודי). יעקב הסתפק בלימודי יהדות ובלשנות בוארשה, ולפני תום שנת הלימודים הראשונה הפסיק את לימודיו, במטרה להמשיך את הלימודים בטכניון בישראל ואולי להתקבל אפילו ללימודי הרפואה.
אבל העניינים התגלגלו אחרת ובשל קשיים- כלכליים בעיקר- לא עמד בפיתוי. כאשר הדוד דויד, האח המצליחן של חאנטשה אימו, שחי אז באנטוורפן, הציע לו להצטרף לניהולו של פרדס גדול שרכש בישראל ביחד עם שותף, הסכים להצטרף ולייצג אותו תוך שמירת האינטרסים של הדוד.
כשעזב יעקב-משה את שדלץ ב-1934 היה בן 19. אחיו אהרון היה בן 17, יצחק בן 15, שמאי בן 11, ודבורה בת 8. שלוש שנים לא ראו את אחיהם וכל אותה תקופה גיבשו וחיזקו את תשוקתם להצטרף למסע החלוצי.
אהרון ויצחק כותבים במכתביהם לשמאי בבן-שמן כמה שהם חולמים על הגשמת החלוציות. דבורה מוסיפה את ההתלהבות מן הדור הצעיר שגדל בישראל. הסברס האלה, כולם עורגים לעלות ארצה.
יעקב-משה בישראל עובר תקופה קשה ביותר ובעיקר מרגיש בדידות נוראה ואז בשנת 1937, אחרי 3 שנים בארץ, רוכש חלקת אדמה בשכונת אליעזר בכפר-סבא בסיועו של הדוד דויד, מצטרף לצוות הניהול של הפרדס ומרגיש הרבה יותר בטוח ומבוסס בישראל. עכשיו הוא מנסה לבצע מהלך שיאפשר להעלות את כל המשפחה לישראל. הוא פונה לנציגות הבריטית בבקשה לקבל היתר עליה להוריו ואחיו אך נתקל בחומה בצורה. ההצלחה היחידה הייתה הרישום של האח הצעיר שמאי לביה"ס החקלאי בן-שמן, דבר שאיפשר לשמאי לקבל את היתר העליה הנכסף.
מצוייד בהיתר של שמאי מגיע יעקב לביקור קצר שנמשך בערך חודש בשדלץ.
שמאי השתייך באותו זמן לתנועת הנוער "גורדוניה" (במסגרתה למד מקצוע כשוליית חשמלאי), והחל בהכנות אינטנסיביות לקראת העליה ארצה.
בינתיים יעקב-משה אחיו הבכור של שמאי, שהגיע מישראל לביקור בשדלץ, לא מבזבז אפילו רגע אחד והדבר החשוב ביותר בעיניו הוא לשכנע את בת-דודתו הבוגרת רחל פונט, שאהבתו אליה גברה בתקופת הבדידות שלו בישראל, להצטרף אליו לישראל. כדי להצליח לקבל את ההיתר מן השלטונות הבריטיים כל מה שצריך לעשות זה להתחתן. יעקב ורחל מתחתנים בטקס מינימליסטי של רישום ועריכת הכתובה כדת וכדין. זו לא היתה חתונה מקובלת, לא נערכה מסיבה עם אורחים כמקובל, הכל נעשה בזריזות ובהסתר.
למעשה הייתי מעיז ואומר שהחתונה נעשתה בעצם בגנבת הדעת, אני חושב שיעקב ממש פחד מהתגובות של חאנטשה אמו. ע"פי מה שסופר, חאנטשה התנגדה לנישואין האלה, בשל היותה של רחל מבוגרת מיעקב ב-9 שנים וכן מהחשש של היותה בת דודה, מה שעלול לסכן את הצאצאים. בנוסף קיוותה חאנטשה שיעקב- בנה הבכור- ימצא כלה עם נדוניה מכובדת. באחד ממכתביה של חאנטשה לשמאי היא משלימה עם החלטתו של יעקב להינשא לרחל בישראל, כלומר מבחינתה עד לאותו רגע שיעקב מבשר לה (מישראל) כי החליט להינשא לרחל, היא אינה יודעת דבר על קיום החתונה בעת ביקורו בשדלץ, או שי דעה שזו היתה רק חתונה פיקטיבית.
אך מה שנעשה בהסתר לא כל כך עזר, הואיל ובזמן שרחל ויעקב הגיעו לקונסול הבריטי בוארשה- הוא התנגד באופן מוחלט לתת לרחל אישור עליה, בשל חשדו, שנבע משתי סיבות: האחת- הפרשי הגילים, והשניה- הקרבה המשפחתית. סירובו זה של הקונסול מנע מרחל לצאת לדרך עם יעקב והוא נאלץ לשוב לישראל לבדו מאוכזב ובודד. דבורה, האחות הקטנה של אבי, כותבת לו באחד ממכתביה: "אני כבר לא זוכרת את המראה של יעקב כי הייתי קטנה כשעזב את הבית" ובביקורו בשדלץ ב 1937 שהה זמן כל-כך קצר שבקושי ראתה אותו.
מיד עם הגיעו לישראל מתייצב יעקב אצל המושל הבריטי ומצליח לשכנע אותו בתקפות הנישואין שלו לרחל, ואכן זמן קצר אחר כך רחל מגיעה לישראל.
בינתיים- שמאי נפגש כמעט כל יום עם קבוצת החברים שעומדת לעלות לישראל, וביחד הם לומדים עברית ובולעים כל פיסת מידע על ישראל. ככל שמתקרב המועד גוברת ההתרגשות. חאנטשה מתחילה להתרגל לרעיון ששמאיל'ה יצטרף בקרוב אל אחיו הגדול יעקב והביקור של יעקב רק מחזק אותה. אחיה דויד עוזר ליעקב מאוד, יעקב ישגיח על שמאי ויהיה לו כהורה מול הנהלת בן-שמן. חאנטשה- בלב חצוי- משלחת את גוזלה מהגולה אל כנפי המכורה.
אוגוסט 1938. שמאי מפליג לישראל באוניה פולוניה (POLONI A) יחד עם אליהו ויינברג ודן בן-אמוץ (אז- מוּסיה משה תהילימזוגער. מאליהו ויינברג שמעתי איך צפה בפרידת דן בן-אמוץ מאימו בנמל). הם עולים על האוניה ברומניה, בעיר הנמל קונסטנצה, על חוף הים השחור. בידיהם הסרטיפיקט, שמאפשר עלייה לגאלית לפלשתינה.
(את אישור הבריאות שהונפק לשמאי בוורשה, בחתימת הרופא משדלץ, טרם עלייתו ארצה אפשר לראות כאן).
שמאי פיינהולץ בישראל
ההפלגה בת כשבוע באוניה פולוניה הסתיימה בנמל חיפה. זה היה לקראת סוף אוגוסט, קיץ חם ונעים. בנמל כבר המתין לשמאי אחיו הבכור יעקב שעלה ארצה ארבע שנים קודם לכן (ב-1934).
שמאי התקשה לאתר אותו בהמולה שהתרחשה ולבסוף כשנפגשו, התחבקו והחליפו רשמים. יעקב ליווה את שמאי אל האוטובוס שייקח אותו לבן שמן- אוטובוס משוריין, שחלונותיו מרושתים כהגנה מפני התקפות אפשריות של ערבים. הימים היו ימי מאורעות ובן-שמן סמוכה לבית-נבאלה, ולכן לווה האוטובוס בטנדר של נוטרים חמושים.
בכפר המתינה להם קבלת פנים של קבוצת מורים, אנשי סגל ומספר תלמידים ותיקים, שכבר התנסו רבות בקליטתם של העולים שהגיעו מאירופה. הנערים היו מבוהלים לא מעט, חוששים מן הבאות, עייפים מן המסע הארוך, זרים בלבושם ובמנהגיהם. הם כובדו בחדר-האוכל בתה ועוגות ואחר כך עברו את תהליך המיון, מי לקבוצת הילדים ומי לחברת הנוער.
חברת הנוער בעצמה הייתה מחולקת לשתי קבוצות עיקריות: קבוצה ב' היא הקבוצה של תנועת "גורדוניה", נערי חוץ לארץ במסגרת עליית-הנוער מאירופה, קבוצה ד' היא הקבוצה שאליה נשלחו המקומיים (הצברים) ברובם "הנוער העובד". שמאי נשלח יחד עם חבריו בנו נוימרק ואליהו ויינברג לקבוצה ב'. בקבוצה ד’ היו שמעון פרסקי (לימים פרס), מולה כהן, ואלה נחשבו לקבוצה מיוחסת.
רוב תלמידי הכפר היו בעצם ילדי עליית הנוער ורק מיעוט היו בני הארץ ברובם הגיעו ממשפחות הרוסות או בעייתיות שפנימיית בן-שמן הייתה פתרון הולם עבורם. גם ילדי המושב הישן בן-שמן למדו בבית הספר של הפנימייה. חלק הגיעו רק בשל ההילה שנקשרה לשם בן-שמן, בי"ס מיוחד בעל רוח תרבותית עם רמת חינוך גבוהה, בי"ס המטפח את אהבת הארץ עבודה והגשמה ברוח א.ד גורדון.
מטרת בית הספר לא הייתה להכשיר את בוגריו לבגרות. במפורש הכוונה הייתה להכשיר דור של חקלאים, שיגשימו את החלוציות ויישבו את הקיבוצים וכן הייתה הכוונה מפורשת לגיוס לכוחות ההגנה.
אחרי שמוינו לקבוצה ב' חולקו לחדרים והתקבצו. כל אחד בחר להתגודד עם החברים משם. שמאי בנו ואליהו התגוררו יחדיו ושמרו על אחדות, שחיזקה אותם ונסכה בהם תחושת בטחון.
בדרך כלל עברו הנערים החדשים כמקובל בהווי של פנימייה קבלת פנים קונדסית, הוותיקים דרשו מהם לבצע משימות כמו לצחצח את הדשא במברשת שיניים או להסתובב שעות עם צינור השקיה כבד. אך בעיקר לגלגו המקומיים על לבושם ובמיוחד על מכנסי השלושת רבעי לעומת מכנסי ה"שיבר" הקצרצרים של המקומיים. גם העברית המצוחצחת של העולים בנוסח בי"ס "תרבות" שכולם כ"כ טרחו ללמוד כהכנה לעלייה לישראל הייתה נושא ללגלוג: "אני חפץ" או "חשקה נפשי" במקום "אני רוצה", "פוזמקאות" במקום "גרביים". אליהו סיפר לי ששמאי היה שואל מה משמעותו של "משמע" ודבק בו הכינוי "משמע".
שמאי נזכר בבית: באמא חאנטשה, שכל כך חסרה לו עכשיו; באבא שמקדש בשולחן השבת; באח יצחק שהיטיב לצייר, ואהרון שהפליא לנגן בכינור. הם- המבוגרים ממנו, שעודדו אותו כ"כ לעלות לישראל ובעצמם השתוקקו גם הם להגשים את הציונות, והאחות הקטנה דבורה שאתה טייל רבות ברחובות שדלץ. לחלוחית שבצבצה בזווית העין הזכירה לו שעדיין לא כתב מכתב הביתה, ולמחרת בבוקר ישב וכתב את מכתבו הראשון הביתה.
המכתב הראשון לא הסגיר את געגועיו, הוא שמר על איפוק ועל ארשת בוגרת, ופירט אודות המסע באוניה לישראל. הפרוצדורה של שליחת המכתבים חייבה כמובן בול ותקציב לבולים טרם הוסדר, כך שלקח זמן מה עד שהמכתב הגיע לידיה המייחלות של חאנטשה בבית בשדלץ. ב-29 באוקטובר, יום שבת, היא עונה לו ומבטיחה שתשלח אליו את המנדולינה והשמיכה שביקש במכתבו, ואחיו אהרון מבטיח לבקשת שמאי שישלח לו תמונות משדלץ טיפין טיפין.
שמאי החל ללמוד בשדלץ לנגן על מנדולינה והיה בתחילת דרכו וכשראה את הערבית המוסיקלית בקבלת שבת והשחרית המוסיקלית בבוקרו של השבת הוא התמלא בתשוקה להכנס לאוירה המוסיקלית ששררה בבן שמן. אני זוכר שמתישהו (כנראה פורים 1966), ביקשה ממני שרה בלכר (מילר) לצורך תחפושת פורים את המנדולינה שהייתה בחדרי. זו הייתה המנדולינה של אבי שעשתה דרכה בשנת 1939 משדלץ לבן-שמן ושימחה אותו מאד. את המנדולינה לא ראיתי יותר אבל קיומה נחרט בזיכרוני.
כשגיליתי את אוסף המכתבים משדלץ לא הבנתי מילה מאחר ורובם נכתבו באידיש. ולקח זמן רב עד שלקחתי יוזמה ונתתי אותם לתרגום או אז התגלה לי עולם ומלואו – אבי כבר לא היה כשר לספר את סיפורו- והמכתבים המתורגמים האירו את עיני.
ב-2 בנובמבר מגיע מכתב שני מהבית תשובה למכתב של שמאי מה- 19 לאוקטובר. עדיין לא שלחו את השמיכה, והלילות של אוקטובר החלו להיות קרים, והשמיכות שסופקו ע"י המחסן של בן-שמן לא דמו לשמיכות הפוך מהבית. אהרון שמח לספר לאחיו הצעיר כי שיינדל’ה לקחה את התמונות ששלח ומבקש שישלח את התשלילים כדי שיוכלו לפתח עותקים נוספים.
הלימודים בכפר הנוער היו באווירה נינוחה, המורים למעשה העבירו את החומר כמו באוניברסיטה. שיטת הלימודים הושפעה מהשיטה הדולטונית, שצברה פופולריות רבה בשנות העשרים בארה"ב ואחר כך גם באירופה. השיטה דרשה מהתלמיד עבודה עצמית יוצרת ובמקביל כמעט ביטלה את ההוראה הפרונטלית המקובלת. התלמידים לא נדרשו לזכור ולשנן והמדריך היה מגיע לשיעור מצויד בספרי עזר ולימד את התלמידים להשתמש בהם, האווירה הייתה חופשית ומשוחררת. הלימודים נמשכו עד 13:00 בצהריים.
העבודה לעומת זאת הייתה המבחן העליון, עבודה קשה בחקלאות הייתה אידיאל, ואכן סמל הכפר היה שתי שיבולים וביניהם הכתובת "אל השדה". המרכזים של ענפי החקלאות בכפר היו מוכרים וידועים בקהילייה החקלאית כטובים בתחומם: בלאוקופ –ברפת, מסרקי – בפלחה, קושניר – בגן הנוי, מלניק – במטעים, לאור– בצאן, מנדלסון – בלול, דר' שטראוס חתנו של בובר- ?.
מעמדו החברתי של תלמיד נקבע בעיקר ע"פי התמסרותו לענף ומדת ההצטיינות בו. הרפת הייתה ללא ספק הענף הנחשב ביותר. לא לחינם היו שמעון פרסקי ומולה כהן רפתנים. שמאי אהב מאד את העבודה החקלאית ואפילו הוקסם ממנה. שמאי מספר במכתבו על העבודה בפרדס ואהרון ודבורה מבקשים שישלח תמונות מהפרדס. מאוחר יותר, כשהגיע שמאי להתישב בנוה ים לאחר הכשרתו בדגניה, הוטל עליו להיות מנהל ענף הכרם. עד הגיוס לבריגדה מלא את התפקיד.
ב-25 בנובמבר כותבת חאנטשה לשמאי במענה למכתבו מה- 18 בנובמבר מתוך צמאון לשמוע ולדעת הכל , כל פרט ואפילו הקטן ביותר – אמא פולניה אמיתית. היא פונה אל שמאי ומנסה להשוות את הסיפור של הבן של בעל המכולת, שעלה לישראל לבי"ס חקלאי בתנאי פנימייה של כפר-חסידים, ומתיאורה עולה סקרנות לגבי אורח החיים התורניים בבן שמן.
שמאי לא מזכיר במאומה את עניין התפילות ואת ביהכ"נ והאמא מבינה מיד את העניין – אין. בשדלץ הבילוי של שבת היה בדרך כלל הליכה לביהכ"נ. חאנטשה מבקשת לדעת מה שלומו של אליהו ויינברג ומבקשת שיקיים את הבטחתו וישלח לה מכתבים ישירות. היא רוצה לשמוע הכל כל פרט ומכמה זויות.
שמאי כותב שהם אוכלים אוכל בריא אז היא לא מסתפקת ורוצה לדעת אם זה גם טעים? איך אתה מסתדר לבד – בבית היו משרתות ואמא פינקה, כך שכולה פליאה איך הילד המפונק שלה מסתדר??
בינתיים בבן שמן ממשיכים במסורת וקוראים ערב ערב את העיתון בתום ארוחת הערב הקבוצתית. עכשיו הידיעות המוקראות בקול די קודר מתוך דפי "דבר" מדאיגות. הרדיו היחידי שהיה שם לא תמיד פעל והמפלט היה פעילות תרבותית.
את התלמידים עודדו להשתתף בחוגים ספרותיים. המורים לספרות דומיניץ וגרינשפן היו מנהלים חוגים. דומיניץ היה ליטאי חריף שהיה מעריץ גדול של ברנר וגנסין. גרינשפן העדיף את ספרות העולם – הוא היה בקי בכתבי טולסטוי,איבסן,ופושקין, ודקלם פסוקים שלמים בלהט, איש רוח מפוזר שהיה מעורר את לגלוגם טוב הלב של חניכיו בשל הרישול בלבושו.
שתי ספריות גדולות עמדו לראשותם , ומרבית הספרים הושגו ע"י מאמצי השנור של המנהל ד"ר להמן.
ב-8 בדצמבר כותבת חאנטשה במענה למכתב של שמאי מה-20 בנובמבר, שהגיע ב-6 בדצמבר.
"השמיים מכוסים בעננים שחורים ומאיימים". "…מתפללת לזרוע חזקה לעליון שישלח רוח עדינה שתפזר הכל ושנזכה לאור נצחי, וככה תתגלה גדולתו וקדושתו. כן, המשימה הגדולה והקשה ביותר היא של המורה שמנסה לחנך את ברואיו, והם צריכים להיות לדוגמא לדורות הבאים. הכי יפה זה כאשר בן האדם יכול לשלוט בעצמו…"
שמאי מבין לראשונה שגם לשדלץ הגיע רגע של משבר ומתחיל להיות מפחיד, זה כבר לא מה שהיה. "השמיים מכוסים בעננים שחורים ומאיימים !!!". שמאי, אליהו ויינברג ובנו נוימרק מודאגים: עברו מעל ארבעה חודשים מאז שעזבו את הבית, ובבית שעזבו מתקדרים פני השמיים.
("מתוך המפולת", שלמה רוזן)
שדלץ, ה- 1 לספטמבר 1939.
היום ניתן צו גיוס, קולות בכי נשמעים בחוצות העיר, הכל בוכים, יהודים ונוצרים. מתוך בית העיריה יוצאים מפעם לפעם רצים לחלק בין תושבי העיר את הזמנות הגיוס.
היום מכריזים על מצב חרום ולמחרת על מצב מלחמה .
בצהרים כל מקלטי הרדיו נשמעו ברחבי העיר נשיא פולין מושצ'יצקי נשא נאום והודיע כי היום, ה-1 בספטמבר 1939 , פרצה מלחמה בין גרמניה לבין פולין. צבא גרמני נכנס לטריטוריה הפולנית ואוירונים גרמנים הפציצו כמה ערים פולניות.
בשבת , יום שני למלחמה הייתה בעיר אזעקה ראשונה, מספר אווירוני סיור גרמניים נראו פעמים אחדות מעל העיר.
יום ד' היום השישי למלחמה. הפצצות גרמו למקרי מוות בכמות ניכרת. נפגעו תחנת בנזין, ורכבת שהייתה בדרכה לתחנה. ההפצצות נפלו בכל מקום ללא הבדל בין יהודים לנוצרים.
יום ה' היום השביעי, כבר בבוקר נשמעו קולות נפץ שהחרידו את תושבי העיר, המטוסים מפציצים ללא רחם וללא הרף, כולם רצים כמטורפים למצוא מחסה, או לחפש את בני משפחתם וקרוביהם. הבכי והצעקות נשמעים עד לב השמים.
רבים מן הבתים הושמדו ובחלקם עדיין עולות הלהבות …
יום ארור היה יום ה' אך ימי שישי שבת וראשון לא היו טובים ממנו. ציפורי הפלדה מטוסי הסיור הגרמניים הופיעו ומיד לאחריהם הגיעה שירת מפציצים והטילה את תחמושתה על העיר וחצי שעה אחר כך מסלול נוסף.
אלפי הרוגים נמצאו תחת החורבות.
הגעגועים נמסכו בחרדה ככל שרבו הידיעות הקודרות משם ולא אחת היה נשמע קול בכי חנוק מאחת המיטות. אמנם הגעגועים לא מילאו את חייהם: אחרי הכל הנערים מלאי המרץ היו עסוקים מעל הראש בפעילות של לימוד ועבודה חקלאית חברה ותרבות קריאה והאזנה למוסיקה.
אבל בלילה באו הזיכרונות, החלומות, הגעגועים. בית הספר הנעים בעולם, החברים הטובים בעולם לא יכלו להיות תחליף לליטוף יד אם ולמבטו האוהב וחיבוקו של האב. ההווה המאושר ביותר בבן שמן לא יכול למחוק את זיכרונות הילדות המתוקים. העתיד שטוף השמש בארץ ישראל לא יכול היה לעמעם לגמרי את העתיד הקודר שנשקף להורים ולשאר בני המשפחה שם בבית בשדלץ ההולכת ונמעכת תחת לחץ הנאצים.
רבים מן הנערים בבן שמן נקשרו אל המדריכים והמטפלות בקשר חזק מאוד, מעין פיצוי על המרחק מההורים היו מספרים על הוריהם בגולה מספרים ובוכים , והכל נעשה בסודי סודיות. אסור לשבור את המיתוס של הצבר המחוספס וקשוח.
אני זוכר שבילדותי לקח אותי שמאי אבי לביקור יותר מפעם אחת אל אם הבית של הקבוצה, חוה לוביאניקר- אחותו של פנחס לבון. אני זוכר את בעלה ורדי עם פייפ ריחני ואת בתה יוספה התמירה והיפיפייה. עד יום מותה הייתה חוה לאבי כמו אם, גם עם יוספה נשמרים היחסים עד היום. לימים אחרי שעזבנו את הקיבוץ והורי חיפשו דרך לרכוש דירה , הייתה זו חוה ששלחה את שמאי אל אחיה, שהיה אז מנכ"ל חברת שיכון עובדים, זליג לבון, שפתח בפני שמאי אופציה נוחה ומתאימה לרכוש דירה ברחוב אהרונוביץ 6 בשכון ותיקים שהוקם בחולון (1953). חוה היתה אישה קטנת קומה עם סיגריה נצחית בזווית פיה. חוה הייתה אשת הסוד של אבי. אני מניח שהוא הראה לה את המכתבים שקיבל והיא שהבינה גם את מה שלא היה כתוב, ליטפה את ראשו, חיבקה והרגיע אותו.
אף אחד לא מספר את האמת מה קורה כדי לחסוך מהיקירים את כאב הלב, שמאי אינו מספר על האירועים הביטחוניים, התקפות הערבים ומאורעות ביטחוניים רבים, והמשפחה מסתירה את הסבל הרב שהם עוברים.
בבן שמן החיים במסלול הרגיל עכשיו עיצומו של החורף הימים והלילות קרים , הרבה בוץ בשדות, והערבים ארוכים במיוחד. חוה לוביאניקר מרבה לערוך מסיבות בערבים, אופה עוגות של לחם וחרובים, והמדריך פאיאנס היה מקריא פלייטונים, אחר כך היו התלמידים מקריאים מפרי עטם. היו גם החוגים לפסיכולוגיה, סוציולוגיה, ליהדות, והכי חשוב- הפעילות של תנועות הנוער שהשרישו את רוחן ותורותיהן.
מדי ערב בתום הארוחה היה מקריא המדריך ידיעות ומאמרים מן העיתון ובעקבות זאת היה מתנהל דיון. זאת הייתה הדרך היחידה לעקוב אחר המתרחש, משום שהרדיו הגדול שניצב בחדר האוכל בדרך כלל היה מקולקל.
אין סימן חיים בעיר (יהודה בן נחום פיינהולץ)
אֵין סִימָן חַיִּים בְּעִיר.
מִן הַמַּדְרֵגוֹת הַמְּפֻזָּרוֹת
בַּסִּמְטָאוֹת מִתַּמֵּר אָבָק לָבָן
חוּרְבוֹת בְּטֵלוֹת
קַו רָקִיעַ שָׁבוּר
בְּלִי סִגְנוֹן אָחִיד
שְׁלוּלִיוֹת שֶׁל מִיָּם עָכוּרִים
חֲגוֹרוֹת בֵּטוֹן שְׁבוּרוֹת
בַּמִּבְנִים הַנְדָּסִיִים
שֶׁלֹּא תֻּכְנַנּוּ מֵרֹאשׁ.
חוּטִים מסולסלים
הַמִּסְתַּבְּכִים בְּכָל הַנִּקְרָה בְּדַרְכָּם.
פֵּרוּרֵי אָבָק טָחוּן
שֶׁאָבְדוּ כֹּל צוּרָה גבישית.
אוֹר אָפֹר קוֹדֵר
הַמְּצַיֵּן אֶת הַדּוּמִיָּה
מֵצִיץ בְּעַיִן בּוֹחֶנֶת
בֵּין הֶעָבִים והערפילים.
עובש פִּרְחוֹנִי מְכַסֶּה
שְׁטַחִים לֹא מְעֻבָּדִים.
בָּרָק שֶׁל רְסִיסִים
נְתִיכֵי פְּלָדָה המזדקרים
כִּצְעָקָה מְאַלֶּפֶת בְּיוֹם סַגְרִיר
שֶׁחוֹר צוֹעֵק הַמְּכַרְסֵם בְּכֹל
בַּזֶּלֶת צָוַחַתְּ בריתחה
לֶהָבוֹת עֲנָקִיוֹת
לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ המשתרבבות
בַּחֲגִיגִיּוּת מְאוּסָה כְּלַפֵּי מַעְלָה.
מְסִבַּת הַשָּׂטָן.