בימי שישי בערב וגם בערבי חג החזן היה ניצב על הבמה ופותח את תפילתו ב"לכו ורננה".
שיא הזמרה החל עם השמעת הפיוט המפורסם "לכה דודי". כמה מנגינות חוברו לפיוט יפהפה זה? קשה לתאר זאת. כל עדה וכל שטיבל יהיה זה הקטן שבקטנים, נהג להשמיע את המנגינה המיוחדת לו או זו המתייחסת לשושלת חסידית. בבית כנסת הגדול, המנגינה הייתה מיוחדת במינה כי זו הושמעה בעזרת תווים.
את תפילת קבלת שבת היה משמיע החזן על הבמה. ולא לפני העמוד שלמרגלות ארון הקודש. כך שתפילת "לכה דודי" יחד עם החזן, יצרו אוירה שרק בית כנסת יהודי יכול ליצור. לשיא כמדומני הגיע הרגע של השמעת הפסוק "מקדש מלך עיר מלוכה". כאן הייתה המנגינה שונה לחלוטין, ופסוק זה הושמע על ידי סולן, ילד צעיר שקולו המסולסל הרעיש עולמות. המקהלה כולה הייתה חוזרת על הפזמון החוזר "לכה-דודי" וגם כל קהל המתפללים שר עימם יחד וכמובן אני בתוכם.
לתפילת הערבית היה מעמד מיוחד. לתפילות "ה' מלך גאות לובש" ו"השכיבנו". מה אומר או יותר נכון, מה אזמר? כמדומני שגם אני וגם אחי רפאל זוכרים פרק זה עד עצם היום הזה. בפעמים המעטות שיצא לנו להיפגש, שרנו זאת תמיד יחד.
הגענו לתפילת מעריב ועד הפרק "השכיבנו" הכל עבר בשקט. הפרק "השכיבנו" רובו ככולו הושר. מנגינה זו הוחלפה רק פעם אחת, ואף על פי כן אני זוכר גם את קודמתה. לפני תפילת השמונה עשרה עוד שמענו את "ושמרו בני ישראל את השבת". גם כאן השתלבה תפילת החזן עם הזמרה של המקהלה. הקולות שבקעו מגרונותיהם של צוות המקהלה, דמו לקולותיהם של הלוויים במעמד בית המקדש. מי יתאר את רגשותיהם של המתפללים, שכולם כאחד היו שרים, מזמרים או מזמזמים את הניגונים הנפלאים, שדמו יותר ליצירה אופראית, מאשר לתפילה מקובלת. לחוות חוויה זו היה משהו מיוחד.
בדרך כלל תפילת ערבית מסתיימת עם "עלינו לשבח". לא כן בבית הכנסת הגדול. כאן באה תפילה, "במה מדליקין", שהיוותה תוספת מאין כמוה לאחר תפילת הערבית. קשה לתאר במילים את תפילתו של החזן זופוביץ, שכל מילה שיצאה מפיו התגלגלה כפנינה נוצצת. יש לציין שבתפילה זו המקהלה לא השתתפה כלל. למרות זאת יצר החזן תחושה, שמאות קולות משתתפים יחד עימו. ולמה אני אומר זאת? איש כי יתבונן בתפילה זו, ימצא את המילים "המכבה את הנר וכו'". מילים אלה נאמרו בחצי זימרה ובהדגשת יתר. השיא היה, כשהתחיל להשמיע " על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", ו"שלושה דברים צריך אדם לומר". האם יכול היה מאן דהו לתאר לעצמו שייווצר כוח, אשר יוכל להפסיק את הצטרפות הקהל העצום והגדול לזמרתו של החזן? האם מישהו היה מעלה על דעתו להעיר איש לרעהו לסטות ממנהג זה? הייתה זו מקהלה אדירה שאיש לא הנהיג אותה. היא פרצה ממאות ואולי מאלפי גרונות של הנוכחים ושל העומדים בשערי בית הכנסת. המולה רבתית של קולות שונים ומשונים, ובתווך קולו הערב של החזן.
למרות שהמתפללים היו להוטים לחזור הביתה ולקבל את השבת בקידוש ובארוחה החגיגית, יחד עם כל בני המשפחה, איש לא מיהר ואיש לא התלונן. אם הדבר היה אפשרי, הרי כולם כאחד היו ממשיכים ונשארים בתוככי בית הכנסת עד אור הבוקר, כי הכל היה כדאי. גם בצאתך לרחוב, שמעת עדיין את המנגינות שהושמעו ושהפכו להיות נחלת הכלל.
בשבת בבוקר החלה התפילה, כבכל בית כנסת, מ"מה טובו אוהליך יעקב". מה זאת אומרת "מה טובו"? החזן היה עולה במדרגות לפני ארון הקודש, במהלך איטי זה, הייתה המקהלה שרה את "מה טובו". ובסופו החזן היה יורד חרש, חרש בגרם המדרגות מעם ארון הקודש לתוך הרחבה הסגורה, שנועדה לחזן. גם על "אדון עולם" איש לא פסח, ושירתו של החזן זופוביץ לא נשארה בודדה.
מי הרשה לו לשיר לבד? כיצד היה אפשר לוותר ושלא להצטרף לשירה אדירה זו? שקט השתרר אחרי פסוקי הזמרה. השירה והרינה החלו לשוב ב"אל אדון". שירת הסולו הייתה של החזן, אך מי איפשר לו להשמיע זאת לבד. זו כבר הייתה נחלת הכלל, כולם שרים, ועוד איך שרים.
דממה הייתה יורדת כשהחזן הגיע לפסוק "לעזרת ישראל" וכו'. כמה סלסולים חלפו עד שהחזן הגיע לתפילה הקדושה "נקדש את שמך" (בבית הכנסת הגדול התפללו לפי נוסח אשכנז). כאן נכנסה המקהלה במלוא עוצמתה למלאכת הזמרה. לשיא הגיעה שירת הסולו של "הוא אדוננו". האם יכלה להיות זו זמרה סולו?, כשאיש לא ישיר אחרי התחינות והבקשות של האחרים? איש אל רעהו התבונן, ובסתר ליבו זמזם את המנגינה הנפלאה. אני אומר מנגינה נפלאה. הרי כל מילה וכל פסוק, לא רק שהיו קודש, אלא מנגינה אחת מתמשכת.
מי ימלל את שירת ישראל בתפילות ובפיוטים, בשבתות ובחגים. אם מדובר בחגים, עומדות כאן שתי תפילות, שלזמרתן לא היה שום תחליף. הראשונה הייתה "תפילת ההלל". קשה להסביר במלים פשוטות. אורטוריה זה כלום לעומת שפע הקולות הרבגוניים של יצירה זו. (אשתדל להקליט בקולי הדל את מה שאני זוכר מיצירות אלה).
התפילה השנייה בחשיבות זמרתה הייתה "ומפני חטאינו", בתפילת המוסף. אין כמובן לגרוע מחשיבותה של תפילה הקדושה, שלא נפלה חס ושלום מזו שבתפילת השחרית. הקטע היפה ביותר בתפילת "ומפני חטאינו" היה "אבינו מלכינו". הסולנים, כל המקהלה, החזן וכל הקהל הגדול והגדוש, יצרו מקהלה אחת אדירה, שנשמעה עד למרחקים.