אידה יום-טוב (טננבוים): חורבנה של שדלץ

כניסת הגרמנים. רדיפות ראשונות

ב-1 בספטמבר 1939 נכבשה שדלץ על-ידי הגרמנים. הם באו מכיוון פרוסיה המזרחית, כבר בימים הראשונים של חודש אוקטובר החלו במלאכת הרצח: הם תפסו יהודים וגם לא-יהודים, ובמכות של קתות רובים ושל מקלות, ללא אוכל וללא טיפת מים, גירשו אותם, ברגל, לוונגרוב.

שדלץ שימשה צומת חשוב לרכבות, שעשו דרכן אל החזית הרוסית. בכל יום יצאו מהגטו לעבודה 1,500 פועלים. בנוסף יצאו גם פועלים שהחזיקו באזור יציאה אישי אל מוקמות עבודה קבועים.

הצורך בפועלים גבר מיום ליום ומן העיירות שבסביבה הובאו לעיר פועלים נוספים. בינתיים גבר הטרור, רוצחי הגסטאפו השתוללו, כל יום הוצאו יהודים להורג ליד שערי הגטו, ובין החומות הלך וגבר הפחד מפני הסוף הבלתי-נמנע.

היודנראט, שבראשו עומד ד"ר הנריק לבל, ניסה שוב ושוב להרגיע. מצטט היה את דברי השקר של הגרמנים כי "בשדלץ זה לא יקרה". בוארשה אי-אפשר לקיים מרכז יהודי גדול, אבל על שדלץ יחוסו בשל כושר העבודה הגבוה שלה – הרי 3,000 פועלים הועסקו בה מדי יום ביומו!

גם ביום הנורא של ה-21 באוגוסט 1942 הבטיחו אנשי היודנראט, בשם הגרמנים כמובן, כי דבר לא יקרה. אבל כבר לפנות ערב חזרו הפועלים שהיו מועסקים מחוץ לגטו ובפיהם הידיעה, שהמשטרה הפולנית, שנקראה "משטרת הרימונים" כבימי פילסודסקי ועכשיו שירתה בנאמנות את הגרמנים, נקראה לנקודת היערכות בשעה 3 בלילה.

בלילה ההוא – ליל שבת שבין ה-21 ל-22 באוגוסט – הוקף הגטו בחגורה צפופה של חיילי גסטאפו, ז'נדרמים, "זונדרדינסט" – מבצעים מיוחדים, והמשטרה הפולנית. עד מהרה נשמעו יריות ונפלו הקורבנות הראשונים: יהודים שניסו לחצות את גדרות-התיל ולחמוק החוצה.

השוטרים היהודיים ביצעו את הוראותיהם של הגרמנים. הם התפזרו ברחבי הגטאות והקריאו את הוראות הגסטאפו.

מספר האנשים במקום הכינוס הלך ועלה. יש כבר כ-12 אלף. אך אין אלה כולם. הגרמנים ועוזריהם מחטטים בבתים, זורעים מוות והרס ומגרשים את היהודים בשוטיהם. יהודי "המשולש" – חלק הגטו הגובל ברחובות 11 בליסטופאד, סוקולוב, ואוסלנוביצ'ה – כונסו בחצר של אחד הבתים. שם ה"זונדרדינסט" ירה בכולם.

כבר שלוש שעות נמצאים היהודים במקום הכינוס. הם חייבים לשכב על הארץ. מי שמרים ראשו, חוטף כדור. יש כבר 300 מתים, ופצועים רבים. הגרמנים מאלצים את השוטרים היהודיים להתלוות אליהם לבתים ולהצביע על דירות שבהן גרים יהודים. השוטרים היהודיים מבצעים את הפקודות. בצהריים מקבל מפקד המשטרה היהודית פקודה, להכין ארוחת צהריים ל-15 איש. לכל אחד – עוף ויין. ארוחתם של רוצחים, מותקנת בידי קורבנותיהם. מיד לאחר הפקודה הזאת הופיע מפקד האס.אס. ודרש, שיביאו לו שני זוגות גרבי משי חדשים. מיד הגישו לו את ה"מתנה".

ה"אומשלאג פלאץ" – מקום הכינוס, שבו שכבו 12,000 נידונים למוות וביניהם מאות הרוגים ופצועים, הפך לבמת בידור מקברית. מעבר לגדרות-התיל, ברחוב פילסודסקי, עמדו פולנים רבים וצפו ברצח. באמצע הרחוב הציבו הרוצחים הגרמנים שולחן, ואל נוכח המתים והגוססים ערכו להם סעודה של קניבלים. בין הרוצחים הצטיינה קבוצה של גרמנים, שעסקו בצילום מחזה האימים. בעלי המצלמות וצלמי הסרטים התקרבו ככל האפשר אל הקורבנות המסכנים, כדי שצילומיהם יהיו ממוקדים וברורים יותר.

 

סלקציה לחיים ולמוות. ליל הטבח

במשך כל הלילה שבין שבת ליום ראשון השתוללו הגרמנים בגטו, חיפשו יהודים שהסתתרו במחבואיהם, בזזו והעלו בתים באש. 200 יהודים, שהתגלו במקומות מסתור נורו ונהרגו. הגרמני באקנשטוס, איש "זונדרדינטס", רצח ביריות 30 יהודים, שהתחבאו במאפיה של יענקל, ובהם גם משפחתו של האופה עצמו. בשטח המקווה נורו 50 איש. במשרד היודנראט נרצחו 20 ביניהם משפחתו של אפרים צלניק.

בבוקר יום ראשון החלו לאסוף את המתים מן הרחובות. את העבודה הזאת ביצעה קבוצה של "נבחרים" מאנשי הגטו "המשולש", ובראשם רובינשטיין, מפקד המשטרה היהודית.

שני ימים ושני לילות שכבו האומללים, שלא נרצחו, בכיכר הכינוס. בשעות היום עינה אותם החום ושיתק אותם פחד אימים מפני היריות, שלא פסקו. רק ביום שני הקים הגסטאפו על רגליה קבוצה אחת, הוביל אותה אל תחנה של רכבות-המשא ושם דחסו את אנשיה לקרונות-המוות. דרכה של רכבת המוות הייתה קצרה: משדלץ לטרבלינקה המרחק הוא 53 ק"מ בלבד.

במשלוח הראשון לא נמצאו אמיצים, שינסו לקפוץ מן הרכבת. אך במשלוחים הבאים כבר היו רבים שעקרו קרשים מדופנות הקרונות וקפצו דרך הפתחים בתקווה להימלט מגורלם המר. החיילים הגרמניים שליוו את המשלוח ירו בהם. רבים נהרגו, אחרים נפצעו הוכו עד מוות בידי שוטרים וגם בידי איכרים פולניים. כל הנתיב של מסילת הרכבת משדלץ לטרבלינקה היה זרוע מתים ופצועים. רק מעטים הצליחו להינצל. הם חזרו העירה וחמקו אל "הגטו הקטן".

 

ב"גטו הקטן". רצח סגל בית-החולים

ביום רביעי עוד לא היה הגטו הגדול ריק לגמרי. בבית-החולים היהודי נמצאו 60 חולים, ארבעה רופאים, שני חובשים, אחיות, כוחות עזר וניצולים מן הטבח בכיכר הכינוס – יחד כ-100 נפשות, מלבד אנשי בית-החולים, אשר שהותם במקום אושרה רשמית על ידיד השלטונות הגרמניים, נמצא במקום עוד מספר לא ידוע של יהודים, שהסתתרו במקומות מחבוא למיניהם, מנותקים מן העולם כולו, ללא מזון ובאימת מוות, ממתינים מרגע לרגע בתקווה שאולי עוד יעלה בידם להציל את נפשם.

לאחר שיצק לטרבלינקה המשלוח האחרון, באה לבית-החולים יחידה של אוקראינים בפיקודו של פאיביש, וזה פקד להוציא לחצר את כל הסגל, למסדר. כולם ירדו: ד"ר לבל עם אשתו ובנו, ד"ר ליאון גלזובסקי, ד"ר שאול שוורץ, ד"ר שלמה טננבוים, שני החובשים הותיקים יוזף אלברג ויענקל טננבוים, האחיות הראשיות פלה פרידמן ואדזקה אלברג, מנהלת המעבדה לולה זלצמן, עם אמה ואחותה, צוות השירות ובו צשה טמקין, דורה גולדבלט, סאלה רבינוביץ' וברונקה שופרמן.

משהתאספו כולם בחצר, פנו חיילי האס.אס. לחדרי-החולים ופתחו ביריות. הם רצחו את החולים ששכבו במיטות, ביניהם כמה יילודים. אחר-כך שבו הרוצחים וירו בד"ר לבל ובאשתו. לבסו, רצחו אחד אחד את אנשי הסגל כולם.

 

עבודת פרך, סבל ומוות

הגרמנים המשיכו לטעת בנו את האשליה, שנשרוד. מפקד העיר פאיביש הבטיח, שאם כולם יצאו לעבודה באופן מסודר, לא יאונה כל רע ל"גטו הקטן". כדי להגביר עוד יותר את האשליה, נחונו הנשים שהסתתרו בגטו הגדול והותר להן לעבור באופן חופשי ל"גטו הקטן". על אלה הוטלה עבודה מיוחדת: כל יום היה עליהן ללכת לגטו הגדול, אל הבתים הריקים, למיין ולסדר את החפצים שנמצאו שם. ואמנם, תחת שמירה של המשטרה הפולנית, הובלו 30 נשים לעבודה. בערב הובילו אותן במשאיות לבית-הקברות היהודי שם ירו בהן, בתואנה, שגנבו בגדים בבתים הנטושים ולבשו אותם.

מפקד העיר פאיביש ומפקד הגסטאפו דובה היו "אורחים תדירים" בגטו. הם באו כל יום. כל ביקור הסתיים תמיד בהתנכלויות סדיסטיות לפועלים "נבחרים" או בחטיפות של כמה אנשים וברציחתם סתם. כעבור כמה שעות נקברו הקורבנות על ידי השוטרים היהודים. כאשר פאיביש קרא להם, הם לקחו עמם אתים. הם כבר ידעו לשם מה נקראו.

הרעב והמצוקה החלישו כל-כך את היהודים, עד כי כבר לא היה להם כוח לצאת לעבודה. על כן הנהיגו הגרמנים מיבצעי ציד של פועלים: כל בוקר, בסביבות השעה חמש וחצי, היו מופיעים בגטו שוטרים, חיילים וחיילי ה"זונדרדינסט", המצוד החל. הם הוציאו לחצרות זקנים וצעירים, בריאים וחולים. הכו אותם, עינו, וגם על נשים לא חסו.

 

היודנראט ב"גטו הקטן"

בראש היודנראט, ב"גטו הקטן" עמד סגן יושב הראש של היודנראט בגטו הגדול, הרש אייזנברג. עוזריו היו מנהל רשות העבודה משה ראטביין, ומנהל מחלקת האספקה אנאטול גולדברג.

בגלל הרעב, הלכלוך והעבודה הקשה, השתוללו ב"גטו הקטן" מחלות ומגפות, שהפילו קורבנות רבים. אלה נוספו על היהודים, שנורו על ידי הגרמנים, בעילות שונות ומשונות.

לתמותה הגבוהה בגטו גרמה לא מעט החברה הגרמנית "רקמן" שהנהלתה ישבה בברלין והיא עסקה בעיקר בהנחת מסילות ברזל ובבניית תחנות רכבת להובלת משאות. החברה העסיקה כמה מאות יהודים, שנאצלו לעבוד עד כלות כוחותיהם. על דברים של מה בכך  הוכו עד זוב דם. המזון ש"רקמן" סיפקה לעובדיה לא היה אלא צלחת של מרק מימי, שכמה חתיכות תפוחי אדמה ושל וירק בלתי מוגדר שטו בו. בתנאים קשים אלה, ועד שעת לילה מאוחרת, הועבדו היהודים בפריקת קרונות ובהנחת פסי רכבת לשיירות צבאיות אין סופיות, שנעו מזרחה. רק מעטים החזיקו מעמד יותר מכמה שבועות. בעבור הנשלחים לשם, היתה עבודה זו בגדר פסק-דין מוות, שהכל סירבו לגזור אותו על עצמם. אין-פלא אפוא, ששומרי החברה והמשגיחים מטעמה ערכו בגטו מדי יום מצוד, שאף חטיפת נשים נכללה בו, כדי למלא את מכסת היוצאים לעבודת הפרך.

כל ערב שבו מן העבודה אנשים, שהתמוטטו מאפיסת כוחות. הייתה זו שיירה נוראה: כמה עשרות יהודים כחושים וקרועי בגדים דחפו קרוניות, שעליהן שכבו אנשים צהובי פנים כעשויים משעווה, וגופיהם נפוחים מרעב או ממחלה. מאחור צעדו השומרים.

עם הזמן חל "שינוי לטובה" ב"גטו הקטן": הוציאו את הצוענים ממגוריהם, במקומם הכניסו את היהודים. שוב התחזקה הרגשת הביטחון, והיהודים השתעשעו בתקווה, שבמשך החורף כבר לא יקרה דבר. את החודשים ספטמבר ואוקטובר הם ייחדו, אם כן, להכנת מזון והסקה לקראת החורף הממשמש ובא.

 

לקראת ההשמדה הסופית

ב-1 בנובמבר הוציאו הגרמנים הוראה, ולפיה יוקמו בכל אזור חמישה גטאות גדולים, שבכל אחד מהם יתרכזו היהודים מן הסביבה כולה. עד ה-1 בדצמבר חייבים היו, איפוא, כל היהודים מן העיירות, השוכנות בתחום 40 ק"מ מן העיר, להתרכז ב"גטו הקטן" שבשדלץ.

יושבי "הגטו הקטן" נחלקו בדעותיהם באשר להוראה. אחדים ראו בכך סימן טוב. אחרים סברו שהסכנה לא חלפה והביעו דעה, כי אין בכוונת הגרמנים אלא לרכז את כל היהודים במקום אחד – אלה ששרדו בגטאות ואלה שהתחבאו, כדי שיקל עליהם, בבוא העת, לשלוח את כולם לטרבלינקה.

כעבור ימים אחדים הודיעו הגרמנים, שבגלל שמגפת הטיפוס, שפשטה בגטו ועלולה לעבור לצד הארי, הגטו השדלצאי יעבור לשטח של מחנה העבודה "גנשה-בארקי". מחנה זה נמצא במרחק שלושה קילומטרים מחוץ לעיר, באמצע השדה, וכלל שלושה מבני-מגורים מאוכלסים במובטלים, שלא יצא להם שם טוב. עם-זאת היה "גנשה-בארקי" מעין גטו פתוח, שאינו מגודר בחוטי-תיל. היהודים חשו עצמם חופשיים יותר, ומיד עם בואם למקום המגורים החדש, יצאו לקנות מצרכי מזון אצל איכרי הסביבה, ואפילו הצטיידו בקש ליצועיהם. הכל נראה טוב למדי, אך לכמה זמן? איש לא ידע.

האירועים לא איחרו לבוא. למחרת ההתיישבות במחנה החדש הודיע מנהל רשות העבודה, שגם היהודים המתגוררים במקומות עבודתם חייבים לעבור לגטו. מחוץ לגטו יוכלו לגור רק המחזיקים באישורים מיוחדים מטעם הגסטאפו. כך החלו להגיע ל"גנשה-באקי" משלוחים של יהודים מכל הסביבה, ובלוק אחד הוקצה לצוענים האווירה החלה להתחמם. האסון היה תלוי באוויר.

 

החיסול הסופי

בלילה שבין שבת, 30 בנובמבר, ליום ראשון, 1 בדצמבר, הוקף מחנה "גנשה-בארקי" בטבעת עבה של ז'נדרמים, משטרה פולנית ושוטרים אוקראיניים, שהובאו לשם במיוחד. תוך מכות רצח, נצטוו הכל לצאת מן המגורים, ולשבת על הארץ, ליד הבתים. לאחר כמה שעות של ישיבה החלו להעמיד את האנשים בשיירת מסע, אך כעבור זמן קצר הגיעה הודעה, שבתחנה אין קרונות ועתה פקדו על העומדים לחזור לבלוק אחד ולא לזוז ממקומם. אפילו לעבור מחדר לחדר נאסר עליהם. איסור מיותר, שכן ממילא לא התירה הצפיפות הנוראה שום תזוזה. לבניין החד-קומתי הצר נדחקו כ-3,000 איש.

יום שלם שהו הנידונים במחנה הצפוף. טיפת מים לא באה אל פיהם, ויריות נשמעו סביבם ללא הרף. הגרמנים ועוזריהם ירו בכל מי שהעז להציץ מן החלונות. בכיכר שבין הבתים הרגו את יו"ר היודנראט הרש אייזנברג עם אשתו ובתם הפעוטה, ואת מפקד המשטרה היהודית אברהם ברסלר. את המפקד רצח שוטר פולני, ששמר בלבו חשבונות אישיים עם השוטר היהודי.

ביום שני בבוקר גירשו שוב את כולם החוצה. העמידו אותם בשיירה והובילום אל תחנת רכבות-המשא "פאלמין". הקרונות לא נמצאו עדיין, והקורבנות נאלצו לשבת בשלג – ולחכות. חיילי הגסטאפו ניצלו בינתיים את ההזדמנות, עברו בין הישובים ושדדו מהאומללים את מעט הכסף שעוד נותר להם. גם את הטבעות שדדו, את שעוני-היד ושאר חפצי-ערך. כעבור כמה שעות הגיעו הקרונות והחלה ההעמסה. השוטרים היהודיים קרעו מעליהם את תגיהם ורצו להצטרף אל אחיהם, אבל הרוצחים לא הניחו להם. על "שירותה המסור" בימי קיומו של הגטו קיבלה המשטרה היהודית "פרס": קרון נפרד.

בסביבת השעה ארבע אחר-הצהריים, זזה הרכבת. היעד: טרבלינקה.

כשהרכבת החלה לנסוע, הכניס המסגר הידוע משדלץ, שמחה וילק לפעולה את המכשירים שלקח עמו. כאשר הגיעה הרכבת למלוא מהירותה הוא פרץ פתחי מילוט בקרון שלו. רבים מן הנידונים למוות קפצו החוצה.

מן הגטו היהודי של שדלץ ניצלו מעטים – רק אלה אשר זכו בשעתו בתעודות "אריות". רובם הצטרפו אל ארגוני מחתרת שנלחמו בנאצים, ורבים מהם נפלו, כמעט בעילום-שם. ארבעה מהנופלים בני שדלץ, ששמותיהם נודעו לי, הם: רופא השיניים ד"ר סטניסלב גילגון, שנפל במרד גטו וארשה; האחים אנאטול וסטניסלאב גולדברג-גורקי, שנלקחו בוארשה כבני ערובה ועונו למוות במרתפי הגסטאפו; קובה לוין שנפל בלובלין כלוחם חופש.

כמה מיהודי עירנו בעלי תעודות "אריות" נשלחו לעבודות-כפייה בגרמניה, ועמם פולנים אחרים. הם סבלו שם רעב ומצוקה, עבדו בפרך בתעשייה הצבאית ובאביב 1945 יצאו לחופשי.

גם אני הייתי ביניהם.

מתוך "אבות מספרים שדלץ"