אל הלא נודע: משפחת הרב יעקב מנדלבאום 1939-1948
בוזי, אסתר
קיבוץ דליה, הוצאת "מערכת", 2014
לאחר ביקור בבית ילדותה של אימא בעיירה שדליץ בפולין, גמלה בלבי החלטה לכתוב את סיפורה ואת סיפורה של משפחתה בתקופת השואה. 'אל הלא נודע' הוא סיפורה של משפחת מנדלבאום, שבדרך חתחתים, מלאת מהמורות צלחה את אימי השואה וזכתה להגיע כמשפחה לנושא חלומותיה – ארץ ישראל. רצונם של בני המשפחה להישאר ככל האפשר ביחד, בולט לאורך הסיפור, ואולי הוא שהביא לסיומו המוצלח של מסע ההישרדות. בסיפור משולבים סיפורים ואנקדוטות הממחישים כיצד השפיעו אירועי מלחמת העולם השנייה ותקופת השואה על החיים החדשים שנבנו על ידי הניצולים בארץ ישראל, וכיצד, כחוט השני, עוברים בתוך הסיפורים אירועים אותם אני חווה בהיותי בת הדור השני לשואה ולתקומה … זהו סיפורה של משפחה אחת, אך גם סיפורן של משפחות רבות.
(מתוך העטיפה האחורית)
קטע מתוך הפרק "הקיץ האחרון בשדלץ"
בקיץ 1939 היתה רחל בת שמונה וחצי, קיץ אחרון של חיים רגילים ונורמליים, לפני מלחמת העולם השניה. קיץ בו יכלו יהודים להתנהל בשגרת יומם כפי שנהגו שנים על גבי שנים. קיץ בו הייתה משפחתה מאוחדת וחיה את חייה ככל שאר המשפחות באותה התקופה,
אבל זה היה הקיץ האחרון.
היום האחרון של שנת הלימודים 1939, הילדות ישבו בכיתה אחוזות ציפייה ברצותן לשמוע את צלצול פעמון הנחושת הכבד המודיע על סיומה, המורה פריי הלנה (כינוי כבוד בפולנית, שמשמעו: גברת) התקשתה לשמור על השקט בכיתה, אוירת החופש שררה בכל.
רחל למדה בכיתה השלישית. היא מאוד אהבה את הלימודים, המחברות שלה היו מסודרות, שורותיהן כוסו באותיות כתב עגול ויפה ועיטורים קטנים עיטרו את שוליהן, עטיפות המחברות נשארו שלמות ונקיות, במשך כל שנת הלימודים, כאילו נעטפו בזה הרגע.
צלצולי הפעמון הכבד בישר, סוף סוף, על סיום השיעור האחרון.
רחל הכניסה את המחברות שלה לתוך התיק והחלה פוסעת לעבר דלת הכיתה.
"דו וידזניה (להתראות, בפולנית) בשנה הבאה," קראה לג'וסה, חברתה הפולנייה, "ניפגש אחרי החופש".
"צ'שטש (שלום לא רשמי), (בפולנית)," השיבה ג'וסה, "בטח שניפגש".
בית הספר בו למדה רחל היה בית ספר ממשלתי פולני, שבו למדו ביחד ילדות פולניות ויהודיות. היו ביניהן קשרים טובים, אך הן לא נהגו להיפגש ולשחק ביחד אחר הצהריים.
רחל ידעה כי בחופש תפגוש בבית הכנסת חלק מהחברות היהודיות שלמדו איתה. כך הן נהגו מידי שבת. את הבנות האחרות, שאבותיהן לא הקפידו ללכת לבית הכנסת, תפגוש ליד הבית והן תשחקנה במגרש הגדול שבלב השכונה.
שנים מספר לפני שהתחילה רחל את לימודיה. היו בשדלץ בתי ספר פולניים שהתירו לילדים יהודים ללמוד באופן רשמי רק 5 ימים בשבוע ונקראו:"שבסובקה". עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הורע מצבה של מערכת החינוך היהודית בשדלץ. בהוראת משרד החינוך הפולני נסגרו חמשת בתי הספר הממלכתיים, ה"שבסובקה".
בתי הספר היסודיים היהודיים הפרטיים לא קיבלו תמיכה כספית ממשלתית, ורבים מילדי היהודים נפלטו ממערכת החינוך הפרטית בשל שכר הלימוד הגבוה. לכן, רחל ואיתה ילדים יהודים רבים נאלצו ללמוד בבתי הספר הפולניים. בין הנהלת בית הספר להורי הילדים היתה הסכמה (בלתי כתובה) שמי שמקפיד על שמירת השבת, לא חייב לבוא ביום זה לבית הספר.
היו ילדים יהודים שלמדו גם בשבת, אבל חלק מתושביה היהודים האדוקים יותר של העיר לא ראו זאת בעין יפה, חרה להם מאוד שתלמידים יהודיים מחללים את השבת הקדושה, והם החליטו לפעול למיגור התופעה.
באחת השבתות התארגנה קבוצה של בחורי ישיבה צעירים, הם חיכו בכניסה לבית הספר, מחביאים בקרבת מקום דליי מים, הלימודים הסתיימו, כל התלמידים פרצו בשמחה מהכיתות, ילקוטיהם בידיהם, מיהרו להגיע הביתה. באותו רגע שלפו הבחורים את דליי המים ושפכו אותם על ראשיהם. מקלחת צוננים זו צריכה היתה להזכיר להם ולמשפחותיהם כי השבת חלה ביום השביעי בשבוע ולא ביום ראשון…
רחל חצתה את חצר בית הספר בדילוגי שמחה. צמותיה הערמוניות, הקשורות בסרטים לבנים, קיפצו מצד לצד וילקוטה האדום התנדנד על גבה. ליד השער חיכתה לה אחותה הגדולה, דובה, והן הלכו הביתה ביחד. בפינת הרחוב פגשו את אחיהן, יוסקה ושייע, שלמדו גם הם בבית ספר פולני לבנים.
כך צעדה כל "הקמפניה" (חבורה): דובה ושייע, רציניים,ארוכים ורזים, רחל ויוסקה עגלגליים ועליזים, וכולם מייחלים לפגוש את אבא יעקב ואמא לובה ולהראות להם את התעודות הטובות שקיבלו. אחר כך יתפנו לשחק עם התאומים הקטנים, שרה וגדליה.